מאת: משה חניסמן, ריו דה ז'נרו
תעשייה תפסה מקום מוערך בשטעטל שלנו בין אם התעשיות הקטנות ובין אם הגדולות. הכל היה לגמרי בידיים יהודיות. גם בעלי הבית וגם העובדים היו יהודים. איש לא ידע איך התעשייה הגיעה לקורוב.
כמו כן איש בשטעטל לא ידע לומר שהוא ראה רצפה גמורה, מונחת בריצוף או "פרקט", כפי שזה נקרא. לוח מרובע זה, בעובי שניים או שלושה סנטימטרים, מעץ אלון, מעוטר בפרחים, בצבע עץ או בצבעים אחרים, כמו ורד, שמנת, לבן ושחור, יוצאו לבתי העשירים. זה היה שם כאשר אחד למד מהאחר יצרו תבנית מתאימה והראו את כל היופי שלהם.
היצרנים היו שני אחים. לייבל'ה, המבוגר, היה בעל מראה חולני וזקן ארוך.
למשה נח, הצעיר, היה זקן עבה וחצי עגול, בריא, חזק ושמן.
שניהם לבשו בגדים ארוכים וכובעים יהודים. משה נח היה השותף העיקרי במפעל. הוא היה הקונה והמוכר, הנוסע בארץ ובחו"ל.
מצד שני, לייבל'ה נשאר בבית. לא היה לו מה לעשות. הוא איזן בקפידה את החישובים של כמה זמן להקדיש לעבודה וכמה יותר ניתן להרוויח בה.
הם הביאו את שיטת האומן העצמאי על מנת שלא יצטרכו להתמודד עם כל עובד בנפרד. הם נתנו את הסככות שהיו להם מחוץ לעיר לאומנים, הם סיפקו את חומר הגלם ושילמו על הסחורה המוגמרת. האומנים יכלו להעסיק כמה עובדים שהם רוצים ולשלם להם כמה שהם רוצים...
ככל שהאומנים השתלטו על הנהגת הפועלים, התארכו שעות העבודה ובימי חמישי נאלצו לעבוד עד מאוחר בלילה. לעתים קרובות כשחזרו מהעבודה, הם פגשו את אייזיק "זמר הבוקר", שהיה מעיר את השטעטל בזמר המסורתי -
"קומו יהודים קדושים,
קומו, קומו,
קומו לקריאת תהילים!”
כאשר חזר משה נח מנסיעותיו, היו ממתינים לו מכל הצדדים – בעלי המלאכה, הפועלים וגם החנוונים שסיפקו סחורה באשראי. עובדות רבות נעלבו ועזבו משום שהבטיחו להן ולא נתנו את מה שהזמינו, וחמור מכך היו החזרות של הזמנות ולא לקחו את מה שהיה מיועד להן קודם לכן.
משה נח היה מגיע לפני הימים הטובים ועוזב מיד לאחר החג. זה נמשך כך שנה אחר שנה.
פעם אחת חזר היצרן בתחילת החורף. הוא לא הודיע, כהרגלו, אלא בשקט, בזה אחר זה, ביקש שיקראו לבעלי המלאכה ואמר להם שהעבודה תיפסק. "עכשיו קשה למכור. זה צריך להישמר בסוד מהעובדים זמן רב ככל האפשר. כל עוד זה נמשך…. צריך לסיים כמה עץ שיש לכל אחד".
ככל שחלפו השבועות, העובדים לא ידעו מה לעשות בלי עבודה, הם דיברו ביניהם והלכו ליצרן.
משה נח ישב בחדר חמים ומואר ללא קפטן ועם כיפה על ראשו; שרשרת זהב הייתה תלויה כאילו הושלכה מכיס האפוד למשנהו. הוא קרא ספר. הוא ענה בשקט "ערב טוב" לברכתם של הנכנסים, סגר את ספרו והזמין אותם לשולחן... "אולי, כוס תה?" הם נשארו ליד הדלת...
הוא נעמד בגופו הכבד, הלך אליהם והוביל אותם לשולחן.
- אנחנו רוצים לדעת מה קורה בעבודה שלנו?
– אנחנו חייבים אמונה... מכתבים מתחילים להיכנס... אני מאמין שעכשיו מגיעים זמנים טובים יותר ואתם תרוויחו יותר ממה שהרווחתם קודם.
- אולי נוכל לעבוד על משהו ולאחסנו?
- חלילה!.... שאלוהים ישמור!!
השטעטל היה קטן, האפשרות לעבוד בעבודה אחרת הייתה עוד יותר קטנה. היה צורך להתחיל לדפוק חזק עוד יותר על דלתות בתי הפועלים.
בבוקר כפור, השטעטל הופתע: חוטבי עצים יהודים החלו להופיע בשוק - פנחס ואשר - שניהם קבלנים. שניהם עמדו בצד רחוב לובלין.
פינצ'ה (פנחס) - היה פועל בריא וצעיר, לבוש במגפיים, ז'קט קצר מרופד, עם שרוולים ארוכים, קליל, הגרזן בידו כמו מקל הליכה. על ראשו היה כובע קטיפה. היו לו עיניים גדולות, כהות וצוחקות. בגלל הכפור, הוא רקד כמה צעדים קדימה ואחורה.
בצד השני של ה"חמור" שעליו ניסרו עצים עמד אשר, יהודי רב עוצמה בשנות הארבעים לחייו. עם זקן אדום, כובע יהודי על ראשו, החצי התחתון של הקפטן שלו מקופל, מורם עד המותניים ומוחזק בחגורה, הוא גם קפץ מצד לצד ומחא כפיים מרגל אחת אל השניה.
ניתן להבחין בחרדה לגביהם, הם התחילו להיכנס ולצאת מהבתים כאילו היה זה קיץ.
לאהל'ה אשת השוחט, ברגע שראתה אותם, היא חזרה ואמרה שהיא הייתה הראשונה שראתה את חוטב העצים החדש היא רצה אליו בשמחה. העובדים משאר המקצועות הסכימו: כל עבודה שיצרה שכר כדי להשקיט את הרעב היא טובה. אין מה להתבייש!!...
ברישל הסנדלר, שעליו נאמר שהאבנים רעדו מתחת לרגליו, בא בריצה מהפינה השנייה של השטעטל שם התגורר. הוא אמר שבביתו מוטלות שתי עגלות עץ שמתחננות שינסרו אותן. לפני שסיים לדבר, כבר הלכו פינצ'ה, עם "חמור" הניסור שלו על כתפו, ואשר עם ברישל מאחוריו.
גם בחנות הבדים, אצל שלמה שאול "בעל מוח", נאספו אנשים. מנדל מלמד הגמרא צעק:
"ימות המשיח!" – שלמה שאול "בעל המוח" הביט בהם ואמר מהורהר:
- זה לא רק מזל עבורנו, בעלי הבתים, אלא גם עבור העולם כולו, שהם שווים ומבינים שלא צריך להסתיר את כוחם.
כמו כן איש בשטעטל לא ידע לומר שהוא ראה רצפה גמורה, מונחת בריצוף או "פרקט", כפי שזה נקרא. לוח מרובע זה, בעובי שניים או שלושה סנטימטרים, מעץ אלון, מעוטר בפרחים, בצבע עץ או בצבעים אחרים, כמו ורד, שמנת, לבן ושחור, יוצאו לבתי העשירים. זה היה שם כאשר אחד למד מהאחר יצרו תבנית מתאימה והראו את כל היופי שלהם.
היצרנים היו שני אחים. לייבל'ה, המבוגר, היה בעל מראה חולני וזקן ארוך.
למשה נח, הצעיר, היה זקן עבה וחצי עגול, בריא, חזק ושמן.
שניהם לבשו בגדים ארוכים וכובעים יהודים. משה נח היה השותף העיקרי במפעל. הוא היה הקונה והמוכר, הנוסע בארץ ובחו"ל.
מצד שני, לייבל'ה נשאר בבית. לא היה לו מה לעשות. הוא איזן בקפידה את החישובים של כמה זמן להקדיש לעבודה וכמה יותר ניתן להרוויח בה.
הם הביאו את שיטת האומן העצמאי על מנת שלא יצטרכו להתמודד עם כל עובד בנפרד. הם נתנו את הסככות שהיו להם מחוץ לעיר לאומנים, הם סיפקו את חומר הגלם ושילמו על הסחורה המוגמרת. האומנים יכלו להעסיק כמה עובדים שהם רוצים ולשלם להם כמה שהם רוצים...
ככל שהאומנים השתלטו על הנהגת הפועלים, התארכו שעות העבודה ובימי חמישי נאלצו לעבוד עד מאוחר בלילה. לעתים קרובות כשחזרו מהעבודה, הם פגשו את אייזיק "זמר הבוקר", שהיה מעיר את השטעטל בזמר המסורתי -
"קומו יהודים קדושים,
קומו, קומו,
קומו לקריאת תהילים!”
כאשר חזר משה נח מנסיעותיו, היו ממתינים לו מכל הצדדים – בעלי המלאכה, הפועלים וגם החנוונים שסיפקו סחורה באשראי. עובדות רבות נעלבו ועזבו משום שהבטיחו להן ולא נתנו את מה שהזמינו, וחמור מכך היו החזרות של הזמנות ולא לקחו את מה שהיה מיועד להן קודם לכן.
משה נח היה מגיע לפני הימים הטובים ועוזב מיד לאחר החג. זה נמשך כך שנה אחר שנה.
פעם אחת חזר היצרן בתחילת החורף. הוא לא הודיע, כהרגלו, אלא בשקט, בזה אחר זה, ביקש שיקראו לבעלי המלאכה ואמר להם שהעבודה תיפסק. "עכשיו קשה למכור. זה צריך להישמר בסוד מהעובדים זמן רב ככל האפשר. כל עוד זה נמשך…. צריך לסיים כמה עץ שיש לכל אחד".
ככל שחלפו השבועות, העובדים לא ידעו מה לעשות בלי עבודה, הם דיברו ביניהם והלכו ליצרן.
משה נח ישב בחדר חמים ומואר ללא קפטן ועם כיפה על ראשו; שרשרת זהב הייתה תלויה כאילו הושלכה מכיס האפוד למשנהו. הוא קרא ספר. הוא ענה בשקט "ערב טוב" לברכתם של הנכנסים, סגר את ספרו והזמין אותם לשולחן... "אולי, כוס תה?" הם נשארו ליד הדלת...
הוא נעמד בגופו הכבד, הלך אליהם והוביל אותם לשולחן.
- אנחנו רוצים לדעת מה קורה בעבודה שלנו?
– אנחנו חייבים אמונה... מכתבים מתחילים להיכנס... אני מאמין שעכשיו מגיעים זמנים טובים יותר ואתם תרוויחו יותר ממה שהרווחתם קודם.
- אולי נוכל לעבוד על משהו ולאחסנו?
- חלילה!.... שאלוהים ישמור!!
השטעטל היה קטן, האפשרות לעבוד בעבודה אחרת הייתה עוד יותר קטנה. היה צורך להתחיל לדפוק חזק עוד יותר על דלתות בתי הפועלים.
בבוקר כפור, השטעטל הופתע: חוטבי עצים יהודים החלו להופיע בשוק - פנחס ואשר - שניהם קבלנים. שניהם עמדו בצד רחוב לובלין.
פינצ'ה (פנחס) - היה פועל בריא וצעיר, לבוש במגפיים, ז'קט קצר מרופד, עם שרוולים ארוכים, קליל, הגרזן בידו כמו מקל הליכה. על ראשו היה כובע קטיפה. היו לו עיניים גדולות, כהות וצוחקות. בגלל הכפור, הוא רקד כמה צעדים קדימה ואחורה.
בצד השני של ה"חמור" שעליו ניסרו עצים עמד אשר, יהודי רב עוצמה בשנות הארבעים לחייו. עם זקן אדום, כובע יהודי על ראשו, החצי התחתון של הקפטן שלו מקופל, מורם עד המותניים ומוחזק בחגורה, הוא גם קפץ מצד לצד ומחא כפיים מרגל אחת אל השניה.
ניתן להבחין בחרדה לגביהם, הם התחילו להיכנס ולצאת מהבתים כאילו היה זה קיץ.
לאהל'ה אשת השוחט, ברגע שראתה אותם, היא חזרה ואמרה שהיא הייתה הראשונה שראתה את חוטב העצים החדש היא רצה אליו בשמחה. העובדים משאר המקצועות הסכימו: כל עבודה שיצרה שכר כדי להשקיט את הרעב היא טובה. אין מה להתבייש!!...
ברישל הסנדלר, שעליו נאמר שהאבנים רעדו מתחת לרגליו, בא בריצה מהפינה השנייה של השטעטל שם התגורר. הוא אמר שבביתו מוטלות שתי עגלות עץ שמתחננות שינסרו אותן. לפני שסיים לדבר, כבר הלכו פינצ'ה, עם "חמור" הניסור שלו על כתפו, ואשר עם ברישל מאחוריו.
גם בחנות הבדים, אצל שלמה שאול "בעל מוח", נאספו אנשים. מנדל מלמד הגמרא צעק:
"ימות המשיח!" – שלמה שאול "בעל המוח" הביט בהם ואמר מהורהר:
- זה לא רק מזל עבורנו, בעלי הבתים, אלא גם עבור העולם כולו, שהם שווים ומבינים שלא צריך להסתיר את כוחם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה