זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר נשבו רוחות השחרור מכל העולם (פולין הייתה אז עצמאית), הוקם באותה תקופה גם איגוד מקצועי בקורוב, וכן מפלגות עובדים. התנועה המקצועית שיקפה בדיוק את המצב החברתי של האוכלוסייה היהודית בעיר. הוקמו שני איגודים של עובדי עור ועובדי מחט. בראש האיגודים האלה עמדו בראשיתם העובדים האלה:
יחזקאל טננבוים, אברהם צימרמן, יענקל גולדבוים, פוליה בוכשרייבר (קוזה), שמאי בייגלמן.
האיגודים המקצועיים פעלו ללא לאות. לאחר שסיימו כמה שביתות גדולות, הם נלחמו למען משך יום עבודה בן עשר שעות. בזמנים ההם, בקורוב, זה היה הישג עצום. הם עבדו גם בנושאי תרבות, הייתה להם ספרייה, ובזכות עבודה זו החלו הצעירים שלנו להתעניין בספרים ביידיש. כמו כן נוצר מעגל דרמה, בבימויו של שמאי פינקלשטיין, ואחר כך – מוישה שניידרמן, שרה רבקה ווכנהזר. מדי פעם יצא חוג הדרמה לעיירות הסביבה עם הצגות. בשנים שלאחר מכן, היו פעילים צעירים יותר, כגון: אברהם ווכנהזר, מאיר קורנשטיין, ברוך טייטלבוים, מאיר ופנחס אקרמן, מוטל לנדמן , ביילה ווכנהזר, צלבה צימרמן, לייביש ויצחק רוזן ואחרים.
מפלגות הפועלים בעיר עשו את עבודתן באיגודים. הקבוצה העליונה הייתה ה"אדומים", שהיו פעילים מסורים מהעובדים והאינטלקטואלים, כגון:
לייבל לנדמן (בן יחיד שאביו רצה שיהפוך לרב ובגלל זה היו מחלוקות חריפות בבית. הוא מת צעיר ב-1933); פייבל ווכנהזר (אוקס) - אחד מטובי דוברי העיר, שב-1929 ירה בפרובוקטור, ברח לרוסיה ושם הסתיימו חייו באופן טרגי. אחיו אברהם ווכנהאזר, קומוניסט, נורה בעיר כמסית, נמלט לברית המועצות ושם נהרג סורוח וקנחאזר (בתו של שלומי תבל) חי, או מתגורר עד היום ברוסיה.
בתמונה: מאיר אקרמן (בפולין), יצחק רוזן (בישראל), ביילה ווכנהאזר – נספתה, משה רוזנזון (קנדה)
אברהם ווכנהאזר. נספה שרה ווכנהאזר (בת שלמה) אולי חיה ברוסיה פייבל ווכנהאזר, קומוניסט, נורה ברוסיה כמסית
אברהם, שישב כמה שנים בכלא, וכאן אני רוצה להזכיר במיוחד את מאמציו האזרחיים:
ב-1938 הוא הכריז – שהאל במוסקבה אינו אל עוד – ואם אי פעם ניתן יהיה לגאול יהודים – זה יכול להיות רק בישראל (הוא הפך לציוני).
פוליה "קזה", שמעון ווינברג, מאיר אקרמן, לייביש רוזן - כולם ישבו בכלא. פעילים רציניים היו האחים וולוול ולייבל וורמן, ושרה רבקה ווכנהאזר (וולוול ושרה רבקה ברחו לרוסיה ב-1933 ונהרגו שם ב-1937).
מהדור הצעיר היו ביילה ווכנהאזר, צלבה צימרמן, יצחק רוזן, יצחק פלקוביץ' ואחרים.
הקומוניסטים ניצלו כל הזדמנות כדי להפוך את עצמם לגלויים. אם אחד מחבריהם מת, הם ארגנו הלוויה ענקית, וכך היה ללייבל לנדמן, רבקל'ה טננבוים, שמחה פלדברג. הם השתמשו גם באינטלקטואלים כמו – שמואל פינקלשטיין, אברהם צימרמן, וגם אחרים.
"פועלי ציון שמאל" הייתה קבוצה קטנה יותר, אבל הייתה מאוד פעילה. הם היו פעילים באיגודים המקצועיים באמצעות פעיליהם יוסף יידל זלצברג, לייבל הופמן, אהרון ופנחס אקרמן.
בראש מפלגה זו עמד יוסף לרמן. מבין הפעילים, מלבד אלו שהוזכרו קודם לכן - היו יוסף יודל, לייבל הופמן, אהרון ופנחס אקרמן, שרה ריצר, ויבדלו לחיים, שיינדל ופייגה שטרסברג.
אהרון שניידלדר, ז' ריצר, משה שניידרמן, שמעון ליפסמן, חוה פינקלשטיין (בפריז), פייגה שטרסברג (בישראל), אלמונית
שמואל הופנהיים, שמעון ויינברג, דוד שניידלדר, מאיר קורנשטיין, אברהם ווכנהאזר
בראש חוג הדרמה עמד יענקל ריצר.
ב-1938 עשה שמואל פינגר (קומוניסט לשעבר) מאמץ לארגן ארגון בונדיסטי בקורוב, אך זה לא הצליח.
לקורוב היה נוער דינמי, ובחיוניות רבה התנהלו הפעילות המקצועית, החברתית, הפוליטית והתרבותית.
לא אהיה צודק אם לא אדגיש שעבור הקומוניסטים היהודים שלנו, עשו מאמצים גדולים ביותר כדי להיות מסוגלים לחיות את החיים כיהודים, נאמנים - ואת זה ניתן להשיג רק באמצעות מהפכה חברתית.
רוב יהודי קורוב ששרדו נמצאים כיום בישראל, ורבים מהם פעילים למעשה בכל סוגי המפלגות הציוניות והציונות סוציאליסטיות.
פישל גלוזמן, ברוך הוכגלרנטר, לא ידוע
הלווייתה של רבקל'ה טננבוים, נפטרה 1935, הייתה פעילה באיגוד המקצועי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה