בית המדרש מילא תפקיד מכובד בחיי השטעטל.
לכל יהודי, לא משנה לאיזה מעמד או שכבה הוא השתייך, היה קשר משלו עם בית מדרש. המורה, הסוחר, בעל המלאכה, לכל אחד היה המקום הקבוע בבית המדרש, אחד בכותל המזרחי, אחד מול התנור, שם התאספו כולם לשוחח, לדון, לשמוע חדשות. כאן, כל אחד הוציא את האנרגיה שלו, כולם נתנו את דעתם בענייני העיר, בחרו נציגים למועצת בית הכנסת, בלנים בבית המרחץ ונציגים למוסדות שונים שהיו לעיירה.
כאן גובשה דעת הקהל ואם בא דובר ממפלגה כלשהי, מקומו היה בבית המדרש. כל החיים הרוחניים על כל גווניהם התרכזו כאן.
בסך הכל, הוא היה מקום להתחממותם של היהודים הזקנים ליד התנור בימי החורף. מי שהיה לו בית קר, תנור מקולקל או שלא היה לו אמצעים לחמם את ביתו או למי שפשוט היה משעמם לשבת בבית – הוא הגיע לבית התפילה ליד התנור. דיברו והקשיבו לנאומים, דיברו על דברים שונים, על ערים נפלאות גדולות בעולם הרחב ועל דברים אחרים שאין להם קשר עם ענייני העיר.
החדר נתן לילד חינוך דתי יסודי - איך מתפללים, חומש עם רש"י ומעט גמרא. כשילד הגיע לגיל 10-12, עלתה השאלה: מה עושים אחר כך? לא היה בית ספר חילוני בשטעטל וגם לא היה צורך בו. הם התחילו לחשוב ללמד את הילד מקצוע. בשטעטל היו שתי מלאכות: סנדלרים וחייטים. רובם חיו בתנאים קשים. היחס למסחר היה יחס מזלזל, במיוחד כלפי המקצועות המוזכרים. לכן, כל אב עשה כל שביכולתו כדי שהילד שלו לא יצטרך ללמוד מקצוע. האב היה שולח את ילדו לבית המדרש. הילד בן ה-12 היה מתחיל להרגיש שמשהו השתנה בו בבית המדרש. הוא הפך לעצמאי, כבר לא בשליטת הרב וגם לא בשליטת אביו. הוא יכול היה לבוא וללכת מבית המדרש מתי שהוא רוצה, אף אחד לא שלט איך הוא מנצל את הזמן שלו, אם הוא למד או אם הוא משחק.
בית המדרש גם סייע לילדים הפשוטים להימשך ללמידה. אלה שהיו רחוקים מהלימוד קיבלו דחף ללמוד באמצעות קשר עם לומדים יהודים. יהודים הקדישו זמן ומאמץ לילד של סנדלר, של נגר או של קצב, למשל, שגילה רצון ללמוד, כך שחלקם הפכו עם הזמן לגדולי החכמים של העיר. כל זה היה תוצר של הקשר שיצר בית המדרש בין כל חלקי האוכלוסייה. ראוי להזכיר מספר ילדים של בעלי מלאכה כאלה:
יעקב חיים בייגרס, איצ'ה לייב ריצר, דוד הרש מרדכי בנו של הנגר, או למשל, נכדו של יעקב הקצב, שכל משפחתו התגאתה שאחד מהם למד בבית המדרש.
היו כאלה שלא היו תלמידים גדולים אבל בעלי יכולת לענייני הציבור. הם היו מנהיגי הארגונים העתידיים, מהציוני ועד לשמאל הקיצוני. לארגון הציוני השתייכו:
איצ'ה רוזן, משה בלומלס, לבית"ר - משה ווכמן ורבים אחרים. משה רובין, בנו של דויד, עובד העורות, תפס מקום חשוב באיגוד המקצועי. עם הקומוניסטים: פייבל ווכנהזר, אברהם ווכנהזר. אנו פוגשים בית מדרשניקים בכל מישורי החיים הקהילתיים פוליטיים.
הגשר שהוביל את הצעירים מבית המדרש לחיים הציבוריים היה ר' יעקב ויינריב. הוא עורר תודעה לאומית בקרב צעירי בית המדרש ובחוגים הדתיים מאוד. זעזועים ושינויים גדולים התרחשו בחוגים הדתיים פנאטיים בגלל הנטיות הפוליטיות החדשות שפלשו לשטעטל. מי מבין הצעירים שקיבל את רעיונותיו של יעקב ווינריב, עזב את בית המדרש והצטרף ל"מזרחי".
בית המדרש שימש בנפרד לחלוטין עבור היהודים המבוגרים, סוחרים שבאו ללמוד בשעות שלא עסקו במסחר. פעמים רבות, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, כשהיה עדיין חשוך, הייתה תחושה מתוקה, לשמוע את המנגינות האקסטטיות שנשמעו בדממת הלילה. בנו של מאיר, יעקב ויינמן (אבי), השתייך לקטגוריה זו.
היה זה מנהג - ביום חמישי בערב נשארו מספר צעירים ערים כל הלילה. היו רגעים שבהם היה לצעירים צורך לשחרר את המוח ממאמץ ארוך - הם שלחו מישהו לקנות את עוגיות הגשר של משה קלמן ועוד דברים טובים והם התרעננו. השאריות הושלכו אל ראשו של מישהו, הם צחקו והתרעננו. כאשר שליח הציבור לא סיפקו מספיק עצים לחימום התנורים, הם עלו על בריקדות - ערמו את כל הרהיטים בבית המדרש זה על גבי זה וחסמו את הכניסה לבית המדרש. הם ערכו סעודות קטנות ושיחקו שח.
עם הקמת ארגון "שלומי אמוני ישראל", בית המדרש הועשר במשהו תוסס וחדש. נבחרה ועדה מנהלת שסיפקה לבית המדרשניקים עיתונים, ספרות וידע חילוני. שם ארגנו ערבי דיון שבהם כל אחד יכול היה לשאול שאלות וללמוד דברים שזרים לו.
כל זה ניתן לנו על ידי בית המדרש בשטעטל שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה