האירועים שהתרחשו בשטעטל שלנו עשו עלי רושם רב. הרבי מקורוב, רבי אריה מרדכי רבינוביץ' נסע לארץ ישראל. כל השטעטל היהודי נפרד ממנו. לימים שמעתי סיפורים בבית המדרש על כך שהוא הפך לרב בבני ברק, אותה בני ברק של רבי עקיבא ובר כוכבא. אותה בני ברק של ההגדה, שכל היהודים מזכירים במהלך סדר פסח.
היה זה מהלך חינוכי לאומי אשר הושפע מאוד מהמלמד סנדר זישה אייזנשטט ז"ל. הוא היה המלמד היחיד בקורוב, ממנו למדתי את ספרי המקרא של הנביאים והכתובים. לא היה לי הכבוד ללמוד אצל ר' יענקל ויינריב ז"ל. ר' יענקל ויינריב ניהל בית ספר מודרני באמת, דתי-לאומי. אבל אמי עליה השלום, שהייתה צאצאית של רבי שמואל קורואר ז"ל, לא אפשרה לילדיה ללכת לבית ספר מודרני.
הרב סנדר זישה, מראשוני העסקנים של המזרחי בשטעטל, היה תלמיד חכם וגם בקי בלימודי עולם, עשה מאמצים לחנך את תלמידיו באותה רוח. הוא לא רק לימד את תלמידיו את הטקסטים של הנביאים, אלא באמת שר איתם את הטקסט. ההנאה הגדולה ביותר שלנו הייתה כשאחרי יום מפרך של לימוד תלמוד, כשהשקיעה התקרבה, הרבי סנדר התחיל לשיר איתנו פרק מהנביאים. מזמר ניגון מתוק, היה שר על מלחמות יהושע, גדעון, שמשון ויפתח.
אז הייתי חושב ושואל את עצמי:
"מדוע זה בלתי אפשרי שיהודים ינהגו בגבורה בזמננו? וישחררו את עצמם מהגלות?"
ורשה, ישיבת לובביץ'
זה היה בשנת 1929. היו פרעות בארץ ישראל. למרות שהיה זה יום רביעי פשוט, התאספו המוני יהודים מול בית הכנסת ובית המדרש. בנימין ויינריב עמד, מוקף בהמון יהודים, והקריא בקול את המילה האחרונה מהעיתון. באותם ימים עיתון היה דבר נדיר עבורנו. אוטובוסים נסעו ללובלין רק פעמיים ביום. כולם חיכו בקוצר רוח למידע חדש. השטעטל רותח כמו קומקום, ממש כאילו הלחימה מתרחשת בסמוך. הוקמו ועדות סיוע, ונקבעה ישיבת מחאה בבית הכנסת. כולם היו באבל. בעיצומו של נאום לזכרו של הרב ר' אלימלך גוטרמן, כמה צעירים הצטופפו על הבימה והחלו לצעוק סיסמאות אנטי ציוניות, מתוך הזדהות עם הרוצחים הערבים.
בתור ילד, זה עשה עלי רושם נורא. זה נשאר חקוק בזכרוני.
בשנים 1931 - 1934 למדתי בוורשה, בישיבת לובביץ'. באותה תקופה פרחו בוורשה כל ארגוני הנוער הציוניים. לוורשה הגיעו גדולי האישים הציוניים, ביניהם ד"ר נחום סוקולוב, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. ראיתי איך צעירים קיבלו את בן-גוריון באקסטזה, בתיאטרון נובושי. בל"ג בעומר ראיתי את חברי בית"ר צועדים ברחובות ורשה. עשרות אלפי יהודים עמדו על מרפסות, על מדרכות, וברכו את מצעד בית"ר בהתלהבות רבה ובתשואות.
נדהמתי וקיבלתי השראה מכל זה. עדיין לא ידעתי מה ההבדל בין בית"ר ל"החלוץ". אהבתי את כולם.
ההצבעה לקונגרס הציוני ה-18 התקרבה. רצח ארלוזורוב הוביל להאשמות שווא של ציונים נגד ציונים אחרים. סכסוכים התלקחו, המחנה הציוני ואנשים התפצלו. כל השמחה נעלמה, מצב הרוח היה ממורמר.
מרד בבית המדרש
בשנת 1934 חזרתי לשטעטל. שנות חיי המועטות בוורשה השפיעו עלי מאוד. כל הזמן ראיתי את המוני הצעירים, שכבר מתכוננים לחייהם העתידיים בארץ ישראל. אלה יהיו חיים קשים, אבל מוארים באידיאל זוהר.
יחד עם כמה חברים שלמדו בבית המדרש, התחלנו להקים את תנועת "המזרחי הצעיר". מטבע הדברים נתקלנו מיד בהתנגדות מרה מצד החוגים החרדיים בשטעטל.
היו כמה מבני בית בשטעטל שראו את עצמם שומרי הבנים בבית המדרש. הם היו מוודאים שהנערים הולכים בדרך הנכונה ומגיעים לבית המדרש בזמן; הם היו בודקים אם הם לומדים או סתם מדברים פוליטיקה, חלילה, אם הם מתחפשים, אם סרטי הצוואר שלהם צבעוניות מדי וכדומה. המנהיג היה ר' מוטל זילברבלום (מוטל שניירס), בעלה של שרה איצ'ה שנייר. אם חלילה אחד מהתלמידים איחר לבוא ללימודים, ר' מוטל היה מתקשר אליו מיד, מסתכל לו בעיניים ומניד בראשו בעצב ובמשמעות. ואז, כאילו בחיבה, הוא היה צובט את לחיו...
לא היה סיכוי שר' מוטל יכול היה להשלים עם הרעיון שנשחרר את עצמנו מאפוטרופסותו. בשבת, בעת התפילה בשטיבל לובלין [בית הכנסת הקטן] שבו התפללתי יחד עם אבי, זכרו לברכה, היה ר' מוטל אחראי על קריאת הפרשה השבועית ודרש ממני להצהיר, אז ושם, שאני בוחר להפסיק עם התוכנית הנוראה שלי. הוא הביא לעזרה את ר' שלמה תבל וחנה עזר, ז"ל (כל בנותיו, אגב, היו קומוניסטיות), הם איימו עלינו במכות אם לא נבטיח לא לכלול את האחיין שלו, שלום ביינישס ז"ל, בקבוצה שלנו.
הבנתי שהמצב הולך ורע ושהם ימשיכו להטריד אותנו. בקושי יכולתי לחכות עד שתצא השבת. מיד לאחר ההבדלה הלכתי לייעוץ אל ר' יעקב ויינרב.
ר' יעקב ויינריב והרב אלימלך גוטרמן
ר' יענקל ויינרב, שממנו ביקשתי כעת עזרה ועצות, היה אדם יוצא דופן. כיהודי מאוד דתי, הוא יכול היה להוות דוגמה למראה וחזות אירופיים. הוא גם היה איש נאה מאוד, מעט גבוה מהממוצע, בעל זקן שחור ויפה, כמו הרצל [תיאודור הרצל, מייסד הציונות המדינית]. הוא התלבש כמו כל היהודים האדוקים של השטעטל, אבל תמיד היה מסודר ואלגנטי. ר' יענקל האמין בכל לבו שהעם היהודי יגאל בימי חיינו. הוא אהב את ארץ ישראל עד כדי מות קדושים. בשנים האחרונות היה מקורב לרבי יענקל מאטיס זצ"ל, שהיה ידוע כתלמיד חכם גדול, צדיק, ישר והגון. באותם חוגים חסידיים הביע ר' יענקל ללא הרף את אמונתו בציונות, אף שהביאה לרדיפתו וגרמה לו צער רב.
קבוצה של צעירי מזרחי
יחיאל הימלשטיין, אלתר רפפורט, יחיאל זילברמן, לייבל ווכנהאוזר, משה זלצר, אלתר שוכהנדלר, יצחק שטמפטר, הריש שניידלדר, יוסף חניסמן
ר' יענקל ויינרב עודד אותי ונתן לי רשות לארגן צעירים, אפילו בנות, בחוגי המזרחי.
בזמנו זה עדיין נחשב לצעד נועז בצורה יוצאת דופן. בנוסף קיבלתי תמיכה מהרב אלימלך גוטרמן זצ"ל, שהיה מקורב למזרחי. הוא התיידד איתנו, למרות שגם הוא נרדף בגלל זה. הוא לימד אותנו שיעור תלמוד רגיל במדרש ולמד איתנו את הפרשה השבועית מדי שישי בערב בביתו.
המעבר מ"מזרחי צעיר" ל"בית"ר"
כמה מהחברים הפעילים ביותר ב"מזרחי צעיר" היו אלתר רפופורט, הרש שניידלרר ויחיאל זילברמן הי"ד.
יחיאל זילברמן השתלט על ההובלה לאחר שעברתי לבית"ר. הוא היה אהוב על כולם, ובזכותו היו תמיד קשרים ידידותיים בין בית"ר לתנועת "תורה ועבודה". הוא היה דתי-לאומי כנה, ולכן לא הייתה לו איבה כלפי בית"ר.
יחד איתי החליטו עוד כמה חברי מזרחי לעבור לבית"ר. נטילת עול העצמאות היהודית בשטעטל שלנו הייתה לא פחות קשה מנטל עול השלטון השמימי...
צורך ובורות
כדי להסביר כראוי את מה שאמרתי לעיל, עלי לתת תיאור קצר של התנאים הכלכליים והחברתיים שלנו בקורוב:
השטעטל שלנו הייתה עיר ענייה מאוד. יותר מבית יהודי אחד סבל מרעב אמיתי ומקפיאה בחורף. מרכז העיר היה המקום שבו חיו כמה יהודים "עשירים" (עשירים, לפי תפיסותינו באותה תקופה). לא היו מפעלים או עסקים סיטונאיים גדולים. השטעטל היה עמוס בעסקים זעירים. רוב בעלי העסקים הללו נזקקו להכנסה משלימה, שאותה הרוויחו כמלמדים. אחרת, הם לא הצליחו להתפרנס. איש לא גר ביותר מחדר בודד. העסק הקטן היה ליד "המעון", שהיה גם "חדר". אם אלוהים עזר וזוג איכרים נכנס החנות הייתה עמוסה והרבנית נאלצה לבקש עזרה מהרבי. היו גם חנויות עם מוצרים מיוצרים, עור, כלי כתיבה ומזון. אבל רוב האוכלוסייה הייתה מורכבת מאנשי עסקים קטנים, סנדלרים, חייטים ואחרים, שעמלו - יחד עם כל משפחתם - על הצרכים הכי קשים. כמה ימים בשבוע עשו יהודי קורוב את דרכם לעיירות הסמוכות ולירידים שלהם. האנשים "העשירים" ביותר היו סוחבים את עצמם בעגלות איכרים עם סחורה, בטמפרטורות הקפואות עד ליריד הקרוב. בית המדרש היה צפוף בלילות החורף. יהודים היו נכנסים כדי להתחמם ליד התנור. פעילי בית הכנסת והחזנים התפרנסו מכך שעברו מדי יום שישי מבית לבית כשהם אוחזים בקופסה שבה אספו כסף לאחזקתם. בימי שישי פתחו כל הזמן את הדלת לאנשים האלה ולגבאי הצדקה שבאו לחלקם.
בנסיבות כלכליות קשות כל כך, אין פלא שרוב הצעירים היהודים עברו לסוציאליזם או לקומוניזם. גם תחום התרבות והחינוך היה במצב רע. מלבד כמה עשרות בחורים שלמדו בבית המדרש או נסעו ללמוד בישיבה, לצעירי קורוב כמעט ולא הייתה השכלה. הבנות היו במצב טוב יותר: הן נשלחו לבית ספר עממי. הבנים, לעומת זאת, הלכו לחדר עד גיל 10-12, ולאחר מכן נשלחו לעבודה, או עזרו לאביהם בעבודה.
לא הייתה גימנסיה או בית ספר תיכון אחר בקורוב. חלקם המשיכו את לימודיהם בוורשה או בלובלין. מטבע הדברים, כל הארגונים היו מורכבים מצעירים שהיו בבית מדרש או בישיבה.
תקווה לאומית, מדים בולטים, צעדות, שמחה
סניף קורוב של בית"ר, ארגון הנוער הציוני-רוויזיוניסטי, נוסד בחול המועד פסח 1930. המייסדים היו:
מנדל בריק (שהיה גם המפקד הראשון), והאחים זמדמר. כאן, כמו בכל פולין, בית"ר התפתחה במהירות הבזק והיה לה אפקט של מערבולת סוערת, שאינה יודעת מנוחה ואין נסיגה. הצעירים שלנו קיבלו השראה עוצמתית. כל אחד מהם הרגיש כיהודי גאה, אמיץ, מלא ביטחון ואמונה בהקמת מדינה יהודית. המדים המפוארים עם הסמל הכחול-לבן, הצעדות ברחובות העיירות והשטעטלים היהודיים, השורות המסודרות כמו של חיילים מאומנים היטב, כל אלה עוררו שמחה ותקווה באוכלוסייה היהודית השבורה, המדוכאת והענייה. בית"ר נתפסה כצבא היהודי העתידי בארץ ישראל, משחררי העם היהודי.
מנדל בריק בנו של יודל. נִרצָח
שמו של זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר, היה מאוד פופולרי ואהוב. סביב שמו צצו אגדות גבורה. השיר הבא, שהיה אז פופולרי, הושר על ידי צעירים בלהט:
בירושלים, במגדל,
הלילה חשוך.
ז'בוטינסקי מובל החוצה,
שמירה קפדנית על ידי חיילים...
השיר מסתיים בבית:
...ובמחשבותיו
הוא רואה את כלי הנשק נוצצים
בידי עשרות חיילים יהודים -
המנהיג שלהם אינו אלא - הוא...
הנוער של בית"ר ראה בו את יהודה המכבי. בפקודתו הם היו מוכנים לעבור באש ובמים, חולמים יום ולילה על הקמת מדינה יהודית משני עברי נהר הירדן. הם היו מברכים זה את זה בהתלהבות עם המילים תל-חי שם נלחם ונפל הגיבור יוסף טרומפלדור. מילותיו האחרונות היו "לא חשוב, טוב למות בעד ארצנו".
בעיירה שלנו, רוב חברי בית"ר הגיעו מבתים עניים. חלקם לא יכלו להרשות לעצמם יותר מחולצת מדי בית"ר אחת, אותה לבשו. רוב חברי בית"ר היו צעירים, מלבד כמה חברים בגיל העמידה. בין אלה היו:
חנה רוזן (אשתו של איצ'ה רוזן, בתו של בייניש ווכנהאוזר, שתמכה בבית"ר לאורך כל שנות קיומה, בזמנים הקשים ביותר), מנדל רוזנבוים, שייע צוקרמן, שמואל ויינבוך, הרופא היהודי הפופולרי מ' פרץ (קשור לסופר הנודע י. ל. פרץ), בנימין ויינריב ועוד.
במשך תקופה ארוכה קיים ד"ר פרץ שיחות בנושא היגיינה ועזרה ראשונה. בשיחותיו, שהתקיימו במועדון בית"ר, השתתפו המוני אנשים מכל השכבות החברתיות, הייתה זו ההזדמנות הראשונה שלהם להאזין לשיחות בנושאים כה חשובים.
טרור תוצרת בית
אינני יודע היכן עוד סבלו ודממו דם חברי בית"ר כמו בשטעטל שלנו, קורוב, עד השנים האחרונות שלפני המלחמה. חברי פועל-ציון השמאלנים והקומוניסטים הטילו אימה על כל ארגוני הנוער הציוניים. שום ארגון ציוני לא יכול היה לקיים שיחה או שיעור פומבי, כי גם בעירנו פרצו קבוצות אופוזיציה אלו, תקפו והכו את החברים.
כאשר בנימין ויינריב, יו"ר קרן הקיימת המקומית, רצה פעם לדבר עם האנשים, הוא נאלץ לארגן את הפגישה בחשאי. הוא היה נכנס לבית המדרש מוקדם בבוקר שבת, מלווה בכמה חברים. לפני שהחזן סיים את תפילת שחרית, לפני קריאת התורה, היה עולה לבימה ומתחיל לדבר. בטרם ידענו זאת הספיק בנימין לשאת נאום על הפעילות הקרובה של קרן הקיימת.
כשהגיעו אנשי השמאל ורצו להתחיל להטיל אימה על הקהל, עמד בנימין לסיים את דבריו. האופוזיציה כבר התעוררה, ובדרכם הביתה תקפו והכו את המנהיג הציוני.
יענקל זמדמר ורעייתו הודל. נספו
הם ראו את בית"ר האויב הכי גדול שלהם. אבל לבסוף קיבלו אנשי בית"ר את האומץ הראוי להגיב להם ולהתגונן כראוי.
ברוב המקרים ההתקפות שלהם כוונו נגד מפקד בית"ר.
המפקד הראשון של בית"ר, מנדל בריק, בנו של ר' יודל בריק, למד בבית מדרש שנים רבות, היה מלומד, ובעל תחושה לאומית מפותחת מאוד. הוא עזר רבות להתפתחותה ולקיומה של בית"ר. בתור צעיר שחונך לעדינות, הוא לא יכול היה להשתתף בחלק הפיזי של הקרב. כמעט בלתי אפשרי היה לנהל מלחמה אידיאולוגית עם המתנגדים. רובם קיבלו את השכלתם הפוליטית רק מעיתונים, חוברות וחוברות קטנות של "ספריית הגרושן" ולא כולם היו מסוגלים לקרוא אפילו את זה. קשות במיוחד היו ההתקפות עלינו מצד הקומוניסטים, במהלך משפטי מוסקבה המפורסמים. כך רצו להתמודד עם הספקות ורגשותיהם של החסידים היותר אינטליגנטים. אגב, מעניין וגם אופייני שבניו של ר' יוסקה החזן ז"ל, היו בעצמם פעילים בחוגי שמאל, אך נהגו להיכנס לבית הכנסת בשבתות כמקהלה בזמן שאביהם מזמר את התפילות. …
חיים אליעזר וורמן (בנו של חנוך), לחם כפרטיזן נגד הגרמנים ביערות לובלין ונפל כגיבור, תוך כדי תקיפת קבוצת גרמנים נסוגים, שעה לפני הגעת הצבא האדום. הוא היה בן 26. התמונה מלפני המלחמה, כאשר היה מפקד בית"ר בקורוב.
לאחר שמנדל בריק נישא ועבר לוורשה, קיבל אליעזר וורמן את הנהגת בית"ר. באותה תקופה בית"ר בפולין פתחה קורסים צבאיים בכל רחבי הארץ, לחינוך מדריכים. קורס אחד כזה התקיים בעיירת פולוב הסמוכה, בהנהגת קצינים בכירים בצבא הפולני. אברום זמדמר ואליעזר ורמן סיימו את הקורס הזה והכניסו חיים חדשים לקבוצת בית"ר קורוב. אליעזר ורמן עבר סבל רב כמפקד בית"ר קורוב. אני חייב להשוויץ קצת ולומר שרק מי שגדל בהשראת רוחו של ז'בוטינסקי היה יכול לשרוד השפלות כאלה, ואכן היו מהלומות ממש, שאליעזר ורמן נאלץ לעמוד בהן ולסבול. באופן כללי, ורמן היה אדם מאוד מוכשר. הוא מעולם לא למד בבית ספר מקצועי ובכל זאת הוא היה טכנאי הרדיו והחשמל הטוב ביותר בעיר. לא היה לו זמן ללמוד, הוא הקדיש את זמנו לבית"ר. למרות שהיה בנו של חנוך ורמן, הוא תמיד התיידד עם האנשים העניים והרגילים ביותר.
הכרויות, חברות, אירוסים
ככלל, כל חברי בית"ר התנהגו כבני משפחה אחת, כמו אחים ואחיות. וורמן הכיר את צביה, בתו של חיים רוזן, בבית"ר. היא הפכה לחברה ולסייעת שלו. בגללו היא סבלה גם מהתקפות של האופוזיציה.
גם כשהם עמדו מתחת לחופה, הדמויות האלה לא שכחו להטיל עליהן אבנים.
משה וכמן היה פעיל בבית"ר במשך כל התקופה. גם הוא בא מבית מדרש. הוא היה מאוד קפדן, קרא היטב והיה בעל מודעות פוליטית. הוא היה אהוב מאוד, והייתה לו השפעה רבה על הנוער הציוני של השטעטל. לימים בילה את רוב זמנו בוורשה, ובקוריו המזדמנים בקורוב היו מאורע חשוב לבית"ר. הוא היה מביא את השירים העבריים החדשים ביותר מוורשה ומלמד אותם לצעירים. הוא היה מסור מאוד לעבודה של הקבוצה שלנו. גם את כלתו לעתיד פגש בבית"ר: שרה, בתו של משה ניסנבוים, גם היא הייתה פעילה בארגון.
רוב חברי בית"ר הגיעו מחוגי העובדים העניים ביותר. לכן היה עליהם להיות חזקים במיוחד כדי לעמוד בפני כל האידיאולוגיות הסוציאליסטיות ולהתנגד להם. הם נשלחו להיות פעילים באיגודי העובדים שלהם. יותר מאחד שילם על כך בפרנסתו.
המשבר
בשנים 1935-1936 היה משבר משהו בפעילות התנועה הציונית. היו כמה סיבות, פנימיות וחיצוניות, יהודיות ולא-יהודיות:
המשבר הכלכלי החמור בארץ ישראל; פיגועים רצחניים של ערבים שם; מלחמת האזרחים בספרד, שבה כל העיתונות היהודית והציונית נקטה לצדם של מורדי השמאל, כאילו גורל העם היהודי יוכרע במדריד או בברצלונה; דחיית הרוב בהסתדרות של הסכם השלום בין בן גוריון לז'בוטינסקי (לאחר שאברהם סטבסקי שוחרר על ידי בתי המשפט הבריטים בירושלים, שם נעצר כחשוד שהתתף ברצח ארלוזורוב).
מימין לשמאל: שמעון זלצבורג, צביה רוזן, שרה ניסנבוים, אלעזר וורמן
עומד: משה וכמן
קבוצת חברי בית"ר
ביניהם: אלעזר וורמן, שרה ניסנבוים, מינטה ניידרברג, משה וואכמן, מוטל היטלמן, חיה רוזן, משה זלצר, יוסל הופנהיים ואחרים
זמן מה קודם לכן, נאלץ בנימין ויינריב להפסיק את פעילותו בארגון הרוויזיוניסטי, מכיוון שהוא הבין שהוא לא יוכל לעלות לארץ ישראל באמצעות בית"ר בגלל מערכת הארגון הציוני להקצאת "תעודות".
ללמד וללמוד
בשנת 1936 הופקדתי על המשימה להשתלט על הנהגת בית"ר בקורוב. היה צורך להתחיל כמעט מחדש. הפכתי את בית"ר לבית ספר. היו שיעורים בכל ערב, בנושאים שונים: היסטוריה יהודית וציונית, סוגיות חברתיות ופוליטיות ונושאים חינוכיים. בין הנושאים שנלמדו היו ספרות עברית ועברית (על ידי המורה יוסף טייטלבוים, לא חבר בית"ר). שמחה גינצבורג, שלמד במכללה למורים בורשה, עזר לי בענייני תרבות. שמחה, בנם של ולול ופרדל גינזבורג (בתו של שמחה מאיר ווימן), היו כישרונות אינטלקטואליים נדירים. הוא היה יושב שעות במדרש במדי הסטודנט שלו, יחד עם דודו ר' יענקל (בנו של שמחה מאיר), לומד תלמוד. אתה יכול לשמוע אותם מזמרים מרחוק.
עשיתי כל מאמץ לצמצם את האיבה והשנאה כלפי בית"ר, באמצעות יחסים טובים וידידותיים עם פעילי ארגונים אחרים, כמו גם באמצעות קשרים אישיים אפילו עם פעילי השמאל הקיצוני.
בית"ר תכננה לארגן כוח הגנה עצמית סודית המורכבת מכל ארגוני הנוער היהודיים, במקרים של "עודף" אנטישמיות.
עשיתי מאמצים להפוך את מועדון בית"ר לבית שני. הצעירים של השטטל קינאו בנו, בגלל השמחה והרגשות האינטימיים ששלטו במקומנו. בית"ר התחילה לצמוח ולהתפתח שוב. ילדים רבים שסיימו את לימודיהם בבית הספר היסודי הצטרפו לארגון. גם אנשים צעירים מבית המדרש ומהישיבה הצטרפו אלינו, כמו מנדל קאווה (בנו של משה טוביה), חיים שטרן, מאיר קרצמן, דוד לוינסון ואחרים.
מאין יבוא עזרי?
צעירים עניים ומבולבלים רבים שחיו בקצוות רופפים בשטייטל באותה תקופה. ביניהם היו סטודנטים ואומנים בעלי יכולת, בעלי מלאכה, זוגות רומנטיים שרצו להתחתן אך בילו שעות בהליכה הלוך ושוב ממשרד העיירה לבית הכנסת הצהוב, מביתו של שול לוינסון לבית העלמין הגויי. הם הרימו את עיניהם אל גן עדן והביטו זה בעיניו של זה ושאלו "מאין יבוא עזרי?"
התנאים החומריים הפכו קשים. כמה צעירים נועזים גנבו את הגבול לרוסיה. גורלם ידוע.
בשנת 1937 נערך קורס מנהיגות מרכזי בלודז'. יוסף אופנהיים (בנו של מוטל, בנו של ברל) ואני השתתפנו בקורס זה שנמשך מספר חודשים. בנוסף לאימונים צבאיים, המשתתפים למדו היסטוריה יהודית, ציונות, דמוגרפיה, אפילו שיעורים על בורוכוב ומרקס.
כאשר חזרנו עמוסים בכמות רבה של ידע ומידע חדש, הכנסנו שיפורים רבים לחיי הארגון של בית"ר. יחד עם נוער ביתר" של לובלין, פתחנו מחנות קיץ, למשך כמה שבועות, עבור הצעירים שלנו.
המנהיג שלנו מדבר ונשמעת אזהרה
בגלל תוכנית ההגירה החדשה והעזה של ז'בוטינסקי, האיבה כלפינו והפרובוקציות נגד בית"ר התגברו. כל המפלגות הפוליטיות, מהקומוניסטים ועד אגודת ישראל, התנפלו עלינו וקללו אותנו בגלל מה שנקרא "תוכנית הפינוי" של ז'בוטינסקי. באותה תקופה הגיע ז'בוטינסקי עצמו ללובלין להרצאה. כל חברי בית"ר של קורוב נסעו ללובלין. השמחה שלנו הייתה עצומה. כמעט ולא האמנו שיהיה לנו הסיכוי הגדול להיות פנים אל פנים עם המנהיג והנשיא האהוב שלנו. הרצאתו נמשכה כמה שעות (הוא החל בחצות הלילה). הוא דיבר על הסכנה הגדולה והקרובה העומדת בפני יהודי אירופה. האנשים איימו בהכחדה פיזית ממשית. הגירה המונית חייבת להתחיל מייד, בכל האמצעים ובכל דרך אפשרית. "אני רוצה להציל אתכם!" ז'בוטינסקי צעק שלוש פעמים ברצף.
קבוצה של פעילים רוויזיוניסטים מאזור לובלין מקיימת התייעצות עם ז'בוטינסקי.
גם לי היה הכבוד להשתתף בהתייעצות ההיא. נושא נוסף לדיון היה הפרובוקציות הנוראיות מצד העיתונות היהודית בפולין, שכינתה את ז'בוטינסקי "אנטישמי!"
"אנחנו חיים כאן כבר 800 שנה, וכאן נמשיך לחיות! אתה יכול לפנות את הלהקות הפשיסטיות שלך" - כתובות אלו נכתבו על הקירות, "צא, ז'בוטינסקי האנטישמי!"
נחמת שווא והשיר
באותה תקופה, בית"ר והארגונים הרוויזיוניסטיים הרגישו מבודדים לחלוטין מהחברה היהודית. היינו חלשים מכדי להילחם בכל המפלגות היהודיות ובכל העיתונות היהודית. גם האדמו"רים החסידים והרבנים ביקשו להיות מוקפים בחסידים משלהם, מקור פרנסתם. הצעקה של ז'בוטינסקי נותרה קול זועק במדבר.
מדי יום שמענו יותר ויותר את השאגות הנוראיות של היטלר ברדיו, בליווי מצעדים צבאיים. אבל היהודים שלנו ניסו לשמור על שלוותם בשיר:
יהודים תמיד היו, יהודים תמיד יהיו -
והיטלר ימות.
מי יכול אז לדעת שהשיר היה צריך להיות מושר אחרת:
יהודים תמיד היו, יהודים תמיד יהיו -
אבל שישה מיליון ירדו לקברם.
קבוצה של חברי בית"ר
ביניהם: מינצ'ה נידרברג, חיה רוזן, מלכה ניימרק, איצ'ה חניסמן, ישעיה רוזן, מוטל היטלמן, משה וכמן, צביה רוזן, אלעזר ורמן, שמעון זלצברג, חיה-דינה פלדברג, שרה ניסנבוים, משה ורמן, מוטל זלצברג, חיים ריצר.
קורס הכשרה מרכזי למדריכי בית"ר, לודז', 1937
מימין לשמאל: חמישי בשורה הראשונה – יוסף אופנהיים; שישי בשורה השנייה – אריה רוזנזון
שינוי מהיר
כעת הגיע שינוי:
1) התוודענו לקיומו של הארגון הצבאי החשאי "אצ"ל". לא רק שהאצ"ל הפעיל התנגדות פעילה למחבלים הערבים, הוא גם תפס את המחבלים והרוצחים במקומות שבהם התרכזו.
2) האירוע החשוב השני היה ארגון ההעפלה רחב היקף לארץ ישראל. אברהם שטרן (שהקים מאוחר יותר את לח"י) ביקר בפולין וארגן קורסי הכשרה צבאיים לקציני האצ"ל. אברהם סטבסקי ניהל את ההעפלה.
כולנו התכוננו לעזוב את פולין, אבל ייקח הרבה זמן עד שיגיע תורו של השטעטל שלנו. 15 מחברי בית"ר שלנו הכינו את עצמם למסע. עתה עמד לשירותנו העיתון היידי של ורשה "מאמענט". המשורר הגדול אורי צבי גרינברג, שהגיע לפולין מארץ ישראל, קרא מדי יום מעל דפיו, והפציר בצעירים יהודים לעלות לארץ ישראל ולהילחם בכובש הבריטי.
גם עיתון יומי של האצ"ל, "המעשה", החל להופיע.
כעת הגיע שינוי: 1) התוודענו לקיומו של הארגון הצבאי החשאי "אצ"ל לאומי" [הארגון הצבאי הלאומי]. לא רק שהאצ"ל הפעיל התנגדות פעילה למחבלים הערבים, הוא גם תפס את המחבלים והרוצחים במקומות שבהם התרכזו. 2) האירוע החשוב השני היה ארגון ההעפלה רחב היקף לארץ ישראל. אברום שטרן (שהקים מאוחר יותר את לח"י [כנופיית שטרן]) ביקר בפולין וארגן קורסי הכשרה צבאיים לקציני האצ"ל. אברום סטבסקי ניהל את ההעפלה.
היציאה שלי לארץ ישראל
זה היה הלילה האחרון בחיי בקורוב, לפני היציאה לארץ ישראל. לאחר המסיבה הקיפו אותי חברי הצעירים מבית"ר, נאחזים ומנשקים אותי בבכי מר. הפרידה מהחברים שלי הייתה לא פחות קשה מאשר להיפרד מהמשפחה שלי.
הייתי מקושר איתם במשך כמה שנים, ביליתי איתם זמן. לעתים קרובות הם פרקו את עצמם בפניי על כל דאגותיהם, כולל נושאים אישיים ואינטימיים. בשיחות אלו עשיתי מאמצים להכין אותם פסיכולוגית למקרה של מלחמה.
עכשיו, כשעמדתי לעזוב, כולם הבינו אותי, והרגישו שמשהו נורא מסתמן באוויר. רק שלושה חברי בית"ר נוספים עזבו איתנו באותו יום. תוך שלושה שבועות עמדו לעזוב עוד עשרה מחברינו.
התאריך היה 13 ביולי 1939. לא הרחק מתחנת האוטובוסים של קורוב, בכיכר הגדולה ליד סככת הכבאים, התאספו כל חברי בית"ר. הם עמדו בשורה, עם הדגל, וחיכו למילות הפרידה שלי. לאחר הנאום העברתי את תפקיד ההנהגה ליוסף אופנהיים. איחלתי להם שניפגש בפעם הבאה בארץ ישראל. הם ענו - בדמעות.
קורס הכשרה מרכזי למדריכי בית"ר בלודז'
השתתפו שני חברי קורוב בית"ר: אריה רוזנזון ויוסף אופנהיים. א' פרופס, מפקד בית"ר בפולין, מפקד על מצעד ההכשרות בראשותו של אברהם אמפר (נהרג בקרב נגד המשטרה הבריטית ברח' דיזנגוף, תל אביב, 1942)
בתחנת הרכבת של ורשה ראה אותנו המשורר אורי צבי גרינברג. הוא דיבר על החיים הקשים והקרב הקשה שלפנינו, בכל התחומים, ושלא יהיה לנו קל. אבל למי היה אכפת? רצינו לעשות את צעדינו הראשונים על אדמת ארץ ישראל. הרכבת כולה הייתה עמוסה בחברי בית"ר. הגענו לגבול רומניה. כשהבטתי מבעד לחלון ראיתי קבוצת קצינים פולנים ורומנים מנהלים משא ומתן עם אברהם סטבסקי. זה לקח הרבה זמן. הרכבת סוף סוף התחילה לנוע. יומיים לאחר מכן, הגענו לנמל קונסטנצה, שעל הים השחור. בפקודתו של סטבסקי כבו האורות ברכבת והחלונות נסגרו. חיכינו בשקט ובנחת. כל אחד מאיתנו עמד ליד התרמיל הקטן שלו.
כמו גנבים בלילה - לספינה "פאריטה"
בתוך הרכבת שמענו תזמורות מנגנים, וצווחות רמות של זוגות רוקדים. זה בטח מגיע מאוניות הפאר בנמל. הרגשנו קנאה רבה בצעירים המשוחררים במולדתם החופשית, שהייתה להם הזדמנות לחיות בחופשיות וליהנות מהחיים, בחסות ארצם. אנחנו, לעומת זאת, נאלצנו להתגנב למולדתנו, כמו גנבים.
כמה שעות לאחר מכן, קיבלנו הנחיות לזחול מהרכבת, בזה אחר זה. הלכנו בשקט, כמה מטרים זה מזה, לכיוון הספינה שעגנה בצד אחד. גשר עץ קטן חיבר את הספינה למזח. על הגשר צעד אברהם סטבסקי (למרות אופיו העליז, כעת הוא היה רציני מאוד) וקצין רומני נמוך עם שפם שחור גדול. כל אחד מאיתנו נאלץ למסור את הדרכון שלו לקצין הרומני, שזרק אותו מיד לחבית שחורה גדולה ממש לידו. עייפים וסחוטים, עלינו על הספינה. לא עבר זמן רב עד שהספינה התמלאה בכאלף חברי בית"ר, מפולין, צרפת ורומניה.
התגלגלנו על הים כחודשיים, בתנאים קשים להחריד. לא רצינו שהספינה תיפול לידי הבריטים. ידענו היטב שקבוצות חדשות של אחיותינו ואחינו, החוששות להגיע לארץ ישראל, כבר מחכות לאניה באירופה. חיפשנו מקום לנחות בו שהבריטים לא יבחינו בנו. לפתע אמר לנו מפקד הספינה שקיבל הנחיות להפליג ישירות לתל אביב. היה לנו מזל, השמחה שלנו הייתה גדולה. עבר הרבה זמן מאז שאכלנו לחם או שתינו מים. אבל למה המפקד שלנו היה כל כך עצוב? איזה סוד נורא הוא נושא בתוכו?
ואז שמנו לב שבלוח השנה היה כתוב - 1 בספטמבר 1939.
לובה גוטליב, בתם של לייביש חנה רויזה. נרצחה
זמן קצר אחר כך הגעתי לבקר את בנימין ויינריב ברמת גן. באותו ביקור קראתי מכתב שקיבל מאביו.
בין היתר הוא כתב כי מספר שבועות קודם לכן החלה קבוצת בית"רים במסעם לארץ ישראל. ביניהם היו שמעון זלצברג, חיים ריצר, פנחס גולדברג, לייבל וחנה עזר ועוד. כשהגיעו לגבול רומניה, לא הורשו לעבור, בגלל המצב הפוליטי המתוח.
למרבה הצער, הקבוצה שלהם מעולם לא הגיעה לחופי ארץ ישראל. כולם איחרו מדי. כל הבת"ריסטים, למעט חריגים בודדים, נרצחו. רק חמישה בית"ריסטים שרדו את מעשי הטבח: יוסף חניסמן (כיום בניו זילנד), חיה ריצמן, שמואל גוטליב וסאנה (נתנאל) רוזנזון, כולם בישראל.
קלמן טייטלבוים הגיע על ה"אלטלנה", שהביאה נשק ו-800 בית"ריסטים. כידוע, הספינה הופגזה, עם עשרות נפגעים. קלמן טייטלבוים שרד.
הייתי רוצה לומר עוד משהו על "אלטלנה", אבל... אולי זה באמת לא מתאים לספר היזכור של קורוב...
אני מרגיש שיש צורך במיוחד להנציח בספר זה את כל הנרצחים של הפיקוד וראשי הקבוצה, שחייהם הוקדשו למאבק על ישראל העצמאית:
מנדל בריק, יענקל זמדמר, אברהם זמדמר, אלעזר ורמן, שמעון זלצברג, צביה רוזן, חיה רוזן, מינצ'ה נידרברג, יוסף אופנהיים, מוטל זלצברג, חיים ריצר, סוניה הרשמן, מינצ'ה אלנבויגן, גולדה וייבוך, חנה וייבוך,זלמן טננבוים, מנדל קוה, מאיר קרטמן, חיים שטרן, לייבל וחנה עזר, לובה גוטליב, מלכה הוניגסבלום, פינחס גולדבר, משה קניג - הי"ד.
לתוכן העניינים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה