מאת: דוד קרטמן, רמת גן
התכתובת על "מרכז החלוץ"
על בסיס יומי נשלחו מכתבים למרכז "החלוץ" בוורשה, ברחוב אורלה 11, לקבלת מקום בהכשרה עבור חברינו. הכמיהה לעלות לישראל הייתה אז חזקה מאוד בכל הארץ. המרכז הארצי נלחץ מהרצון ההמוני של אלפי מועמדים. ולהם היה מעט מקומות להקצות. כל נציג מהאיזור שלו רצה, בכל כוחו ומרצו, באמצעים כשרים ולא כל כך כשרים, לנתק את עצמו מהכלל ולהשיג כמה שיותר מקומות לשיבוץ בהכשרה.
לאחר דיונים ממושכים וויכוחים עם החבר פונט (היום בירושלים), בטענה שהחברים בקורוב ייקלעו למצב של אדישות, שבקרוב יוכלו חברינו להתחרות בשבר של חוטבי העצים הותיקים הגויים (כי אחרת היהודים לא רצו לתת לנו עבודה אם השכר לא יהיה זול יותר). עבדנו בשכר של זלוטי וחצי ליום, עבור 10–12 שעות עבודה – כך המרכז שלנו הצליח לרכוש 8–10 מקומות בכמה קיבוצים.
ביום הראשון של חג השבועות הגיע מברק ממרכז החלוץ בוורשה שכולנו צריכים להיות בוורשה בבוקר שאחרי חג השבועות.
השמחה בינינו הייתה עצומה. הפנטזיות שלנו הפכו למציאות. למועמדים שנבחרו ערכנו משתה יפהפה. אפילו הוכנו מדים, לפי פקודות המרכז.
לקראת היציאה ליוו אותנו מאות בני נוער לתחנת הרכבת. כל אחד קינא בנו מאוד, שהיה לנו מזל כל כך גדול שיכולנו ללכת להכשרה, ואחרי זה, כמובן, לישראל.
באחוזת הפריץ להכשרה
היינו במרכז ורשה רק יום אחד, ומשם יצאנו, קבוצה של 25–30 בני נוער, לקאלושין, ומשם לאחוזת חצר בסרוצ'ין.
הפריץ שלח כמה מאיתנו לקאלושין כדי להכניס אותנו לפרדס שלו. היה מאוד תוסס להיות בעיירה עצמה. כל חלוץ שנכנס לחנות לקנות משהו לאכול, הוא נמכר בחצי עלות - כי היהודים המקומיים שמחו מאוד לקבל את הזכות והמצווה לעזור לנערים והנערות הצעירים שהתכוננו לעלות לארץ ישראל.
מקורוב היו שלושה בנים ובת אחת (ולוול וורמן, יצחק פישביין, ביילה רוזנשפיר ואני).
עד מהרה החלה העיתונות האנטישמית הפולנית להתמרמר נגד העובדה שהחלוצים משתלטים על מקומות העבודה של פועלים פולנים, תפקידים שהיו שייכים רק לגויים. גם הפריץ שלנו הוזכר בעיתונות, והם כתבו נגדו שהוא מעסיק "ז'ידים".
עבדנו עבור הפריץ במחיר של 60 גרושים ליום וקצת אוכל. היינו רעבים אבל עדיין עבדנו במרץ. בכפר ההוא גרו גם כמה משפחות יהודיות, שכל אחת מהן בלילות שישי לקחה הביתה חלוץ אחד לשולחן השבת שלה.
לא יותר מעשרה עד חמישה עשר חברים עבדו שם, והתחלפנו בעבודה. הבנות בעיקר נשארו בבית בקומונה (בשני חדרים) והיו עסוקות בבישול ובכביסה ובעבודות בית אחרות.
רחמים מאנשי החווה
היינו שם כחודש, הקבוצה שהטרידה את העיתונות הפולנית האנטישמית והטרידה גם את הפריץ שלנו. בוקר אחד קיבלנו מהנהלת הפרדס הודעה על פיטורינו מהעבודה. מיד הודענו על כך למרכז החלוץ בוורשה ומשם קיבלנו בתשובה הוראה לא לעזוב את המקום כי הפריץ חתם על חוזה לחצי שנה. הוא חייב להעסיק אותנו. אבל, הפריץ לקח אחריות רק על עצמו. הוא החליט שהוא לא ישלם לנו כסף ולא ייתן לנו אוכל. אנשי החווה ריחמו עלינו ובדיסקרטיות רבה נתנו לנו אוכל. הם כבר בילו איתנו - אנשי החווה - והם לא רצו שיביאו חלק מהאוקראינים המטומטמים, רוסים לבנים כמחליפים שלנו.
לאחר כשבוע של רעב, קיבלנו הודעה ממרכז החלוצים שעלינו לצאת לחצר אחרת, שוב עובדים עבור גויי, אבל כמה עובדים גם - בחצר של בעל פרדס יהודי.
יצאנו לדרוגוצ'ין - על יד וישוגרוד במחוז פלוצק.
ביילה רוזנשפיר נשלחה לקיבוץ אחר. מצב העבודה העגום והקשה החל לחדור לעצמות שלנו. לא כל אחד יכול היה להסתגל לנסיבות שלו והיה מסוגל לחיות בידידות כבעבר. חלקם עזבו או נאלצו לעזוב את המגורים המשותפים. מבין השלושה מקורוב, שניים חזרו לקורוב. הם קיבלו מעט כסף כדי לקנות אוכל, אבל הם נזהרו ואכלו בסתר כאילו היו גנבים.
מכות מאנשי החווה
במקום הזה נתקלנו בעובדי חווה שהיו אכולים בשנאה אנטישמית נגדנו. היו מקרים שבהם חלק מחברינו נפגעו כשהיו בעבודה כדי שלא יוכלו לחזור לעבוד, הפריץ יכול היה לחשוב שהיהודים לא רוצים לבוא לעבוד, התעצלו או אינם יכולים לעבוד.
אבל אנחנו היינו אנשים קשוחים ועקשנים ככל שאפשר היה לעשות זאת, היינו אפילו שרים ורוקדים - למרות הנסיבות הקשות - כל עוד יכולנו לסבול ולשרוד את הקשיים הללו.
פייגה פוזרובצ'יק, נספתה
מלבד העבודה עצמה, היינו צריכים גם ללמוד עברית. שבועיים לפני ראש השנה, הגיעה אלינו ועדה ממרכז על מנת לבחור מועמדים לעלייה, הם התעניינו בעיקר במי שהצליחו במבחן המגורים הקהילתיים. מי שלא נבחר נאלץ להישאר עוד חצי שנה בהכשרה. אני הייתי מאלה שנבחרו.
מחכה שבע שנים…
כשחזרתי לקורוב לראש השנה, פגשתי רבים מחברינו מדוכאים ומיואשים. הם לא יכלו לעשות כלום והעובדה ששני החברים האחרים עזבו את הקיבוץ יצרה קשיים גדולים עבור חברי הארגון הנותרים.
התחלתי להכין אשרת נסיעה, זה היה בשנים 1925 עד 1926. בגלל גילי (תשע-עשרה וחצי), עדיין הייתי צריך לקבל אישור רשמי מהורי, לפיהם הם מאפשרים לי להגר. הם גם היו צריכים לתת לי, כמובן, כסף עבור עלות הנסיעה. הם בשום פנים ואופן לא רצו שאעזוב. מצב זה נמשך שבע שנים. רק בשנת 1933 קיבלתי תעודה (מפועלי ציון שמאל) ויחד עם אשתי (שיינדל שטרסבורג) יצאנו לארץ ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה