העבודה לא הייתה קלה. בנוסף לעובדה שזה היה צריך להתנהל בסתר מהמשטר, הם נאלצו גם לסבול צרות רבות מבפנים. השטעטל שלנו, כמו השטעטלך האחרים באותם ימים, לא רצו לקבל משיח חדש – כפי שכונו הציונים. כל רעיון חדש היה כפירה עבור השטעטל. לכן הקבוצה שהסבירה את משמעות הציונות עבור העם היהודי, הייתה צריכה לקבל את האנשים המתאימים שהיו מסוגלים להופיע בפומבי בבתי הכנסת ובתי המדרש עם נאומי הסברה.
בקורוב חיו משפחות רבות תחת השם שטרסבורג. השטרסבורגים היו המועמדים המכובדים ביותר בקורוב. כולם היו יהודים חרדים, הלכו להתפלל בבית המדרש שלוש פעמים ביום. מי מהמבוגרים אינו זוכר את החסיד, ר' נחום שטרסבורג עם הזקן הארוך והפיאות, עם קפוטת השבת הארוכה וכובע הקטיפה? לאישיותו של ר' נחום הייתה השפעה על כל שכבות האוכלוסיה בקורוב, במיוחד על בעלי המלאכה. הוא היה ציוני וגם פעיל תרבות.
רבי דוד הרש היה מהמייסדים המקוריים של הארגון הציוני בקורוב. גם ר' משה שטרסבורג ז"ל, היה מהראשונים. הוא היה מאוד פנאטי לגבי האידיאלים שלו.
ר' מעכל ברוטמן ז"ל, היה בעל בית מוערך במעמד הבינוני, אף שהיה איש עשיר. הוא גם היה האידיאליסט הראשון בשטעטל. התלהבותו מהאידיאל הציוני הייתה כה גדולה, עד אשר בשנת 1921 לקח את שני בניו הגדולים ונסע אל ארץ ישראל. בהגיעו ליפו נפגע מכדור ערבי והוא נפל מת. בכך הסתיימה פעילותו הציונית של רבת השנים. כפי שכבר הוזכר, באותה תקופה כל פעילות פוליטית הייתה אסורה. הציונים יצרו חבורת תפילה וכך היסוו את פעילותם הציונית. החבורה אספה כספים עבור הקרן הקיימת ושלחה אותם לאודסה, לכתובתם של גרינבוים ואוסישקין. כמו כן, החבורה הציונית ארגנה אזכרה להרצל בכל כ' בתמוז ואמרה קדיש לזכרו של המנהיג המנוח.
בכל הזדמנות הביעה החבורה את רגשותיה הלאומיים אפילו את לכה דודי שרו בלחן של התקווה…. פעילותה הסודית והמצומצמת של החבורה התבצעה עד לכיבוש על ידי הצבא האוסטרי. כוחות רעננים הגיעו אז לבית המדרש. בין הבאים החדשים היו:
משה פינקלשטיין, יענקל רוכלסמן, ירמיה פרידמכר, הרש נירנברג, לייבל לנדמן, משה ניימרק, אברהם אהרון שטרן ודבורה טייטלבוים - יבדלו לחיים.
אברהם אהרון שטרן היה מורה מוערך באותה תקופה והחל לעסוק בפעילות ספרותית. נאמר עליו שהוא קרא כמעט את כל הספרות היהודית (היום הוא בקולומביה), תוך שהוא לוקח חלק בעיתונות היידיש. דבורה טייטלבוים עשתה לעצמה שם בפעילותה הציונית בקורוב ואחר כך במרכז בלובלין.
החדשים אשר הגיעו לתפקידים גבוהים החליטו להקים מדור תרבות בארגון הציוני. המדור התרבותי היה לא מפלגתי. כל השכבות מהשטעטל התקבצו סביבו. המדור התרבותי פתח ספרייה, של כמה מאות ספרי יידיש. ההקראות של סופרים יהודים שונים שנערכו בשבתות וכן במהלך השבוע. משכו קהל רב לערבים אלו.
יושבים: שמואל הניסמן (גר בניו זילנד), אשתו סוניה, פרל שטרסבורג, פסח ליבסקינד, יחיאל אנקר – כולם נספו.
הם הקימו גם מדור לדרמה, שהציג מעת לעת יצירות תיאטרון. למופעים כאלה הגיעו אנשים רבים מהשטעטלך שבסביבה. המדור התרבותי היה באמת מוסד לא מפלגתי, אבל הוא היה נתון להשפעה של הארגון הציוני, אשר שלט בפעילותו. הוועד המנהל של המדור לתרבות בחר כספרן בלא אחר מאשר ר' נחום שטרסבורג. המשימה שלו הייתה להתאים ספר לכל קורא וגם לקנות ספרים חדשים.
הארגון הציוני ביחד עם המדור לתרבות הקימו בית ספר עברי לילדים בביתו של ר' חיים רוזן. המורים היו:
טאגפויגל וירמיה פרידמכר. מאוחר יותר היו המורים: בריצמן וחבריו. בית הספר היה קיים עד עליית פולין, אז פרצה המלחמה בין רוסיה לפולין ורוב החברים התגייסו לצבא הפולני הצעיר. לאחר סיום המלחמה חזרו החברים ושוב התארגנה פעולת גיוס שהוכתרה בהצלחה רבה. אז הצטרפו חברים חדשים, ביניהם כמה אנשים חשובים, שאני וכל אלה ששמרו איתם על קשר לעולם לא יכולים לשכוח. הם כללו את:
איצ'ה רוזן ורעייתו חנה, משה בלומלס ורעייתו שרה אסתר, שעיה לייב הניסמן, משה אפלבוים.
מעכל ברוטמן (נרצח ביפו), אשתו בלימלה, בנם פישל (גר בישראל)
כולם פעלו בשירות העבודה התרבותית-קהילתית במשך עשרים שנה. חברי הארגון הציוני של קורוב, לא רק שהתאחדו סביב האידיאל הציוני הקיבוצי, אלא אפילו יותר מזה, הם היו כמו משפחה אחת, עם אהבה ומסירות אחד לשני.
דוגמה לקשר חברי זה: בשנת 1932 החליט אחד החברים לעלות לארץ ישראל, אך לא היה לו את כל סכום הכסף לנסיעה, החברים הלוו לו אלף זלוטי, הם אפילו לא חשבו אם האיש המדובר יוכל לשלם את החוב. מאוחר יותר, החבר אכן שלח את הכסף בחזרה.
ר' גרשון חנוך וורמן ז"ל, היה עובד קהילתי. הוא היה אהוב גם על יהודי קורוב וגם על הלא יהודים. ר' גרשון חנוך היה ממייסדי "מזרחי" בקורוב. המייסדים האחרים היו:
ר' יידל בריק, גרשון זלצר, יעקב הוכמן, אחסר אידלשטיין.
ר' יודל בריק היה פעיל בקהילה היהודית המאורגנת על ידי "מזרחי". ר' יודל מילא את תפקידיו במסירות, הן מטעם השטעטל והן מטעם הציונות. הארגון הציוני פעל בשיתוף פעולה הדוק עם "מזרחי" בכל ההתחייבויות הציוניות. רוב החברים התפללו גם ב"מזרחי". מאוחר יותר עלו חברים רבים לארץ ישראל כחלוצים שעברו את ההכשרה.
בעיירה שלנו היו גם חובבי ציון, שלא היו שייכים ל"מזרחי" ולא לארגון הציוני. זה היה, לא אחר מאשר, הרב המכובד מקורוב, ר' אריה מרדכי רבינוביץ'. אחד נוסף היה ר' דוד רוזנברג, השוחט מקורוב.
ר' אריה מרדכי ישב בכבוד על כיסא הרבנות שלו בקורוב. השטעטל פרנס את הכנסתו, איך יכול להיות אחרת? אבל הרב לא רצה להיות סוג של ילד מאומץ בעיירה. הוא וכל משפחתו נסעו לארץ ישראל כדי לעזור בבניית בני ברק. הרב ידע שמקום מגוריו בבני ברק יהיה אוהל, הוא גם ידע שלא הכינו לו שם מים ויהיה צורך להעביר אותם כמה מאות מטרים. אולם, כל זה לא הפריע לרבנו לעזוב את השכר ואת הכבוד הרב שהיה לו בשטעטל ולעלות לארץ-ישראל. הרב דוד רוזנברג עשה את אותו הדבר. הוא היה השוחט בקורוב במשך שנים רבות, מה שבוודאי היה קל יותר מעבודה חקלאית. אולם יום אחד נודע לשטעטל כי ר' דודל נוסע לארץ ישראל, הוא יהפוך שם למתיישב. הוא למד זריעה, שתילה וקציר. בשטעטל אמרו שזה לא אחר מאשר ימות המשיח.
דוד רוזנברג היה מראשוני הבונים של כפר חסידים.
הארגון הציוני ו"מזרחי" עמדו יחד במאבק מתמיד עם שלוש המפלגות היריבות: אגודת ישראל, פועלי ציון והקומוניסטים. כמעט בכל הופעה פומבית של הציונים היו למזרחי סכסוכים עם הצדדים היריבים. הציונים ו"מזרח" מעולם לא ביצעו פעילות משותפת עם "אגודה", חוץ מאשר בשנת 1929 השנה של המאורעות בארץ ישראל, כאשר הם ביצעו ה"מזרחי" וה"אגודה" פעולות משותפות בהוראת ההנחיה אשר הגיעה מירושלים.
לארגון הציוני בקורוב היה גם בית ספר "תרבות". היו לו זכויות שוות כמו לבית הספר הממלכתי הפולני. חנה זגר מפינסק הייתה המורה שניהלה את בית ספר "תרבות". בית הספר התקיים רק שנה אחת. יהודי קורוב היו תקועים עמוק בפסיכולוגיה של הגלות ולא רצו להחליף את האסכולה האנטישמית הפולנית ביהודית לאומית שתפגע בפריץ.
דבורה, אשתו של נחום שטרסבורג, מתה לפני המלחמה
שורה 1 משמאל לימין: 1) יונה רוזנבלט, 2) שמוליק פינקלשטיין, 3) אליעזר טייטלבוים (ישראל), 4) ולוול רוכלסמן, 5) מלך רוכלסמן, 6) משה ניימן, 7) משה טייטלבוים (ישראל), 8) ?), 9) (?), 10) יוסל חניסמן (ניו זילנד)
שורה 2 משמאל לימין: 1) חיים הרש טייטלבוים (ישראל), 2) יצחק ריצר, 3) הרש טייטלבוים, 4) ולוול קניג, 5) משה גינזבורג, 6) (?), 7) (?), 8) ברל ניימרק, 9) קלמן טיילבאום (ישראל)
שורה 3 משמאל לימין: 1) (?), 2) טמלה רוזן, 3) חיה רוזן, 4) (?), 5) (?), 6) אלנבויגן גולדה, 7) אלנבויגן ליבה, 8) הבת של הניסמן שעיה לייב (ישראל), 9) (?), 10) (?), 11) פייגה שטרן בתו של יוסל, 12) (?), 13) (?)
שורה 4 מימין לשמאל: 1) איצ'ה הניסמן, 2) המורה הניה זגר (ישראל), 3) הנדלסמן – בנו של בייניש הסנדלר
עוד פרדוקס: משה פינקלשטיין ואני אספנו את הכסף מקופסאות הקרן הקיימת לישראל. נכנסנו לביתו של יהודי ציוני שידע היטב את משמעות הק.ק.ל. ישבו שם בבית כמה נוצרים שגם הכירו אותנו. כשהתקרבנו לקופסאות, כדי לרוקן את הגרושים שנאספו, ביקשו ה"פריצים" מבעל הבית להבין את המשמעות של זה. תשובתו בפולנית הייתה - "הילדים משחקים להם". זה כבר היה בתקופה שבה ההיטלריזם היה מקורב למשטר והגברת פריסטור הציגה איסור על שחיטה פולחנית יהודית. כשהציונות כבר לא הייתה חלום. עשרת אלפים כבר עלו לישראל ומאות אלפים היו מועמדים להגירה. חמש עשרה שנה לפני עליית האומה היהודית, ליהודי ציוני לא הייתה העזה להכריז על המשמעות האמיתית של הק.ק.ל. ול"פריץ" הוא אמר שזה "משחק ילדים".
אמנם, למען האמת, כולם השתוקקו לארץ ישראל וגם החסידים אמרו "ותחזנה עיננו בשובך לציון ברחמים" שלוש פעמים ביום. אבל הם לא יכלו ללכת. הם היו צריכים לחכות למשיח בן דוד.
בני המעמד הבינוני שמחו לתת מעט כסף עבור ארץ ישראל. אחרי הצהרת בלפור ואחרי ההסכם בועידת סן רמו, אפשר היה לראות את הרצון שהביעו קבוצות השטעטל שלנו:
כל העיירה התאספה בבית הכנסת. צעירים ומבוגרים, חסידים וחסידים למחצה, הביאו את כוסות הקידוש שלהם, את פיסות הזהב שלהם ותרמו אותם למען ארץ ישראל. נשים הסירו את הטבעות והעגילים ונתנו אותם למען העם היהודי. היהודים נתנו הכל. אבל הכי חשוב: הם לא מיהרו לעלות לארץ ישראל. כולם רצו לנסוע, אבל ברכבת האחרונה. אולם הרכבת האחרונה, לצערנו הרב, הגיעה מאוחר מדי.
הבה נכבד את זכרו של השטעטל היהודי היקר שלנו, קורוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה