זהבה פוגלמן (גולדה אקרמן, בתו של יוסקה החזן). עם פרוץ המלחמה הייתה בת 19. בני משפחתה הנם: 4 אחיות ו-6 אחים. כשהגרמנים נכנסו לעיירה הייתה כבר מופצצת ושרופה. הרוצחים הגרמנים מכריחים יהודי אדוק אחד לאנוס את בתו.
זהבה תופרת מכנסיים בשביל הגרמנים ומשאירה בתפרים מחטים הדוקרות את גופם. באה "אקציה" (פעולה גרמנית) לחיסול היהודים. זהבה דומה לנוצרייה. היא בורחת לגטו ורשה ומוצאת שם אח ואחות. עם חיסול יהודי ורשה היא ניצלת בחלקה הארי של העיר. אחותה הקטנה נורתה ע"י הגרמנים. זהבה גרה יחד עם אחיה עם עוד יהודים בבונקר. בגטו מתחיל המרד. הפולנים צוחקים. זהבה רוכשת לה רעל "ציאן קאלי". בידי זהבה תעודת זהות על שם פולניה: הלינה וישניבסקה. אחד מתושבי הבונקר חלה בריאות. הוא משתעל יותר ויותר. הוא מרגיש כי עלול הוא להסגיר את המסתתרים יחד אתו בבונקר ומאבד עצמו לדעת. הרוסים מתקרבים. מרד הפולנים. אנטישמים פולנים יורים באחיה והורגים אותו. חיימ'ל בנו של אחיה מוצא מחבואי אצל נוצרים תמורת תשלום כסף. זהבה עובדת כפולניה בהסתדרות פולנית מחתרתית פטריוטית. הרוסים נכנסים לעיר. היא חוזרת לוורשה. פולנים מתנפלים עליה ושודדים את כספה. הפולנים רוצים גם להרוג אותה. הם הורגים את היהודים שנותרו מן הפליטה.
זהבה מתחתנת עם יהודי, שריד פליטה, ועולה יחד איתו ארצה.
* * * * *
אב שנאלץ לבצע אונס
בשנת 1939, כשהגרמנים כבשו את פולין, עיירתנו נעלמה בלהבות. נותרו רק הבתים והכנסיות הנוצריות. במאמץ רב, כל מי שיכול היה להקים יחד צריף מקרשים, או למתוח גג מעל מרתף ששרד, שם התמקמו. על הלינה האומללה הזו שילמו ביוקר. הצרות רק החלו: עבודת כפייה קשה ורציחות. הרוצחים היו תוקפים את המרתפים בלילה ומבצעים מכות רצחניות, או השפלה ללא סיבה. למשל, פעם אילצו יהודי חסידי לקיים יחסים עם בתו. פעם אחרת, הם נכנסו למקווה של קורוב, שם מצאו זוג עניים - לא מקומיים - מקלט. בראש הכנופיה עמד פולקסדויטשה מפולאווי בשם גדו, אשר הפולנים כינו אותו "שפן ניסיונות". הם הכו את היהודים העניים מהמקווה עד זוב דם, ולא עזבו לפני שהם תלשו יותר מאוזן אחת, ועקרו להם את העיניים. כאילו לא די בכך, מדי פעם היו באים לבקר אותנו שני גרמנים מוזרים. אחד מהם נקרא נפרט. בהשוואה אליהם, מכי הכלבים וגנבי הסוסים בעבר של קורוב היו חלשים כילדים. הם לא עזבו אלא אם כן זרם הרחוב בדם יהודי. פעם הם נתקלו בחברה שלי, פייגה אלנבויגן, ברחוב. הם הכו אותה כל כך קשות שהיא דיממה כל הדרך הביתה כשהם עוקבים אחריה. למחרת הם באו, לראות אם היא עדיין בחיים. גם אולריך משלנו, גרמני, אשר חי בקורוב עוד מלפני המלחמה. בכל לילה, הוא ובנו היו עשו סיבובים בבתי יהודים ודורשים כסף. הוא היה נקמני במיוחד כלפי יצחק, בנו של אלי, ממרקושוב, עמו החזיק טחנה בקורוב לפני המלחמה. הם קשרו אותו לסוס, שרוכבו הצליף בו לדהירה פרועה. כך גררו אותו ברחובות. כשהיהודי היה מת למחצה, התירו אותו. כשיצחק אלי חזר לעצמו קצת, ברח בחשאי ללובלין והסתתר שם כל הזמן.
קשה לומר כיצד התפרנסו יהודים באותה תקופה, כי על נסיעה בין ערים היה עונש מוות. אסור היה אפילו לשהות בפאתי עיירה או ללון בבית אחר. זאת הייתה חצי צרה לחייטים ולסנדלרים, שכן הייתה להם קצת עבודה מהאיכרים בכפרים הסמוכים, ושילמו להם באוכל.
ההורים שלי נפגעו מאוד. אבי, סופר ספרי קודש, לא כתב עוד ספרי תורה. הוא היה גם חזן, ולמעשה נקרא "יוסקה חזן". אולם בית הכנסת ובית המדרש שלנו עלו בלהבות. אבי הצליח לחלץ מהאש כמה טליתות, כמה סידורי תפילה, תפילין, שהוא עצמו כתב, ומזוזות, בהן נהג לסחור. אבל מי היה צריך את כל אלה? אנשים דאגו, יותר מכל, למעט לחם. עוד לפני המלחמה היה לסוג זה של סחורה ביקוש קטן, כמו שנאמר, "הרבה מלאכות ומעט ברכות". בימים אלה, זה היה אפילו יותר גרוע!
אני תוקעת מחטים לתוך המכנסיים של הגרמנים
הלכתי לעבודה, תיקון מדים לגרמנים. בכל מקרה, הם הכריחו את הצעירים הזכרים לשטוף את הרצפות ולכבס. אני הייתי חופשית ממשימות כאלה ולעתים קרובות קיבלתי שכר בלחם. אבל העובדה הטרידה אותי מאוד. לא יכולתי לקבל את העובדה שאעשה עבודה כזו עבורם. אז הייתי משאירה מחטים בתפרים. גרמני לבש פעם זוג מכנסיים שתוקנו כך. ברגע שהוא התישב הוא התחיל לצרוח - הוא התיישב על מחט. הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. אבל התמזל מזלי והצלחתי להימלט, פשוט בגלל שהגרמנים קיבלו פתאום פקודה לעזוב את קורוב וללכת לקווי החזית.
לאחר מכן הלכתי לחפור תפוחי אדמה בחווה. בהתחלה לא יכולתי להתיישר אחרי העבודה, כי לא הייתי רגילה לזה. קיבלנו שכר לפי חתיכה, בתפוחי אדמה. בגלל העבודה הזאת הייתי כפופה ועקומה הרבה זמן אחר כך. אולם למרות העבודה הזו, לא היו לנו מים אלמלא אחי אהרן, שעבד בחייטות. הוא שיתף אותנו בהכל עד הפרוסה האחרונה, ובנוסף גם תמך בהוריה של גיסתי. היינו ארבע אחיות ושישה אחים. שישה מאיתנו כבר היו נשואים, ולא כולם גרו בקורוב. אחותי הצעירה עברה לוורשה, שם התגורר אחי, ממש בתחילת המלחמה. הייתי היחידה בבית, מבין האחים שגרה עם ההורים שלנו.
"לא אכפת לנו"
אבי היה מאוד דתי, יהודי שומר מצוות וירא שמים, הוא חי תמיד בביטחון גדול. הייתה לו אמונה גדולה באלוהים. אבל כאשר הגרמנים הסתובבו וחתכו את הזקנים של היהודים, בן לילה, הזקן שלו הפך להיות לא אפור אלא לבן. אבי היה מאוד קפדן, וזקנו היה מטופח מאוד. כשהם הגיעו לאבי, הידיים של הגרמנים נראו משותקות. הם לא נגעו בו והשאירו את זקנו. אמי הייתה טיפוס אשר חש חולשה ומתעלף. כעת, היא התעלפה לעתים קרובות. כשהייתה קמה לתחייה הייתה אומרת: "מה יקרה, יוסף'שי, מה יקרה?" ואבי היה מתחיל לשיר:
"למה לדאוג מה יהיה מחר? עדיף לחשוב על המעשים של אתמול."
לאחר מכן היה מוסיף, "לא אכפת לנו, נשרוד אותם." הביטוי הזה עודד את היהודים כשהם יצאו לעבודות כפייה. היהודים חיו בתנאים איומים, אך תמיד היו אמונה באלוהים, בתקווה לזמנים טובים יותר.
עד שנת 1942 חסרת הרחמים.
קללת היישוב מחדש הראשונה הגיעה ללובלין שמונה ימים לפני פסח. אף אחד לא ידע אז איפה ומה זה. עד מהרה החלו שמועות על כך שמאות יהודים נרצחו באכזריות במקום. זה הפיץ אימה גדולה בעיירות הסביבה. הורי ושאר יהודי קורוב פכרו את ידיהם והתאבלו על גורלם של יהודי לובלין. ביניהם היו אחותי הבכורה רייזל ומשפחתה, שהתגוררה בלובלין. אך לא יכולנו להתאבל על יהודי לובלין זמן רב, כי מאורעות אלו ממש חזרו על עצמם בקרבנו, בקורוב עצמה, ביום האחרון של פסח. באותה תקופה גרנו בקרבת הגויים ממש בין נוצרים. כל העיירה הייתה מוקפת על ידי גנגסטרים אס אס. בכל מקום נשמעו יריות. עד מהרה נפתחה גם דלת דירתנו, וקול הבס של גדו הנ"ל רעמו בגרמנית:
"יש כאן יהודים?""זה רצון אלוהים!"
במקרה ביקר אותנו שכן שהיה חבר שלי, נוצרי. ברצונו להראות שהוא יודע גרמנית, הוא ענה בשפה הזו, "אין כאן יהודים". ההורים שלי לא היו בבית, והגרמנים הלכו. הלכתי לביתו של השכן הנוצרי וביקשתי ממנו לצאת ולראות מה קורה. כעבור עשר דקות חזר ודיווח שכל היהודים נלקחו לכיכר בית הכנסת. הוא אמר שראה שם גם את ההורים שלי. כששמעתי זאת, הכנתי חבילה, נעלתי את הדלת ורצתי אל הכיכר. אותם גרמנים שהגיעו לביתנו וענו להם "אין כאן יהודים" זיהו אותי, אבל זיהו אותי כנוצריה וסילקו אותי עם השוטים שלהם מהיהודים הכלואים, מתוך מחשבה שאני מנסה להביא להם אוכל. שמעתי את המילים האחרונות של אבי היקר:
"אל תתקרבי, את לא רואה שזה רצון אלוהים!"כששמעו הגרמנים את צעקותיו של אבי התחילו להכותו. סירבתי לעזוב את המקום ונעצרתי. עם זאת, מכיוון שהם חשבו שאני נוצריה, הם מיד נתנו לי ללכת. בדרך הביתה ראיתי את השופט לשעבר של קורוב, מסתובב עם עגלה מבית לבית של יהודים ולוקח את מה שנשאר מהרכוש שלהם, אותו צברו במשך שנים של עבודה קשה.
מקורוב לוורשה
הלילה ירד, באימה ביליתי את הלילה בביתו של הנוצרי. עם עלות השחר נסעתי לכפר הקטן קלמנטוביץ. עצרו אותי פעמיים לבדיקה, פעם אחת בקלמנטוביץ ושוב בדמבלין. הם חיפשו סחורה שהאיכרים מבריחים לוורשה. הם לא מצאו עליי כלום. אף אחד לא זיהה אותי. הגעתי לוורשה בלילה וחיכיתי בתחנת הרכבת יחד עם כל הקהל עד אור הבוקר. סוכנים חשאיים הסתובבו בקהל, מביטים באנשים בחשדנות. אני אוזרת אומץ ומסתכלת סביבי, למרות שהלב שלי דופק. אני רואה הרבה אנשים נלקחים משם, ושומע יריות מיד. שוב יש לי מזל גם כאן, אף אחד לא מזהה אותי כיהודיה.
היום האיר. אני לא יודעת מה לעשות, לאן ללכת, אני לא מכירה את ורשה. לבטח אין לי מושג איך להגיע לאחי בגטו. בשלב זה אני נזכרת בכתובת של נוצרי, שדרכו נהגתי לשלוח לאחי חבילות. בלית ברירה אני מחליטה ללכת אליו. כבר הבנתי שאף אחד לא מזהה אותי כיהודיה, שאני נראית כמו ילדה גויה (שיקסע), וגם ידעתי את השפה היטב. החלטתי קודם לכן שלא אתן לאף אחד לחשוד שאני יהודיה. העובדה שאחי נתן לגוי הזה את מיקומו הייתה עוד סימן טוב שאפשר לסמוך עליו. אני מגיעה אליו, אומרת לו שאני מגיעה מקורוב, מנסה להבין את תגובתו. הוא ענה מיד שאני לא צריכה לחשוש ממנו, והבהיר שהוא ישמח לקחת אותי לאחי. הוא היה פקח חשמלית, בקו החשמלית היחיד שנכנס לגטו.
הוורשאים לא מאמינים...
בערך בשעה אחת אני יושבת איתו בחשמלית. ברחוב פרנסיסקנסקה מספר 22 החשמלית מתחילה להאט - כנראה שהפקח סידר זאת עם הנהג - ואני קופצת.
אצל אחי כולם שמחו לראות אותי, בעודם מתאבלים על חורבן קורוב, שעליו כבר שמעו. אחותי הקטנה, שהתארחה אצלו, הייתה מאוד מנחמת. כמה שכנים שהתאספו, התנחמו במחשבה שדבר כזה לא יכול לקרות בוורשה. אין להכחיש שיהודים רבים מהעיירות הקטנות ברחו לוורשה, זו עיר גדולה. אף אחד לא האמין לזוועות שסיפרתי. כאן, החיים עדיין היו פחות או יותר נורמליים. נשארתי אצל אחי יומיים, וגיליתי שאפילו קרום לחם לא נשאר בביתו מכל עושרו. הוא השקיע את כל כספו בעור ושמר אותו באחד מחדרי הבית. מאוחר יותר הגרמנים לקחו את הכל.
בקורוב החבאתי כסף שאחותי רייזל וגיסי נתנו לי לפני שנסעתי ללובלין, ואמרו שאף אחד אחר במשפחה לא צריך לדעת. מילאתי את פקודתם, לא נגעתי בכסף גם כשהזמנים היו הקשים ביותר למשפחה. מאוחר יותר, התחרטתי. עכשיו, החלטתי לחזור לקורוב ולקחת את הכסף הזה. כולם אצל אחי הפצירו בי בבכי לא לעשות זאת. אחותי הקטנה דינה חיבקה ונישקה אותי, בוכה. "אל תלכי," היא התחננה, "בקושי הצלת את עצמך." אבל לא היה אכפת לי, אחרי שהורי נלקחו. הייתי כל כך קשורה אליהם שלא יכולתי לשאת את זה בלעדיהם אפילו יום אחד נוסף. אנשים נהגו לצחוק עליי שאני עדיין קשורה לחוטי הסינר של אמא שלי, למרות שהייתי כבר בת 22.
חזרה לקורוב לחפור את הכסף
אני הופכת כמעט ללא זהירה. זה לא משנה. אני מוכנה להיפגע מיריות בכל רגע. אני זוחלת דרך חור בחומת הגטו, ואני בחוץ.
שוב, אני בצד הארי. פתאום רואה אותי נוצרי ומתחיל להציק לי: אם לא אתן לו כסף, הוא ייקח אותי למשטרה. בדיוק אז עוברת חשמלית, ובלי לחשוב אני קופצת לתוכה ומשאירה את הגוי לעמוד. ושוב אני ברכבת, לקורוב. אני צועדת מהכפר קלמנטוביץ עם כמה גויים מהכפר. הם לא מזהים אותי ואין להם מושג שאני יהודיה.
אני עוצרת ליד קורוב. חלפו רק ימים ספורים מאז שקורוב נפגעה. אני רועדת מקור. לא ניתן לראות אף נפש חיה ברחוב. אני פתאום רואה את חיים חנסמן (כיום גר בישראל), שאיכשהו ניצל ונשאר בעיירה. אני מספרת לו הכל וגם למה חזרתי… הוא בא איתי לחפור את הכסף. תוך כדי הליכה מגיע מולנו שאבה - שרת לשעבר המפורסם בגניבות שלו. הוא אומר לנו שהוא הולך להודיע לגרמנים מיד. אני מבקשת ממנו להביא את חפירה ולעזור לי, ואשלם לו יפה. הוא מאושר ורץ להביא את חפירה. בינתיים חיים'ל עוזר לי במהירות לחפור את הכסף, ועד שהשרת חוזר נעלמנו.
באחו ליד הנהר, אני תופרת את הכסף לבגדי. לא היה לי מה לאכול או לשתות כל היום. שטפתי קצת את עצמי בנהר, ושוב הייתי בדרך. שוב עברתי את שתי הבדיקות בדרך בשלום, ושוב אני בוורשה עם אחי. לדבר אחד לפחות לא צריך לדאוג: יש לנו עכשיו מספיק כסף.
גם כאן מתרחשים מדי פעם יישובים מחדש, אבל רק מרחוב אחד למשנהו. החיים עדיין רגילים: בתי קולנוע ותיאטראות עדיין פעילים, בתי קפה פתוחים. רק מספר הקבצנים גדל.
שורה ראשונה, מימין: שרה טייטלבוים, באשה פנטופל, מלכה זלוטוגורה, גולדה אקרמן, פריידה ברנר, גוצ'ה צוקרמן
יושבות: גיטל הלפנט, רבקה לרמן
ניצולים מקבוצה זו: טייטלבוים (ישראל), אקרמן, לרמן (ניו יורק)
בתי קולנוע, תיאטראות, קבצנים
בכל יום, באותה שעה, הופיעה ילדה קטנה ברחוב ושרה בכוחה האחרון, בקול יפה אם כי חלש. אנשים היו זורקים חתיכת לחם או פרוטה. היו גם אנשים שנקראו "חוטפים", אשר היו לוקחים אוכל שמישהו קנה לעבודה, או לחם שהוא קנה. הם היו חוטפים ובולעים אותו במהירות, כדי שלא ניתן יהיה לחטוף אותו בחזרה. הרעב גבר ונגע ביותר ויותר אנשים.
חצי שנה לאחר ה"יישוב מחדש" בקורוב, החל אותו תהליך בוורשה. אנשים שמעו שכל יהודי קורוב נשרפו, אבל איש לא האמין בכך. מי יודע, אולי רבים היו יכולים להינצל בזמן אילו היו מאמינים בכך.
צ'רניאקוב הבין
זה התחיל מבית היתומים. המנהל נצטווה למסור את הילדים. הוא סירב. לאחר מכן הוא נלקח יחד עם הילדים. המשטרה היהודית נצטווה כעת לספק מספר מסוים של יהודים מדי יום או שהם עצמם יירו. הם תבעו את הדבר מראש המועצה היהודית - צ'רניאקוב. הוא הבין את המצב ומה עומד לקרות, וביקש מהגרמנים עשר דקות להרהר. הגסטפו הסכים לתת לו עשר דקות, והסתלק. כשחזרו כעבור עשר דקות, הם מצאו את צ'רניאקוב מת. הוא התאבד במקום לשלוח יהודים למותם.
אלפים נחטפו מהרחובות מדי יום ונשלחו משם אומרים להם שהם נשלחים לעבודה. הגרמנים גם הודיעו שמי שמתנדב ללכת יקבלו כיכר לחם מדי יום עם ריבה. אפילו הסבלים החזקים ביותר דחפו ודחפו כדי להגיע למקום טוב יותר בתור. הגרמנים אילצו את האסירים בתוך קרונות הרכבת לכתוב מכתבים עליזים לקרוביהם הנותרים. עם זאת, אנשים בודדים נמלטו, והדיווחים שלהם התפשטו כמו ברק:
- סיד נשפך לקרונות ואנשים נחנקו בדרך. אלה שהגיעו בחיים נשרפו.
איך הם נשרפו עדיין לא ידוע.
סדנאות, אומשלאגפלאץ, משטרה יהודית, אוקראינים
בתקופה זו החלו להקים בתי מלאכה, לפי הוראות הגרמנים. המשמעות הייתה שמי שעובד לא יגורש. הוקמו סדנאות בהן נוצרו מקומות עבודה שונים: כמו אלה של טבנס, שולץ ואקסאקה. יהודים שילמו סכומים גבוהים כדי להשיג את מקומות העבודה הללו. בראש ה"סדנאות" עמדו יהודים. אני עצמי שילמתי 21 דולר עבור כל אחד מאיתנו כדי להיכנס לסדנה של אקסאקה, שם תיקנו את המדים הגרמניים. המנהל שלנו היה זמש, יהודי ורשאי.
אולם כל "מפקדי" הסדנאות היו עיוורים ולא הבינו כי מרמים אותם. היינו הולכים לעבודה כל בוקר. יום אחד שמענו שמועות שתהיה סלקציה בסדנה שלנו. כולם כבר ידעו מה זה אומר. גם אני ידעתי. זה בעצם מה שקרה. החנות הוקפה במהירות והתחילו צעקות: "כולם החוצה!" - התחלתי להרגיש סחרחורת. כולנו עמדנו בחוץ וגרמני עם מקל סימן לאנשים ללכת שמאלה או ימינה. שמאל פירושו - מוות. גם אותנו הפנו שמאלה. כבר היינו באומשלגפלאץ, שם הועלו יהודים על קרונות הרכבת כמו בהמות ונשלחו למוות. עמדנו שם והסתכלנו. העמיסו את היהודים, אנשים זקנים נורו למוות במקום, בזמן שצפינו, וגופות הושלכו מחלונות קרונות הרכבת. חיכינו לתור שלנו בכיכר. לפתע הגיע מאיר דנציגר, בחור מפראג (כיום בישראל) שהצטרף אלינו והיה איתנו כל הזמן. הוא הבחין בשוטר יהודי שהכיר, שיחד אותו בהרבה זהב ודולרים, והשוטר הוביל אותנו החוצה.
הייתם חושבים שניצלנו? הלכנו רק כמה צעדים כשלפתע שמענו "עצור! ידיים למעלה!" שני אוקראינים עמדו כמה צעדים משם, אוחזים באקדחים טעונים. רועדים מפחד, התקרבנו. הם הובילו אותנו לחצר והראו לנו גופות רבות. חלק מהאנשים בקושי נשמו, ויכולנו לשמוע כמה גניחות גוססים חלשות. האוקראינים פנו אלינו: "אתם יכולים עדיין לקנות את הדרך החוצה עם טבעות או שעונים. אחרת יירו בך." למרבה המזל, היה לנו סוג כזה של סחורה: כמה טבעות פח. ידענו שהם חושבים שכל הנוצץ זהב. שוב קנינו את החופש שלנו, והמשכנו בדרכנו.
נר יום כיפור ואחותי הקטנה
הגרמנים תקפו בעיקר בחגים היהודיים. היה זה בערב יום כיפור, השכן הדליק בחדר הסמוך נר זיכרון. הקיר שלהם צמוד לחדר שלנו, בו ישנו אני ואחותי. לפתע נשמעה דפיקה חזקה בדלת: "תפתחו!!" תושבי חצרנו בורחים אל המחבואים שהכינו, דוחסים את עצמם לתוך בורות. אבל אנחנו נשארות במיטותינו בלי יכולת לזוז, כל רשרוש קל ביותר יסגיר אותנו. מיד ראינו דרך החלון שפונה אל הרחוב את הרוצחים. לפתע אנו שומעים את המילים:
"אנחנו נשחט את כולכם אם לא תכבו את האור!"אני מוכנה ללכת לכבות את הנר. אבל אחותי הקטנה לא מרשה לי ונאבקת לעצור אותי. בחושך, אני תופסת אותה בשיער. אני חושבת שהם מרמים אותנו. היא השתחררה והלכה לכבות את הנר. נשארתי עם קווצת שיער. באותו רגע, שמעתי ירייה ואז ירייה נוספת, ואת קולה של אחותי:
"גולדה, גולדה, אני גוססת!"[היא השתתקה. התחלתי לרעוד. אחותי הקטנה! הנחמה היחידה שנותרה שלי! אני רצה פנימה. החדר חשוך, ואני רואה אותה שוכבת על הרצפה. אני מנסה להרים אותה. היד שלי מגיעה עמוק לתוך גופה, מגששת, וטבולה בדם. זה נכון, היא כבר לא בחיים! קשה לדמיין. חשבתי שאצא מדעתי. קולה מצלצל באוזני: "זהבה! גולדה!" המילים האחרונות שלה מצלצלות באוזני עד היום. בכל פעם שאני נזכרת, נראה שחלקים מהלב שלי נקרעים החוצה. אחי הגיע מיד. הוא גר בקומה השנייה, ויכול היה רק לפכור את ידיו. הוא כבר לא יכול היה לבכות. למחרת בבוקר, הם באו עם ארון לקבור אותה. שילמתי טוב, כדי שיהיה לי מאוחר יותר לפחות מצבה על קברה. אבל הם לא הקימו מצבה. אחי ישראל האפיר בן לילה, ואפילו לא יכול היה לדבר איתי. לא הלכתי לעבודה כמה ימים, עד שהורו לי, והייתי חייבת ללכת.
אני הופכת לנערה גויה אמיתית
לאחד השכנים שנכנסו לבקר היו הורים שנלקחו מזמן. קוראים לו לוטק גרוזברג. בעבר היה סטודנט במרפאה הכירורגית. גבר בערך בן שלושים. הוא התחיל להאיץ בי ללכת ולעבור לצד הארי והמשיך לעודד אותי, עד שהחלטתי לקחת סיכון ולעשות משהו למען אחי היקר והיחיד שנשאר. הרגשתי כוח פנימי מוזר שהניע אותי הלאה. בכל מקרה, להישאר כאן היה מוות בטוח. זכרתי גם שמעולם לא זיהו אותי בשום מקום, מה שעודד אותי.
השתמשתי באיפור על הפנים שלי, כדי לא להיראות חיוורת כל כך, והצטלבתי. החיים תלויים בחוט. המעבר לא היה כל כך קל. הגטו נצפה ללא הרף, וכל דבר חריג הוביל ליריות. גם הפעם המזל היה לצידי. בצד הארי נפגשתי עם המכר הנוצרי שלקח אותי לאחי. כעת הוא הסתיר בחורה יהודייה, בה היה מאוהב. כשידעתי זאת, יכולתי לסמוך עליו ללא חשש.
באותה תקופה היו מספיק בתים ריקים, שננטשו על ידי היהודים שנאלצו לעבור לגטו. צריך רק ללכת למשרד השיכון ולכתוב את שמם כשוכר. כל בחורה גויה שחשבה להתחתן יכלה לקבל דירה. כך השגתי דירה, ברחוב נובהווינרסקי 16. שילמתי לאותו נוצרי כדי להכין לי "כרטיס תושב" כפי שזה נקרא. אני עצמי הלכתי וחתמתי על הכרטיס.
ובכן, עכשיו קוראים לי הלינה וישניבסקה. אני שיקסה אמיתית. עכשיו, איך אני מטפל באחי?
הוא צריך ללכת לצד הארי לעבודה כל יום, וכמובן צופים בו הגרמנים. צריך להוציא מהגטו גם את מאיר דנציגר, הבחור מפראג שההסתתר בגטו במקומות מסתור טובים. הצלחתי לרמות אותם ולהוציא אותו. הכל היה מסוכן והדיף ריח מוות. אבל לא היה מה להפסיד, והצלחתי. ברגע שהוא היה בדירה שלי, הוא התחיל לעבוד. הוא קירב דלת של החדר המרוחק יותר, השאיר רק חרך קטן ליד הרצפה, ברוחב השטיח שכיסה את כל הרצפות בדירות. הוא הדביק חתיכת דיקט באותו גודל מתחת לשטיח, והצמיד רצועה ארוכה של תבנית שנמשכה מפינה אחת של הקיר לשנייה. בכל הרצפה היו רצועות כאלו, שניתן היה לפתוח אותן, ויכולנו לזחול פנימה על ארבע, כמו עכברושים. זה נעשה בצורה ערמומית מאוד, והיה בלתי נראה. התנאים והפחדים שבהם חיינו בקושי ניתן להעלות על הדעת.
שם נשאר מאיר דנציגר, שיצר את המחבוא הזה. כשהכל היה מוכן, הברחתי את אחי, אשתו ובנם חיימל בן השבע. זה מה שדרבן אותי.
לאט לאט התרגלתי לאורח החיים הזה והסתובבתי ברחובות באומץ. בכל מקרה, היינו מוכנים, וחשבנו שאפשר לגלות אותנו בכל יום. אולם הרגשנו כאן הרבה יותר בטוחים מאשר בגטו. כאן, חששנו רק מהפולנים. עם הזמן, כל כך התרגלנו לזה שהיינו אדישים לכולם. אולם כאן היה לפחות סיכוי אבל גם כאן נחשפו מקומות מחבוא של יהודיים.
אנחנו מביטים אל הגטו ורואים את המרד
מאוחר יותר הגיעו אלינו ד"ר לוטק גרוזברג, אישה מריצ'יוול ובתם. הם הגיעו דרך מנהרת ביוב,התכופפו ונרטבו עד המותניים. (בעלה נורה על ידי מחתרת הגטו, כי הוא היה מפקח על בית מלאכה).
כולם הגיעו למחבוא, ואיכשהו "סידרנו" את עצמנו מחדש. לא עבר זמן רב עד שהגיעו שני אנשים נוספים. אחד היה מפראג: ויסבלט ואחותו. הם ידעו עלינו עוד כשהיו בגטו. נהייתי חרדה, ראשית - כי אנשים ידעו עלינו ושנית, זה באמת נהיה צפוף. היינו שם תשעה ביחד.
הדירה שלנו הייתה מול הגטו ומול בית המלאכה למברשות. יכולנו לראות אירועים בגטו, ולעתים קרובות שמענו צרחות איומות.
יום אחד, כשהייתי ברחוב רחוקה מהדירה, לפתע נשמעו יריות. שמעתי דיבורים שהיהודים התחילו במרד. אני רצה הביתה, ורואה טנקים רבים כבר נוסעים לתוך הגטו. מרגמות מוצבות מול הדירה שלי ויורות לתוך הגטו. קבוצות נוצרים עומדות מסביב וצוחקות, נהנות ממראה היהודים הנמלטים מבית בוער. בקבוקי תבערה נזרקים מבתי הגטו אל הטנקים הגרמניים הנכנסים. רבים גם יידו אבנים. מגיעות תגבורת, אלפי גרמנים חמושים, כאילו מתכוננים לקרב גדול. כאילו זה לא מספיק, טייסות של מטוסים הגיעו. הם עפו נמוך והטילו פצצות תבערה. כולם בביתנו שמחו ורקדו, וחשבו שמטוסים רוסיים באים לעזור ליהודים. אבל הבנתי את האמת, את האמת המרה. הצרחות של יהודים בוערים התחזקו מתמיד. אנשים יצאו מהמחבואים הבוערים בקומות העליונות. בתקווה להציל את עצמם, ילדים קפצו מהחלונות ונתפסו במרפסות, שם נשארו תלויים. תמונה אחת שראיתי תישאר איתי עד יום מותי. בקומה הרביעית של בית מול רחוב נביניארסקה, יהודי קשיש מתוך בית מלאכה למברשות התעטף בטלית שלו. הוא לא רצה ליפול בחיים לידי הרוצחים ולכן הצית את עצמו. ראיתי את הלהבות עוטפות אותו, והוא נפל כמו פחם בוער. עמדתי בין שני עולמות: מצד אחד בערו יהודים, ומצד זה עמדו פולנים ללא שמץ של אהדה, חסרי לב, צוחקים, מצביעים על היהודי הבוער ואומרים, "תנו לנחשים הרעילים להישרף" . . . .
אחרוני לוחמי הגטו השליכו את עצמם ללהבות הבניינים הבוערים. פה ושם עדיין נמשכה הלחימה בבונקרים, עמדה אחרונה נגד הרוצחים הגרמנים.
הפולנים צוחקים...
היו הרבה דיבורים בצד הארי על המרד. הפולנים תהו על אומץ ליבם של היהודים. טנקים רבים נשרפו. מאות גרמנים מתים הוצאו מהגטו, רבים מהם עדיין נושמים. מכיוון שהיהודים ידעו שהכל אבוד בכל מקרה, הם לפחות גרמו לגרמנים לסבול.
עמדתי ביחד עם כל הצעירים הגויים, הסתכלתי על הכל. הלב שלי עלה על גדותיו מכאב, ולעתים קרובות עמדתי לסיים את המשחק הזה. הרגשתי שזה לא יכול להמשיך ככה. לא יכולתי להסתכל בפנים של פולני אחר, לא יכולתי להבין איך הם יכולים לעמוד באדישות כזו כאשר אנשים נשרפים. אי אפשר היה לעמוד שם ולצחוק גם אם בוערות שם חיות. ואני חיה ביניהם. התחשק לי לנזוף בהם, להלחם בהם, לנקום בהם. כמעט הייתי מוכנה לעשות זאת, ותמיד נשאתי עליי כמוסה של אשלגן ציאניד. אבל אז נזכרתי במשפחתי הקרובה וגם בחברים מהמחבוא. מה יקרה להם? המשכתי ללכת ולהתייפח. שוב הסתרתי את כמוסת הציאניד.
הגטו נוקה בהדרגה. כולנו שרדנו, אבל האומץ שלנו נעלם, אם כי הדחף לחיות היה חזק. לאחר המרד גבר הריגול בצד הארי. הייתי רואה את הגסטפו מוביל יהודים שהיו חיוורים כמו מוות, לאחר שהתגלו במסתוריהם. נהגתי לקנות אוכל רחוק מהמחבוא, אז אף אחד לא שם לב שאני קונה כל כך הרבה.
הנחמה של אשלגן ציאניד
גם אלינו, לעתים קרובות, הגסטפו הגיע לדירה שלנו. הם עשו את הסיבובים, חיפשו נשק שהחזיק ה-AK, צבא הבית (ארמיה קריובה). הם אפילו הזיזו את הארון הקטן ששימש כדלת למחבוא שלנו. אבל הצלחתי להתנהג בביטחון והסחתי את דעתם. אחרי שהם עזבו בלי שמץ של חשד ואני נכנסתי למחבוא, האנשים שלנו היו חצי מעולפים. לבבותיהם הפועמים ניכרו מתחת לבגדים. אחי עמד דבוק לבנו הקטן וכבר התפלל תפילות וידוי. וכאשר כבר הייתי בפנים, אי אפשר היה להפריד את הילד מאביו.
פעם, כאשר חזרתי מהרחוב, ראיתי פתאום חבורה של אנשים מול חצר ביתנו. הלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר. אבל אני שולטת בעצמי, לא רוצה לשאול כלום, ומקפיצה את האוזניים. אני קולטת כמה מילים: הגסטפו מחפש יהודים. החלטתי שברגע שאראה את האנשים שלנו מובלים החוצה, אני ארוץ ואצמד אליהם. קודם כל, בדיוק קיבלתי כמות גדולה יותר של אשלגן ציאניד, מספיק לכולם. שנית, בכל מקרה לא יכולתי לחיות בלי אחי, הנחמה האחרונה שלי. הלילה ירד והכל הפך לבלתי נראה. אני מתקרבת אל הדירה שלי. לפתע נשמעות יריות ופיצוצים. הגרמנים גילו בונקר בבית מספר 14 ונלחמו שם. למחרת שמעתי שהרבה גרמנים נהרגו. יהודים רבים בלעו רעל כי לא רצו ליפול לידי הגרמנים. הרגשתי את האדמה בוערת תחתינו. הלוואי וידעתי על מחבוא אחר שלשם אוכל לקחת אותם. אבל איפה? אני מחליטה לחפש מישהו שהכרתי מהגטו. הוא נהג לבקר חברה שלי, שבה היה מאוהב. הוא היה ראש מחלקת הכספים, והכיר אותה עוד לפני המלחמה, כאשר עבר וגבה כספים. גם אחי הכיר אותו, ועכשיו אחי מספר לי שהוא שוב עובד במשרד האוצר, באגף מספר 11. אני מיד הולכת לחפש אותו, אבל לא בלי פחד, כי מי יודע איך הוא עכשיו? אבל לחשוב יותר מדי זה לא רעיון טוב. אני הולכת ורואה אותו, על המדרגות. אני מברכת אותו בשלום, אבל הוא מביט בי כאילו מעולם לא ראה אותי. אני מתחילה לשאול אותו משהו, אבל הוא עונה על כל השאלות שלי בהתחמקות. אני כבר רואה את עצמי בצד השני של הדלת. מתחילה לעזוב, אני קולטת את האישה היהודייה שלו, המזכירה שלו. היא מזהה אותי מיד. בשקט, אנחנו נכנסות לחדר אחר, ונופלות זו לזרועותיה של זו, בשקט, בלי מילה. עכשיו נכנס גם ראש המחלקה וכפי שגיליתי אחר כך - מיד מזהה אותי. אבל הוא חשב כמוני, שאולי באתי לרגל אחריו. גם דברים כאלה קרו. עכשיו נשמנו בקלות רבה יותר. הם ביקרו אותנו בחצר שבה גרנו, והתברר שהוא קרוב משפחה שלי. לכולם היה קצת יותר כבוד אליי, בגלל העמדה שלו. גם אני הלכתי לבקר אותם, ועשינו הסכם: אם יתגלה אחד ממקומות המסתור שלנו, נעבור למחבוא השני. הוא הכין מחבוא למשפחתה אבל עדיין לא הצליח להעביר אותם. הוא אמר לי שגם פקח החשמלית מחביא יהודי, ואני עשיתי איתו את אותו הסכם. לעתים קרובות אני מזמינה אותם לחגים שלהם; הם מעמידים פנים שהם משתכרים ושרים בקול כדי שכל השכנים ישמעו, "Bóg się rodzi!" ("אלוהים נולד"). אני מרגישה פחות מאוימת והרבה יותר בטוחה בקרבתם. המפקח היה מאוהב גם בבחורה יהודייה, ועזר רבות, בזכותה.
שיעול יכול להסגיר
הימים נמשכים כמו שנים, שלא לדבר על הלילות. בכל לילה, אחד מאיתנו שומר, כדי לשמור אותנו מודעים לכל מה שקורה. שינה עמוקה יכולה לפעמים להסגיר אותנו, אבל תמיד אפשר לקוות לזמנים טובים יותר. עם זאת, זה רק הולך וגדל יותר מאשר טוב יותר. הרופא במחבואי חולה ומורה לי להביא תרופות שונות. השיעול שלו מתגבר, ואנחנו חוששים שהוא יבגוד בו. הוא צריך רופא, ומסביר שאיפשהו כאן יש רופא שאיתו למד בבית ספר לרפואה, ושהוא ביחסים טובים מאוד, כי הוא עזר לו מאוד.
אני מוצאת את הרופא ואומרת לו שלוטק גרוזברג נמצא במחבוא שלי. כמובן, הרופא חושב אותי במאה אחוז שיקסה פולניה. הוא חושב שאני מסתירה את לוטק כי הוא המאהב שלי. היו הרבה מקרים כאלה. רק בדרך הזו היו נוצרים יכולים להציל יהודים. בהתחלה הוא פחד לבוא אליי. לבסוף הוא קיבל את החלטה והגיע. הוא בדק את האיש החולה, וקבע שריאותיו לא במצב טוב. גרוזברג נאלץ להתאפר, ובדמדומים לקחנו את הסיכון להביא אותו למומחה רנטגן. הוא נראה כמו נוצרי שלם, והבעת פניו הייתה משכנעת עוד יותר מזו של הנוצרים. אבל הדכדוך שלו יכול היה להסגיר אותו. הם עשו צילום רנטגן, שהראה שריאה אחת הייתה עכורה מאוד. במשך זמן מה, הוא נתן לעצמו זריקות לווריד בעזרתי. מאוחר יותר, הוא לימד אותי איך לעשות את זה. אולם מצבו לא השתפר, להיפך, זה החמיר. לחוסר האוויר במחבוא הייתה השפעה רעה עליו. הוא אומר שהוא צריך להוציא ריאה אחת. איך אנחנו יכולים לעשות זאת? לחדשות יש השפעה רעה על כולם, כולנו למדנו לאהוב אותו. הוא היה מרתק אותנו במשך שעות עם הסיפורים והשיחות שלו על רפואה וכירורגיה, כאילו הוא רוצה להפוך את כולנו לרופאים. למדנו ממנו הרבה.
עכשיו צריך להעביר אותו לחדר נפרד, כדי שהאחרים לא יידבקו. מה נעשה אם מישהו ייכנס? אחרי הכל, בדיקות של חיפוש יהודים יכולות להתרחש שוב. השיעול שלו עלול להסגיר אותנו אפילו במחבוא. הוא ידע את כל זה יותר טוב מאיתנו.
פעם, הוא קרא לי וביקש את צילום הרנטגן האחרון שלו. "את רואה את זה? גם הריאה השנייה נגועה בשלושה רבעים. נשארו לי שלושה שבועות לחיות, לכל היותר. מה יקרה לכולכם אם אמות כאן?" הוא ממשיך ואומר, "אם את לא משיגה לי אשלגן ציאניד, את נושאת בכל האחריות!"
לוקח את חייו
אני לא יכולה להקשיב יותר. אני מרגישה את הבית מסתובב סביבי. הוא מבין שאני לא מועילה לו ומבקש שאביא שוב את הרופא שלו. הפעם הרופא הגיע באחת בלילה וביצע בו ניתוח. על ניתוח זה נדון בהרחבה מאוחר יותר. הוא רצה לעזור ללוטק, אבל זה כבר לא היה אפשרי. הוא החזיר אותו, ולוטק שקע במחשבותיו, אף פעם לא חייך. למעשה, לפי מבטו אף אחד לא יגיד שהוא כל כך חולה: הוא היה גבוה ורחב כתפיים, בחור צעיר כמו עץ אורן.
פעם אחת, כשחזרתי מהרחוב, בערך בשעה שבע, ניגשתי לארון, מזיזה אותו הצידה ונותנת להם עיתון, כמו תמיד. פתאום אני שומעת רעש ליד הדלת. מבוהלת, אני מזיזה את הארון אחורה ומציצה בדלת. אני רואה את לוטק הולך החוצה לרחוב. אני מפחדת לרוץ אחריו, אבל אני רואה דרך החלון שהוא לבוש ומסורק למשעי. אני נכנסת לחדרו ומוצאת מכתב, אני חוטפת אותו וקוראת: "קיבלתי את הרעל הזה מחברי, הרופא. שנינו בטוחים שהחיים שלי מסתיימים בכל מקרה. אני מרגיש את זה מאוד חזק. אני לא רוצה להעמיד אותך בסכנה כלשהי. לכן אני עושה את זה רחוק מהבית. תהיי טובה, ותחיי כדי לראות חופש, תחיי כדי לנקום, בשביל כולם וגם בשבילי. תהיי חזקה. אל תאבדי תקווה. אני נפרד ממך לנצח. שלכם, לוטק גרוזברג".
אני רצה החוצה, מחפשת בכמה רחובות, אבל אין לו זכר. למחרת בבוקר אני קוראת את העיתון; לעתים קרובות אתה יכול לקרוא שאדם מת נמצא, ללא מסמכים. מיד היינו מבינים שמדובר ביהודי. הפעם לא היה כלום בעיתון. חשדנו שלוטק הלך לויסלה, בלע את הרעל, והשליך את עצמו למים כדי לא ליפול לידיהם של הרוצחים. גם כשמצאו אנשים מתים, במקרים אחרים של התאבדות, הגרמנים תמיד רצו לברר היכן הסתתר המנוח. הם היו סוגרים רחובות שלמים ומבצעים בדיקות. בהכירנו את לוטק, זה מה ששיערנו, אבל לא יכולנו להיות בטוחים.
הבית נעשה חלול. ישבתי וקראתי את האלגיות של יאן קוצ'נובסקי.
שנים עשר גרמנים עבור יהודי אחד
אני רואה קהל מתאסף ברחוב דלוגה ובכיכר קרשינסקי. הגרמנים הדביקו כרוזים המורים לכל היהודים שעדיין מסתתרים בצד הארי להתייצב במלון בדלוגה: שנים עשר אסירים גרמנים יוחלפו ביהודי אחד.
מי שנרשם יקבל מסמכים מיוחדים, יוכל להסתובב חופשי ברחובות ויוכל לקחת עמו כל מה שירצה. זה עבד. הייתה תנועה ברחובות. יהודים החלו להופיע, שילמו כסף רב כדי להיות הראשונים להירשם.
שוטר נכנס פתאום ונתן לי פתק ביידיש. הייתי בטוחה שמדובר בסוג של פרובוקציה. אבל מכיוון שהתרגלתי לשמור על ראש ישר גם בזמנים הגרועים ביותר, אמרתי לו שזו טעות. הוא לא עונה, משאיר את הפתק על השולחן ובורח. אני מרימה את הפתק, ידיי עדיין רועדות, וקוראת שחבר של אחי, מישהו מוורשה בשם קולברד, כבר נרשם (הוא ואשתו התחבאו אצל השוטר תמורת סכום כסף גדול). הוא כותב ואומר לנו למהר למלון כמה שיותר מהר, כי ייגמרו להם המקומות. לגבי הכסף, הוא כותב, אנחנו לא צריכים לדאוג.
הו, כמה אנחנו רוצים להאמין, וכמה בקלות מרמים אותנו
אחי האמין שזו הונאה גדולה, אבל ויסבלט ואחותו התעקשן להאמין ולא שינו את דעתם והלכו. עכשיו, גם אני הייתי סקרנית והלכתי לשם - אני נכנסת למה שנראה כמו גן עדן אמיתי. יהודים חיבקו זה את זה בשמחה, מיהרו לאורך רחובות ורשה לחנויות חייטים והזמינו את הבגדים היפים ביותר, וברנד, ראש הועדה של ורשה, מגיע, מלטף ילדים יהודים ונותן להם שוקולד. אף אחד לא מעלה על דעתו שזה יכול להיות עוד אחד מהטריקים של המרצחים.
חלק מהנרשמים יכלו בקלות לשרוד את האסון: עורכי דין, אינטלקטואלים והעשירים ביותר שעדיין היו בצד הארי.
אבל כשהלכתי רק כמה צעדים משם ראיתי את משטרת הגסטפו ומשאיות חונות. כולם הובלו תחת שמירה למשאיות. אני בורחת מהר כדי לא ישימו לב אלי. חזרתי הביתה מאוחר בלילה, בקושי חיה. למחרת, כל העיר דיברה על כמה נתעב רימו את היהודים. חלקם ניסו להתחבא ברגע האחרון, אך נתפסו ונלקחו מיד לכלא פאוויאק, שם נורו. על קירות השירותים העירוניים נשאו כעת כתובות של ארגוני מחתרת שונים המזהירים את היהודים שלא להאמין עוד, הכרוזים דיווחו כי כל היהודים בדרכם להנובר הושלכו לים. קודם לכן, הם נאלצו לכתוב מכתבים לקרוביהם.
הרוסים מתקרבים, המרד הפולני
נשארתי בבית כמה ימים אחרי האסון הזה. פחדתי שמישהו יזהה אותי ברחוב. זה נמשך עד שנראה לי שנפלתי שוב לטראנס, ויצאתי החוצה. שלושה אנשים נעדרו כעת מהדירה שלי, והיא הפכה קודרת יותר ויותר. הימים נמשכו שוב כמו שנים בלי סוף, בלי תקווה. הייתה רק מחשבה אחת בראש של כולם: מה יהיה הסוף? יש שמועות בעיר שהרוסים מתקרבים. ניתן לשמוע את התותחים שלהם בבירור. הפולנים מגיבים בפאניקה, רבים אורזים והולכים. אנשים אומרים שהגרמנים לא ייכנעו בוורשה בקלות, שיהרסו את העיר וישרפו אותה כשיצטרכו לסגת.
אבל מה אנחנו יכולים לעשות אם זה יקרה? הדבר היחיד שצריך לעשות הוא לחכות.
ביום 1 באוגוסט 1944, השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, כאשר כל הצופרים בעיר נשמעו לפתע. זה היה האות להתחיל את ההתקוממות של הפולנים נגד הגרמנים. הגרמנים ידעו מבעוד מועד, והפריעו, כדי שאיש לא יוכל להישאר בעמדתו. אף על פי כן הוצבו בריקדות ברחובות. במשך שלושה ימים, הפולנים שלטו במצב. הם תלו דגלים פולניים בכל רחבי סטארו מיאסטו. ההתלהבות הייתה גדולה. אנשים צעקו, "אנחנו בעצמנו נשחרר את ורשה!" גם אנחנו היינו במצב רוח טוב, האמנו שעוד מעט יחלצו אותנו. אבל מצב הרוח הזה לא נמשך זמן רב. עד מהרה החלה כל ורשה לבעור, בדיוק כפי שחזו הפולנים. השריפה התקרבה לדירה שלנו. החצר השלישית מאיתנו כבר עלתה באש. לפתע נפלה פצצת שריפה, ותלשה גם את פינת הבית שלנו. זה היה הגרוע ביותר. היינו צריכים לעזוב. רצנו לתוך המרתפים. האנטישמים המנוסים זיהו אותנו מיד כיהודים. אני רואה את עצמי מצביעים על: הלינה וישניבסקה זו היא זו שהסתירה את כל הז'ידים.
תשכחו מהפצצות, תזכרו את הז'ידים . . .
זה מדהים: פצצות נופלות על ראשינו, אנשים רבים מתים, החיים תלויים על שערה, והם עדיין חושבים רק על הז'ידים!
רובם צועקים לז'ידים לצאת. לאן נוכל ללכת? אתה לא יכול להוציא את הראש החוצה, פצצות ורימונים נופלים מכל הצדדים. הרעש לבדו מפיל אנשים ומנדנד בניינים.
אחי ישראל שוקל מה לעשות ומחליט להצטרף לשורות הפולנים הלוחמים ולנקום ברוצחים. במקרה הוא נפגש עם חברי ה-AK, שחיפשו זה מכבר קורבן כזה. הם שולחים אותו למקום עם האש הכבדה ביותר. אני מתחננת שיישאר, אבל שום דבר לא יכול לעצור אותו. עם זאת, חיילים רבים שברחו מעמדותיהם ולא יכלו עוד לחזור. העיר העתיקה עדיין נלחמה.
יחזקאל ויינברג מציע את כל הונו לקבר
פצצות ורימוני יד יורדים בכל מקום. אני מציצה החוצה ורואה גופות רבות על הקרקע. בקרבם עומד אדם ליד קיר ומביט למעלה אל השמים. התחלתי לחשוד בו מאוד. אני מעיפה מבט נוסף: הוא מרופט, מלוכלך ומטונף, הוא עומד שקוע במחשבות, לא מוטרד מהפצצות. אני מסתכלת עליו, פניו נראות מוכרות. אני חושבת חזק וזוכרת, אני צריכה לשאול אותו. אני רצה ושואלת בשקט, כדי שלא ישמעו אותי, "מר ויינברג?"
הוא פותח בצריחות: "Co, snowu pieniądze?!" ("מה, שוב כסף?!), הרבה בנות גויות קיבלו ממנו כסף בדרך זו, והוא חשב שזה אותו דבר. אני בורחת כדי שלא ישמעו אותי. אבל אני רואה שהוא בטוח ייפגע מפצצה או רימון. מה שיהיה יהיה - אני חושבת לעצמי ומחליט להגיד לו מי אני. עכשיו אני בטוחה שזה יחזקאל ויינבר (כיום גר באוסטרליה).
אני מתקדמת אליו, אומרת: "אני אקרמן" וקורצת לו שיצטרף אלי. אני לוקחת אותו למרתף, שם ישבו אנשינו בנפרד מהנוצרים. הוא מכיר את כולם והם מכירים אותו.
הוא מוריד חגורת נשים עם חתיכות זהב ושעוני זהב תפורים עליה, הוא פונה אלייואומר:
"תיקחי את זה, את בטוח תשרדי. אני, לעומת זאת, לא אצא מכאן בחיים. יהיה לך מספיק כסף לקבור אותי כדי שאנשים יידעו איפה אני שוכב".
מאיר דנציגר קורא כעת: "יש לי רעיון. אין יותר יצורים חיים בגטו. בואו נחפש שם מסתור? ואתה, חסקל, לבש שוב את החגורה. הכסף עשוי להועיל".
"ויש לי מספיק משלי", אני אומרת לחסקל.
בלי לחשוב יותר מדי, הם נכנסו לגטו. הנשים נשארו מאחור. הם מצאו מסתור מתחת לבניין בן ארבע קומות שבו התחבאנו בעבר. עם זאת, הוא כמעט התמלא בקושי היה אפשר לזחול פנימה. אחי חזר באותו לילה, הוא אמר שהוא לא יכול להישאר שם.
החלום שלי מנבא את מותו של אחי
בדרך פגשנו שני לוחמים יהודים ששהו כל הזמן בכלא פאוויאק וכעת חיפשו גם הם מקום מסתור. אלה היו דוד פוגלמן, ובחור בשם יאצק (כיום גר בישראל). כולנו התחפרנו כמו עכברושים. שוב נשמעת צעקה: החצר שבה אנחנו גרים בוערת. אחי תופס שני דליים ורץ לעזור. הלילה ירד, והוא לא חזר. מותשת, אני נרדמת. אני חולמת שאיבדתי שן. עד אז מעולם לא חשבתי על זה, אבל שמעתי נוצרים אומרים שחלום כזה פירושו מותו של בן משפחה. אני מתעוררת, מסתכלת מסביב ומחליטה שאלך לחפש אותו עם אור ראשון.
אני מסתובבת תחת ברד של כדורים, מחפשת אותו. בזמן שאני רצה, אני חוצה בריקדה לתוך אזור שבידי הגרמנים. ברגע שאני מבינה איפה אני, אני ממהרת לחזור. עד היום אני לא מצליחה להבין למה לא ירו עליי. אולי הם לא רצו לבזבז כדור.
גיסתי וחיימל חיכו לי בעיניים נפוחות. הם חשבו שאני מתה. הם לא יכולים להתקיים בלעדיי, אפילו לדקה. אבל אני לא יכולה לשבת כאן. אחי האהוב, הנחמה היחידה שלי, שעשיתי למענו כל כך הרבה, איפה הוא? אני לא יכולה לחיות בלעדיו, בכל מקרה. אני רצה בחזרה.
נתתי לחבר AK עשרים דולר זהב כדי לעזור לי לחפש. הוא הביא אלי את החדשות הנוראות שאחי כבר לא בין החיים! הוא נורה על ידי פולני, חבר AK, אנטישמי, שהיה איתנו במרתף מההתחלה ואמר שהיהודים צריכים לעזוב. הוא חיכה לאחי בחוץ, העמיד פנים שהוא עוצר אותו, ואז ירה בו.
רציתי לפחות לגלות היכן נמצאת גופתו המתה, אבל הם התחילו לצפות גם בי. בינתיים הגרמנים התקרבו. זה היה כאוס. הם עלו עם טנק ודרשו מכולם להיכנע, כי הם עומדים להרוס את הבניין. כולם יצאו לאט, ונכנעו.
אני הופכת לגיבורה פולנית לאומית . . .
גם אנחנו הולכים. עם זאת, מכיוון שאמרו לצעירים ללכת בנפרד, אני חייבת לעזוב את הקבוצה שלי. בינתיים, בתוך הבלבול והבהלה, אף אחד לא מזהה אותם. אבל מה יקרה אחר כך? שילמתי לאישה נוצרייה מבוגרת כסף טוב שתיקח איתה את חיימל שלי, והיא הסכימה.
הם לוקחים אותנו לרכבת. אנחנו נוסעים ברכבת לפרושקוב, מחנה מעבר ליד ורשה. משם יישלחו המסוגלים למחנות שונים. נוצרים באים מעיירות הסביבה כדי לעזור לפצועים במרד והם מפוזרים בין האיכרים. אני עומדת מיואשת, מחכה לתורי. לפתע ניגש אלי אחד מאלה שבאו לעזור לפצועים ולוחש, "הכנסי לשירותים". אני לא מבינה, אבל הולכת. אחות מחכה שם. היא מחליפה לי את הבגדים, ויחד אנחנו מוציאים גבר חצי מת. מישהו אחר כבר חיכה ולקח אותי יחד עם הפצוע הקשה. הוא לקח אותנו לברבינוב הוא לקח אותי לביתו, והפצוע נשלח לאיכר בכפר. עד מהרה אני מבינה שאני בביתו של מפקד המרחב של הא"ק. תפקידם להציל כמה שיותר מהלוחמים הצעירים, המיטב של ורשה.
כך הפכתי לאחת הפטריוטיות הפולניות הראשונות שניצלו.
הם מתחילים לחקור אותי. עם זאת, אני עדיין לא מבינה מה קרה לי. אני לא יכולה למקד את המחשבות שלי כדי לענות עליהן. אני שואלת אותם אם אני יכולה לנוח קצת, ואומרת שאני אספר להם הכל אחרי תנומה. הם מסכימים. עכשיו כשאני לבד, אני מנסה להתמצא ולחשוב מה לספר להם על עצמי.
אחר כך אני מספרת להם לאיזו קבוצה השתייכתי. כאחת מאלה שנלחמו עד הרגע האחרון, אני הופכת לגיבורה לאומית וכולם מסתכלים עליי בכבוד רב. כתושבת בביתו של מפקד א"ק, אני מוזמנת לכל המפגשים החשאיים. אנשים לוקחים בחשבון את דברי, ומחזרים אחריי הטובים והעשירים בארגון. אני חושבת לעצמי על העובדה שלמרות כל הדברים שעברתי, כולם מחמיאים לי על המראה שלי. זה היה קצת עונג בעיצומו של הצער שלי, סוג של מתנה מאלוהים. אבל הלב שלי בכה כל הזמן על אחי האומלל, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שעלול לקרות לחיימל.
בינתיים, ורשה נוקתה מאנשים. לוחות המודעות העלו הודעות גרמניות על גזר דין מוות לכל מי שחי בוורשה. אסור לנסוע מעיירה אחת לאחרת. עם זאת, כאשר קצין ה-AK עובד בז'יררדוב כמנהיג חנויות החייטות המקומיות, אני מחליטה לנסוע איתו, אולי אפגוש את חיימל שלי איפשהו. כשאני נוסעת איתו, לא עוצרים אותי ולא חוקרים. כנראה שכולם מכירים אותו. למעשה, אני כן פוגשת את האישה הנוצריה שלקחה את חיימל. היא דורשת ממני עוד כסף. מה עלי לעשות? אני רושמת את הכתובת שלה. היא גרה לא רחוק מאיתנו. אני נותנת לה את הכתובת שלי, ומבטיחה להביא כסף בהקדם האפשרי. בינתיים נודע לי שמשרד בז'יררדוב נותן לאנשים מיוחסים אישורי מעבר לוורשה, כדי להציל כל דבר חשוב שנשאר מאחור במרתפים.
אני מחפשת את חיימל, את הכסף הקבור ואת אחי המת
אני לא חושבת יותר מדי, והולכת למשרד. אני מספרת להם שהשארתי מכונת תפירה אצל דודה במרתף בסטאר מיסטו, ואין לי איך להתפרנס בלעדיה. הפקיד בודק אותי, מבקש ממני לתפור משהו. אני לא רק תופרת, אלא גם גזרתי זוג מכנסיים לבן שלו. הוא מוחא לי כפיים על מניח יד על הכתף ואומר:
"כל כך צעירה וכבר כזאת מומחית!"יש לי את אישור המעבר ביד כמה דקות לאחר מכן, חתום על ידי קציני הגסטפו הגבוהים ביותר. אני נחשבת לאחת מהאנשים המיוחסים. הם מספקים לנו משאית וכמה חיילים גרמנים, שמצווים לקחת אותנו לכל מקום שנגיד להם. אנחנו יוצאים בסביבות ארבע לפנות בוקר, יחד עם עוד שישה גברים.
איפשהו, כמה רימונים מתפוצצים. אבל החיילים אומרים לנו שהמצב הכי גרוע הוא בעיר העתיקה, והם יתנו לי עשר מכונות תפירה חדשות כל עוד לא נלך לשם. אבל אני צריכה ללכת לשם. קברתי שם מעט כסף. חוץ מזה, אני חושבת שאולי אמצא את גופתו של אחי. אני מסרבת ואומרת להם שאני חייבת למצוא את מכונת התפירה שלי. בחוסר רצון הם נאלצים להסיע אותי, כי אלה הפקודות שלהם. כשאנחנו מגיעים, נשמעים פיצוצי רימונים לעתים קרובות. החיילים מתפזרים ומתחבאים בדשא. אני מנצלת את ההזדמנות הזו, מוצאת את המקום וחופרת במהירות את הכסף. הם צועקים לי ממקומות המחבוא שלהם, "מהר יותר! מהיר יותר!" בינתיים אני כבר סוחבת מכונת תפירה. הם באים ועוזרים לי, מעמיסים על המשאית סחורה שלא מעניינת אותי ואנחנו נוסעים בחזרה. הם מביאים את הסחורה הביתה לכל אחד, אפילו עוזרים ומביאים לבית שלי. לאחר מכן, הם מבקשים לחתום, לאשר שהם מילאו את ההוראות. אני מוסרת את הסחורה למארח שלי, שמוכר אותה.
עכשיו אני מתחילה לעבוד על תוכנית להביא את חיימל שלי לכאן. אני מספרת להם את הסיפור הבא: במהלך המלחמה הגיע אלי ילד אבוד, שהוריו בוודאי נהרגו במרד. טיפלתי בילד הזה כל הזמן, עד שנאלצנו להיפרד. אולי, - אני אומרת להם, - אני חיה בגלל המעשה הטוב הזה שעשיתי. עכשיו גיליתי איפה הוא נמצא, והייתי רוצה לקחת אותו, אם אין לך התנגדות.
קצין הא"ק ורעייתו הסכימו מיד. אבל פחדתי מאחותה של אשתו, שגרה איתם. היא הייתה יצור זקן, לא נשוי, דוחה, פריק של טבע. היא קיללה כל הזמן את היהודים: "נייש סי טאם סמרזה!" (שישרפו להם!).
חיימל שכח יידיש – אני רגועה
מבלי לשים לב אליה, כתבתי מכתב לאישה הנוצריה של חיימל. היא מופיעה למחרת ומספרת לי שהילד מחכה לי ליד הנהר. היו לי בגדים מוכנים עבורו, ומיד הלכתי לשם. כשראיתי את הילד, היה לי חושך בעיניים: שיער פרוע, מלוכלך, כאילו מעולם לא רחצו אותו. אני מתחבאת מתחת לשיח סמוך לנהר ורוחצת אותו, מחליפה לו את כל הבגדים מהראש עד הרגליים. אבל מה אני יכול לעשות עם ילד כזה מגודל? לאן הולכים? הוא מיד ייראה חשוד. אבל אין לי ברירה. הוא לא יכול ללכת ככה.
אני הולכת איתו לפאתי העיירה. אבל העיירה כולה אינה גדולה. כשאני לספר אותו, הספר קורץ לי. אני רועדת, אבל מעמידה פנים שאני מתעלמת מזה. הוא גוזר את שערותיו של חיימל. אני דוחפת לעברו חופן כסף והולכת. אני משנה כיוון, כדי לא ללכת באותו מסלול, וממשיכה להסתכל מסביב כדי לוודא שאף אחד לא עוקב אחרי. עכשיו הילד נראה אחרת לגמרי. אני מסתכלת עליו: האם הוא לא יעורר חשד? עור הפנים שלו כהה. למרבה המזל, הוא מדבר פולנית משובחת, וכמעט שכח יידיש. זה קצת מרגיע אותי.
בדרך "הביתה" אני מלמדת אותו מה להגיד ומי הוא. אני קונה לו זר פרחים יפה. כשהוא נכנס, הוא מנשק את היד של כולם. לאף אחד לא היה שמץ של חשד והם קיבלו את כל מה שאמרתי להם. עם זאת, שתי נערות נוצריות מהחצר השכנה מבזבזות יותר מדי זמן בשיחה איתי על הילד, מה שמדאיג אותי, למרות שאני ביחסים טובים איתן. אנחנו תמיד הולכים יחד לכנסייה. אבל הגויות ממשיכות ואומרות שאני לא צריכה להשאיר אותו איתי. רק דבר אחד מנחם אותי: הנוצרי שאיתו אני חיה לא אומר כלום. מצבם הכלכלי גרוע, ומשק הבית תלוי כמעט לחלוטין בעזרתי.
הגרמנים מגיעים לעתים קרובות כדי לתפוס אנשים לעבודה, אבל כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להתחבא מתחת לדלת, והם היו עוזבים. הם מעולם לא חיפשו כאן ברצינות, והנייק (חיימל) ישב ליד השולחן ברוגע וקורא או כותב, כאילו כלום לא קורה.הם אפילו לא שאלו מי הילד, כי אם הפולנים לא הצביעו על יהודים, הגרמנים לא יכלו לזהות אותם.
אני מרגלת אחר המשפחה האוקראינית
בינתיים, יש לנו פגישה ביום ראשון הבא. האוקראינים התנהגו רע מאוד בזמן המרד הפולני (המרד היהודי אפילו לא הוזכר), וכל הפולנים שונאים אותם. המשפחה האוקראינית השכנה חשודה בשיתוף פעולה. הרוב הצביע בעד התנקשות בהם כדי לסלק אותם מהדרך. זו הייתה משפחה בת ארבע נפשות, שלא התיישבה כאן לפני זמן רב. לעתים קרובות הייתי מנהלת איתם שיחות. נשלחתי בחשאי על ידי ארגון ה-AK "שלי" כדי לברר מאיפה הם הגיעו והיכן הם היו במהלך המרד. במהלך השיחות בינינו, לאט לאט התחלתי לחבב אותם, והרגשתי שהם לא אדישים אליי. התחלתי להרגיש רע לגבי גורלם. אבל מה אני יכולה לעשות? איבדתי הרבה שינה בגלל זה.
ליל ההתנקשות התקרב. אחרי שנלחמתי עם עצמי, החלטתי לספר להם. אני בטוחה שאף אחד לא יחשוד בי. אני הולכת לשם בצהריים ומסתכלת סביבי היטב כדי לוודא שאין אף אחד ברחוב. אני פותחת איתם שיחה, שואלת מדוע האוקראינים התנהגו כל כך רע במהלך המרד. הם אומרים לי שהם לא לקחו חלק בכל העניין. אני אומרת להם שכל העדר סובל בגלל כבשה בודדה.
אני בוגדת בארגון שלי
אני אומרת להם להיות זהירים, כי אנחנו נתנקם בכולם. הם שואלים, "למה את מתכוונת, 'זהירים'? לאן אנחנו יכולים לברוח? הרי נהיה מוקפים בפולנים בכל מקום”. בשלב הזה אני אומרת, "אם אתם נשבעים, עם יד על הלב, שתעשו כל מה שאני אומרת לכם לעשות, אני אגיד לכם משהו." הם נהיו מאוד מפוחדים. כולם בהו בי. "תגידי לנו," הם אומרים, "אנחנו נעשה כל מה שאת אומרת." אני אומרת להם שהם נידונו למוות. בהתחלה הם חשבו שאני מרגלת אחריהם, ואמרו שהם לא מפחדים. סוף סוף שכנעתי אותם. מכיוון שהייתי מנוסה בעניינים כאלה, לימדתי אותם מה לעשות: להעמיד סיר בשר לבשל, להניח בקבוק ברנדי על השולחן, להתחיל להחליף מצעים, כדי שיראה כאילו הם זה עתה יצא למקום כלשהו. אמרתי להם לא לקחת איתם שום דבר, כי ייתכן שעדיין מרגלים אחריהם.
בסביבות השעה עשר בלילה, כשהיה חשוך מאוד, נכנסו אלה שקיבלו פקודה לבית האוקראינים. למחרת בבוקר הם דיווחו שהאוקראינים כנראה חשדו במשהו ועזבו דרך הדלת האחורית. לחלופין, ייתכן שהם היו ברחוב, וכשהבחינו במשהו, מעולם לא חזרו. הם אמרו שנראה שמשק הבית נמצא בעיצומה של פעילות רגילה, ונתנו תיאור מדויק של איך שהבית נראה.
תודה לאל, חשבתי, שהכל עבר בשלום. לא ראיתי את האנשים האלה שוב.
כל יריית תותח עושה טוב לנשמה
עם זאת, צפויות בעיות נוספות: חיימל משחק בחוץ עם הנערים הנוצרים. הם מתחילים לריב על משהו, ואחד צועק עליו "ז'יד סלוב". ילד אחר שואל, "איזה ז'יד?" בינתיים השכנים, ששומעים את כל זה, מתחילים ללחוש זה לזה. השמועה מגיעה לאוזניה של אחותה המגעילה של בעלת הבית שלי. היא אומרת לי שקודם כל, אני לא צריכה לקחת אותו לכנסייה, כי החטא יהיה שלי... מה אני עושה עכשיו? - אני חושבת. מטח התותחים הרוסי מתחזק, וכל ירייה היא מזור לנשמה. להירצח עכשיו, מכל הזמנים? הילד היחיד שנותר בחיים ממשפחתי הגדולה! אני קוראת לו אלי וצועקת עליו ברצינות, שלא ישחק יותר עם הנערים הנוצרים. אני לא אומרת לו למה. אני חושבת שהוא בכלל לא זוכר שהוא יהודי. הוא אומר את התפילה הנוצרית לפני השינה בין אם מישהו נמצא שם ובין אם לא. אני חיה בפחד מתמיד. כולם בבית אומרים לי שאולי הוא יהודי. אבל אני משכנעת אותם שזה בלתי אפשרי, מגוחך. איך יודע יהודי את התפילה הזו?
השיחה שלנו נקטעת על ידי מהומה פתאומית. אנחנו רצים לחלון - אנשים מצטופפים. אדם אחד צורח, "Sowieckie tanki na szosie!" ("טנקים סובייטים נמצאים בשדרה!"). אני חושבת: "זה כנראה טריק חדש לנסות אותי." אני נשארת רגועה, כאילו זה לא נועד לי. בני הבית שלי רצים למטה. גם אני רצה. אני שומעת את הפקודה: אף אחד לא צריך לרוץ לראות אותם באים, אף אחד לא צריך לתת להם מים, גם אם הם דורשים זאת.
חיימל על טנק רוסי
אבל חיימל שלי כבר רץ – למי אכפת מפקודות. אני לא יכולה לעצור אותו, הוא איננו. לפני שאני נכנסת הביתה, בעל הבית שלי רץ פנימה, נסער, צועק:
"גברת הלינה! אנחנו אבודים! במו עיניי, אני ראיתי את הייניק יושב על קדמת הטנק, חובש כובע רוסי!"הייתי המומה לגמרי. איך הכפור יכול להתפצח שוב מתחת לרגליים? נטיפי קרח עשויים להופיע בקרוב. יהודי - אבל אני לא יכולה לראות אף אחד. אלוהים יקר, אני חושבת, האם אנחנו היחידים שנותרו?
הגרמנים בפאניקה פראית. רצים. בעֵירוֹם. יחפים. הכפור מתפצח מתחת לרגליים. נטיפי קרח תלויים מהאף שלהם. רבים רצים להתחבא בבית הקברות. איזה תענוג להסתכל עליהם! הם רצים הלוך ושוב, כאחוזי דיבוק. אני חומקת מהעם שלי, כדי לא להיראות. רצתי לאורך רחוב ברבינובסקי. האיזור כולו מלא בגרמנים עירומים, רבים עם מעיים תלושים החוצה.
אבל אני גם לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את השכל עכשיו. אני חייבת לחזור לבית שלי. גם חיימל חוזר. כולם מחבקים אותו. הוא לא עונה לשאלות. מרכין את ראשו ושותק. אני עדיין לא בטוחה, אני עדיין לא מאמינה למה שאני רואה. אני אומרת לו, "מה נעשה אם הרוסים ייסוגו שוב, כמו בוורשה? אנחנו לא יכולים להישאר כאן יותר בגללך".
הוא עונה, "אני הולך אליהם עכשיו. אם הם ייסוגו, אני אלך איתם".
הלילה ירד מהר הפעם. הרחובות סוערים. אנשים רבים מתכוננים לברוח מהרוסים. ואני עצובה עוד יותר. אין לאן ללכת. אין יהודים. מאות מחשבות מתרוצצות במוחי בשנייה אחת. אולי זה הזמן לקחת את הרעל? אני לא יכולה להישאר יותר בין הגויים, זה בלתי נסבל.
הרוסים בוורשה. יהודים עם יהודים
למחרת, "החברה" שלי מהא.ק. נכנסת מהבית הסמוך ואומרת לי, בחיוך אירוני, שאנשים מחכים בחוץ משום מה. הם מבקשים את הלינה וישניבסקה. לא רציתי לצאת. הייתי בטוחה שהם יגררו אותי החוצה ואז יירו בי בגלל חיימל. אבל אני הולכת בכל זאת. המומה, אני עומדת במקום כאשר אני רואה את מאיר דנציגר וחסקל ויינברג עומדים שם. למאיר יש אף כמו של אלף יהודים. אפשר לזהות אותו כיהודי ממרחק של קילומטר. הם רוצים לחבק אותי ולנשק אותי, אבל אני שומרת מרחק. אני אומרת לאישה הנוצריה שאלו השכנים שלי לשעבר, ששמעו שאני כאן ובאו לבקש עזרה. אני קורצת להם, מסמנת להם לעזוב ושאני אעקוב אחריהם.
אני יוצאת איתם מחוץ לעיר. הם מספרים לי איך הם שרדו בגטו, חיים ביחד עם החולדות, ואיך הם גילו עליי. עוד מעט יביאו עגלה לקחת את חיימל ואותי לוורשה. הם מצאו מקום בבית שלא נשרף, והביאו קמח שהחביאו במחבוא.
אנחנו תופסים את המקום שמאיר הכין. שם אני פוגשת את דויד פוגלמן, שגם הוא הסתתר אצלנו. הם מספרים לנו איך הרוסים חשדו בנוכחותם של אנשים בגטו כשהם הגיעו, ובחושבם שהם גרמנים, רצו לזרוק פנימה רימונים. אלה שהיו במחבוא העדיפו להיהרג במקום ליפול בחיים לידיים גרמניות. אבל אחד מהם אזר אומץ ויצא. הפיצוצים החזקים עוררו את חשדו. הרוסים, לעומת זאת, ראו אדם שנראה פרא. כשהניצול הראשון ראה רוסים, דמעות התגברו עליו והתחיל לצרוח. האחרים במרתף חשבו שהוא מוכה, ובלי לחשוב יותר מדי, יצאו לעזור לו ולנקום את נקמתם האחרונה. כשהרוסים ראו את כל ארבעת "הפראים", הם היו מבולבלים ורצו לירות. האנשים שלנו צעקו:
"אנחנו יהודים!"
אבל הרוסים לא האמינו לזה וצעקו, "ידיים למעלה!" מכוונים לירות בהם. אחד היהודים צעק:
"שמע ישראל!"
כנראה שבין הרוסים היה יהודי. למרות שכבר הייתה לו אישה רוסית, הוא זכר את שתי המילים הללו מאביו. נסער, הוא הורה להוריד את הרובים. הוא רץ אל היהודים, חיבק ונישק אותם. האחרים עמדו כמו מאובנים. עד מהרה הם הביאו את אחד מהספרים שלהם, כמו גם סטים שלמים של בגדים. הם הוציאו וודקה מכיסם, ושתו "לחיים" עם היהודים. החייל היהודי הסביר שהפגישה ריגשה אותו מאוד, ושהוא יתחיל להיות יהודי אמיתי. הוא גם יכתוב מכתב לשני ילדיו ברוסיה, שאין להם מושג שאביהם יהודי, והסביר מי הם ומה עליהם להישאר.
בנות נוצריות – חברות פועלי ציון...
לאט לאט התחלנו להרגיש שוב כמו אנשים אמיתיים. אני רואה שוב יהודים. הראשון שפגשתי היה ד"ר אדולף ברמן (חי בישראל). הכרתי אותו עוד לפני המלחמה, כשהיה מגיע לקורוב ונותן הרצאות על פסיכולוגיה. הוא לקח אותי למקום שהיה נקודת מפגש ליהודים, וגם הראה לי ספרייה קטנה המורכבת מספרים יהודיים שנאספו. פתאום אני רואה שתי בנות נוצריות מברבינוב שאני מכירה היטב. הם אלה שהניאו אותי מלהביא את חיימל שלי לכאן, אני נבהלתי.
"מה אתן עושות פה?" - אני שואלת אותם, מופתעת. הן עונות לי באותה שאלה. אבל כשהם שומעות אותי מדברת יידיש, הם באות, מנשקות אותי ופורצות בבכי. אנחנו מתחבקים במשך זמן רב. ואז מגיע עוד מכר ותיק – המורה שלי לשעבר מלפני המלחמה, מלובלין, דוד שטוקפיש (כיום בישראל). אוי, אני חושבת לעצמי, אם היטלר היה יכול לראות איך יהודים חיים אחריו, הוא יתפגר שוב! נבואתו שאם יראה יהודי ב-1945 יוריד את הכובע בכבוד לא התגשמה. שתי ה"גויות" שלי ואני, שחווינו ימים כל כך קשים בברבינוב מבלי להיות מודעות זו לזו, שתינו עכשיו "לחיים" יהודי אמיתי.
בחזרה בקורוב
עכשיו, כשהיו יהודים בסביבה, העסקים התחילו להתארגן שוב. נודע לי שבן דודי אהרון רובינשטיין נמצא בקורוב. אני מחליטה לנסוע לשם בהזדמנות הראשונה. אני רוצה להיות שוב בעיר הולדתי, אחרי שחשבתי שלעולם לא אראה אותה שוב. החלומות שלי עכשיו מתגשמים. הייתה לי הרגשה שאפגוש שם את כל בני משפחתי וחברי היקרים. אבל עזבתי את העיירה אפילו יותר מהר ממה שנסעתי אליה. אין יותר יהודים בקורוב. כל קורוב הוא בית עלמין. אני לא מזהה כלום. הבית שלנו, שבו ביליתי את ילדותי ונעוריי, יחד עם הורי, אחיותיי, אחיי, שכנים אהובים, חברות – לאן הכל נעלם? אני אפילו לא מזהה את המקום. אני רוצה לרוץ לבית הקברות הישן והמוכר, לבכות את הלב. כל מה שאני מוצאת הוא שדה חרוש, עם פרות רועות. אפילו את דרך לובלין, עד הדואר, לא ניתן לזהות. אני יכולה להבחין במעט ירק במקומות מסוימים, אבל השאר ריק, כאילו מעולם לא החזיקו בו חיים. נותרו רק הדואר והבתים הפולניים.
שוב הפולנים . . .
נכנסתי לסניף הדואר, וראיתי את אותה קופאית ואותה פקידה עובדות שם, חבריי לכיתה לשעבר. הן רמזו לי שמוטב אם לא אבוא יותר לקורוב. הבנתי את הרמזים. ידעתי שה-AK קיבל את הפקודות הללו מלונדון, "Dobic resztki zydow" ("הרוג את שאר היהודים"). הם ביצעו פקודה זו בנאמנות רבה. חזרתי לוורשה, אבל גם גירשו אותי משם. חזרתי לקורוב, ברחתי הלוך ושוב בטירוף. הפעם הצטרפתי לשתי משפחות נוספות, או כמעט שלוש, שחיו יחד. הם היו לוי בן של יעקב הקצב, ועוד יהודי יליד רוסיה, וכן בן דודי אהרון רובינשטיין. הם חיו כקולקטיב. אהרון סיפק להם קמח מהטחנה ששרדה, ומישהו אחר התחיל להתעסק בבשר. אבל הפחד היה גדול. כולם הלכו לישון מפחדים. פעם אחת, ישנתי אצל הקצב, נשמעו דפיקות בחלון בשעה שתיים לפנות בוקר. קול קרא ברוסית:
"תפתחו, אנחנו צריכים לבדוק מסמכים!"אבל מהמבטא שלהם היה ברור שהם לא רוסים. הלב שלנו נעצר מפחד. איש לא הטיל ספק שמדובר בפולנים מהא.ק.
"אנחנו אבודים!" אמר אחד מאיתנו. כשלא הגבנו, שמענו צעקה, הפעם בפולנית:"תפתחו או נזרוק רימונים!"
תנו להם כסף וחיים
אני מטפסת לעליית הגג ותופסת את הכסף שלי. קופצת מלמעלה ונופלת ישר לידיים שלהם. חשוך מאוד. הם מכסים את עיניי ומובילים אותי בחזרה אל הבית. כל היהודים עומדים, רועדים בחולצותיהם.
הם מזהים אותי על סמך המסמכים הפולניים המיושנים שלי.
"מה את עושה כאן, הלינה וישניבסקה, בין יהודים?" שואל המנהיג באירוניה.אני מספרת לו שכאשר הגעתי לעיר מוורשה מאוחר בלילה, ראיתי כאן אור וביקשתי לאפשר לי ללון.
הם מצווים עליי לעמוד בצד. הם מתחילים בקצב. ילד בן 15 מכה אותו שלוש פעמים ומצווה עליו למסור את כספו מיד, אחרת יירו בכולם.
הם לוקחים את כל הכסף שלו ורוצים להוביל אותו החוצה. בשלב זה, אני לא יכולה להתאפק, ומתחילה לדבר עם המפקד:
"כמו ששמעתי שהצלת רבים משלנו"... הדלת נפתחת ואני שומעת קול"למה, זה משלנו סטודנטית גניה".
אני מבולבלת לגמרי עכשיו. עברתי כל כך הרבה חוויות, אני חושבת, חייתי כדי לראות את השחרור, ועכשיו - כאן - למות ביריה!
בנו הצעיר של הקצב (כיום בישראל) מתחנן בפניהם: "תנו לי, לפחות לחיות. אני הצעיר ביותר." בינתיים, הפושעים ארזו הכל מתוך הבית ומעליית הגג, כולל את הכסף האחרון שחסכתי! הם שומעים רעש מבחוץ, מכבים את האור ובורחים. מלכה שטרן (כיום בישראל), מפחדת עד מוות, זוחלת מתחת למיטה. הם כנראה מבחינים בזה מאחורי הדלת, וחוזרים לאחור. הכל מתחיל מחדש: אם לא ניתן להם את הכסף, נירה בכולם. ההסבר שלי, שהיא עברה טראומה מהגרמנים ועדיין מתחבאת אוטומטית, חסר תועלת. אני מזיזה את המיטה ומראה להם שאין שם כלום. הם מחפשים בין הקרשים. בינתיים, השחר החל לעלות. הם עוזבים, אומרים לנו לא לזוז. כולם היו עירומים, לבשו רק חולצה. ישבנו כך בקור, עד הבוקר. אבל תודה לאל, כולם שרדו. אני מחליטה לעולם לא לנסוע שוב לקורוב, ואומרת לאחרים לברוח מהמקום הזה. אבל לוי אומר שהוא צריך קודם לקבל את הכסף בחזרה.
מאוחר יותר גיליתי שהם ירו בו בקורוב.
לארץ ישראל!
בחזרה לוורשה, מישהו בשם מילניק (כיום בישראל) הזמין אותי למסיבה. הוא לא אומר לי את הסיבה לאירוע. אבל אני הולכת, כדי להיות בחברת יהודים. ברגע שאני מגיעה לשם, אני פוגשת את ד"ר פלדשו (בן-שם, גר בישראל) בין הזוגות ליד השולחנות הערוכים. יש שיחות, אוכל, שתייה, וכעבור כמה שעות כולם עוזבים. אני מגלה, כמה שבועות לאחר מכן, שהמסיבה היא לכבוד יציאתו של ד"ר ראובן פלדשוה לישראל.
אחרי שהוא עוזב מדברים יותר ויותר על עליה לישראל. כל מי שאתה מדבר איתו מתכנן ללכת. גם אני נמשכת לשם. אני לא מוצאת את המקום שלי כאן. האוויר מחניק. אני רוצה לברוח מפולין, ולא ללכת יותר על אדמה רוויה בדם יהודי ומוקפת בשונאים. הדבר היחיד שנותר בפולין הוא בית עלמין יהודי ענק. לא, אפילו לא זה. אתה אפילו לא יכול לבקר את קברי אבותיך. ביליתי כאן מספיק זמן כי הייתי חייבת. עכשיו אני כבר לא צריכה לעשות זאת. מצאתי בן לוויה לחלוק איתו את חיי. התחתנו בלודז', ויצאנו כבר למחרת, בנסיעה עם עוד הרבה יהודים לארץ חלומותינו - ארץ ישראל.
טיילנו שישה חודשים. פגשנו את הבריגדה היהודית, שחבריה היו מסורים לנו מאוד, סיפקו לנו את הטוב ביותר, ושיכנו אותנו בוילה איטלקית נפלאה בפירנצה. בית מנוחה אמיתי, שבו היינו מוקפים במסירות אימהית. הם השיגו לנו אישור עליה לארץ ישראל והגענו על סיפון האונייה "פרינסס קתלין" לארץ ישראל.
ה"אוקראינים" המוצלים
נ.ב.
בלובלין לאחר המלחמה שמעתי לפתע צעקה מרחוק:
"גברת הלינה!"אני רואה שלושה אנשים רצים אחרי, ואחריהם רבים אחרים. הם רוצים לגרום לי לעצור. שלושת הראשונים רצים אליי ומחבקים אותי בבכי:
"את הצלת את חיינו!" אומרים בפולנית.
בינתיים, אני שומעת אותם אומרים לכמה יהודים שעומדים בסמוך: "השיקסה הזאת הצילה אותנו ממוות!"
ברגע שאני שומעת אותם מדברים יידיש, אני מבינה שזאת אותה משפחה אוקראינית. חיבקתי אותם, בוכה:
"אבל גם אני יהודיה!" אני לא יכול לתאר את הסצנה. כולם מסביב התחילו לבכות כמו ילדים קטנים יחד איתנו. אנשים אחרים התאספו.התכוננתי לעזוב את פולין ולא יכולתי לבלות איתם. נפרדנו, מאחלים זה לזה פגישה מהירה בארץ ישראל. לצערי, אני לא יודעת מה קרה להם אחר כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה