העיירה השתרעה לאורך קילומטר אחד ולרוחב קילומטר אחד. החלק המזרחי של העיירה – על דרך לובלין, והחלק המערבי – על דרך ורשה. לאורך היה הבית האחרון של נובורינק, שני בתים בין ביתו של מנדל קלב וביתם של מוטל נידרברג וחיים ניסנבוים. רוב האוכלוסייה היהודית התרכזה במרכז - מכביש פולווי ועד להויווליצה, עם כל הרחובות הקטנים משני צדי הכביש המהיר. רק מספר קטן של יהודים חי באזור הנוצרי.
גם לאנשים שלנו וגם לרחובות היו שמות יוצאי דופן:
רחוב החופה, רחוב המתים. החופות נערכו בבית הכנסת, והספדים על המתים נערכו בבית המדרש. כדי ללוות את החתן והכלה לחופה היה צריך לעבור ברחוב בית המדרש, וללוות את המתים דרך רחוב בית הכנסת. חתן שהגיע מעיירה אחרת נלקח מסביב לבניין העירייה מספר פעמים.
השמות הפרטיים של האנשים עברו בירושה, מסבא לנכד. ה"לקישם", ה"שמגדס", ה"אוקסן", ה"קראדניקס", ה"קאקלינס", ה"קוקכס", וה"צ'קובה" - אף אחד לא התבייש בשמות האלה. לפעמים, הם אפילו היו גאים -
"אתה לעולם לא תרמה אותי, אני לקיש".
ואם יקותיאל (קסיל) וכנהאוזר (אוקס) התלונן בפני יחיאל פלדברג שהוא לא מבין משהו, ענה לו:
"איך אני יכול להבין? אני "שמגדה".
בעלי המלאכה חיו לא רע. הֵם לא רק ייצרו חומרים, אלא גם הלכו לירידים כדי למכור את המוצרים שלהם.
אנשים אלה היו בדרך כלל פעילים ועסוקים בכל אזורי העיירה. הבנק היה על שמם והיו להם כמה קבוצות צדקה - הכנסת כלה ואחרות. בראש עובדי הכפיים האלה עמדו:
ישראל זמדמר, משה ניימרק, מוטל אטינגר, פייבל ריק, גרשון טייכמן, שמואל חניסמן, ישראל וולף זיידנוורים, ישראל משה טננבוים.
כפי שכבר נאמר, הם היו עסוקים בסיוע סוציאלי זה לזה. קודם כל לחורף הכינו כמה מאות קרץ (שווה ל-122.99 ליטר) של תפוחי אדמה לנזקקים. זנוול יוסף נתן את המרתף שלו לצורך אחסון זה. בתקופת הכפור הקשה לא היו לעניים תפוחי אדמה לאכול, ולכן חולקו להם תפוחי אדמה אלו.
פעם אחת קרה, בשנת 1923, שהעיר ריקי נשרפה. זה קרה בליל פסח. מיד, למחרת בבוקר, נאספו מצות, בשר, ביצים ושאר מאכלים, הועמסו לשתי מכוניות, והועברו במהירות לריקה. כאשר המכוניות החלו לנוע, יוסקה חזן צעק:
"נו, עכשיו אנחנו יכולים ללכת להתפלל!"
כפי שהתברר מאוחר יותר, העזרה מקורוב הייתה בין הראשונות להגיע.
מלבד "הכנסת כלה", היו גם "ביקור חולים", "לינת הצדק", "גמילת חסד".
בעיר היו כמה יהודים שעבדו בחקלאות, כמו גלר דוד, בני יוסף – שהיו שבעה אחים (ארבעה גרו בקורוב). ללייבל יוסף היה שדה משלו שהוא עבד בו בעצמו. והאח זאנוויל מלהנדלר, שעשה הרבה למען העיירה, כמו סלל את רחוב בית המדרש, יישר את המקום של בית הכנסת, שם גדרות סביב בית הקברות. הוא זכה להגיע לישראל וכאן הוא מת.
היו לנו כמה יהודים צנועים שחיו איתנו, אבל היה מה ללמוד מהם, כדוגמה, אלתר שבנמכר, שבאמת נחשב לאחד מל"ו צדיקים. כמו כן, הרש מעכל לקיש, אשר בקושי הרוויח מספיק כסף עבור חתיכת לחם יבשה קטנה, אבל תמיד היה הראשון שנתן נדבה, יותר ממה שהיה מסוגל.
פעם, כקבוצה של נערים צעירים בבית מדרש, מה שהיה רגיל אצלנו, שיחקנו עם המעילים. הרש מעכל ניגש אלינו ואמר:
"תראו מה עשיתם. אם הייתם יודעים כמה יהודים נישקו את המעילים האלה, אז לא הייתם זורקים אותם".
הוא מעולם לא הלך למשאית של חקלאים לקנות משהו כאשר מישהו כבר היה שם והתמקח.
אם אנחנו מדברים על יהודים יצרניים, יש להזכיר – מנדל מנדלקרן (וואצ'ז). כידוע, הוא אהב להתערבב בכל נושאי העיירה. אם היה עליהם לעשות באר באמצע השוק, הוא ניגש למשרד האדמיניסטרציה, גייס את הכספים המתאימים, שכר עובדים, והשגיח על העבודה עד שסיימה לחלוטין. מאוחר יותר התברר שהמים אינם ראויים לשתייה, אלא ניתן להשתמש בהם רק לכביסה. רק מנדל לא השתמש במים אחרים, הוא חש בהם טעם טוב מאוד...
היה טיפוס מוזר בעיירה - ישראל מוגרמן (וורוני). הילדים אהבו אותו מאוד, כי בל"ג בעומר עשה שמח במדורות. הוא היה מתופף טוב כחלק מהכליזמרים וגם הכין חלילים בעצמו לנגינה. הוא היה דייג, הוא צד יונים, היה לו שובך יונים שם גידל יונים. הוא הוביל תרנגולות וגם שתל כמה עצים ליד ביתו. הוא עשה הכל בצורה מושלמת, ממדרגה ראשונה. אבל מכל היכולות האלה - כל מה שהוא היה - סבל.
כאשר הוא נקרא לצבא, לפולווי, הוא חילק - לאביו - את התרנגולות, לאמו – את החתול, ליענקל – את היונים ולמרדכי – את העצים.
בשנת 1923 הוקם בקורוב ארגון החלוץ. מטרותיו ידועות. ראשית, לא היה לנו מיקום מסוים, והארגון הציוני אפשר לנו להיות אצלם באופן זמני. מאוחר יותר שכרנו מקום משלנו ברחוב של ישראל בעל הבית, בביתה של לייבל רוזן, ולאחר מכן עברנו לחצר של יידל בקר. המנהיגים והמייסדים של "החלוץ" היו: יוסל טייטלבוים, משה שטרסבורג, יידל מנדלקר, דויד קרטמן, ולוול וורמן, חיים שיע נידרברג, יקותיאל ווכמן, יצחק פישביין, מאיר ניימרק, נתנאל גרוסמן.
המשימה החשובה ביותר הייתה למשוך את הנוער לעבודה פורייה. רצינו לשבור את הדעות והפסיכולוגיה של חלק מהיהודים על עבודה פיזית. עברנו בהתלהבות ובהפגנתיות ברחובות עם ענפים, מסורים וגרזנים. לא רק אמא אחת פכרה את ידיה ונאנחה:
"אוי לאמהות שצריכות לראות את זה."
כאשר העירייה נאלצה לסלול חלק מהרחובות בעיר, ואז כל איש עסקים נאלץ להשתתף במלאכת המשימה הזו במשך כמה ימים, או להעסיק מישהו במקומו, אנחנו טיפלנו בעבודה הזו. מדי יום יצאו 15 עד 20 חברים שלנו לעבוד במשימה העירונית הזו של סלילת כבישים. מלבד זאת, שלחנו את החברים שלנו לעשות עבודות פיזיות פרטיות, כמו חיתוך עצים, ועוד עבודות קשות דומות. חוטבי העצים העיקריים היו מאיר צדרבוים ומאיר ווינברג.
היו 70 חברי ב"החלוץ".
שלחנו קבוצת חברים למקומות הכשרה חקלאית. בשלב זה, כל מה שנותר לנו לעשות הוא עבודה תרבותית. יוסל טייטלבוים היה מאוד בדבר. הוא היה מומחה לספרות עברית וידע היטב מה קורה בארץ ישראל. הוא היה מנוי על "העולם", "דבר", ו"התקופה". הוא הרבה להרצות, לימד עברית לחברים הנותרים שלוש פעמים בשבוע. יש הרבה מה לכתוב על יוסל טייטלבוים.
אותם חברים שהלכו להכשרה, לא עברו את המבחן - לאחר מספר חודשים כמעט כולם חזרו. רק חלק קטן מהם עלה לישראל.
היה זה באחד הלילות של תחילת חודש מרץ, בשנת 1933. זה היה הלילה לפני שעליתי לארץ ישראל. באותו ערב, כאשר יצאתי מביתו של יוסל טייטלבוים, לשם הלכתי כדי להיפרד, עברתי ליד בית המדרש, שמעתי את הצלילים המוכרים מדי של הלימוד. עצרתי ליד החלון והבטתי פנימה. בשולחן הדרום מזרח ישבו -
יענקל שמחה מאיר, שלמה חנס, יענקל הרצקס, שלמה טוול ווכנהאוזר, יענקל חנס קפלן, הבן של מרדכי סטולירס. באופן טבעי, רציתי להיפרד מהם. כשהתקרבתי לשולחן, שלוימה טוול הביט בי בכעס וצעק:
"נו, באת להפריע ללמידה?"
"נו מילא," אמרתי, "כן, אני אפריע ללמידה, אבל זו תהיה הפעם האחרונה כי אני עוזב בקרוב לארץ ישראל".
הוא היה נבוך, נעשה מתון ורך יותר, אבל בכל זאת הוא אמר:
"אני לא יודע כמה זמן אתה תהיה שם, אבל אתה בוודאות תחזור לקורוב."
ואז, באצבעו, הצביע על מרדכי סטוליר (שכבר חזר מישראל). מרדכי סטוליר ראה שהאצבע מופנית אליו, אז הוא התקדם. לא, הוא לא הסכים עם שלמה טוול שאחזור מישראל:
"אתה, יקותיאל, בוודאי לא תחזור. אתה תישאר שם".
שלמה טוול לא רצה להיכנע, באשר פעם התגורר בגנייבושוב, ולא יכול היה להכיל את עצמו שם, תמיד השתוקק לחזור לקורוב, סוף סוף חזר. אם היה לו כסף כאן, הוא בכלל לא היה עוזב את קורוב. בשלב זה, יענקל קפלן (חנס) קרא שהוא הרגיש כך גם כשהיה בקוזמיר - הוא נמשך מאוד בחזרה לקורוב. למרות שהוא זכה לכבוד רב בקוזמיר, והכל הלך לו שם טוב, זה עדיין לא היה קורוב! אחר כך אמר שלמה חנס שלמרות שהוא לא היה קורובר, ובהתחלה היה לו קשה להתאקלם כאן, עכשיו הוא קשור ומרגיש כאן מאוד בבית.
יענקל שמחה מאיר העיר לשלמה טוול, שבינתיים הוא עדיין מפריע ללמידה.
יענקל הרצקס (שניידלדר) העיר, כי הוא בפירוש מסכים שלפחות כל חודש אחד ממתנגדיו (הוא היה מנהיג "אגודת ישראל") בעיר יעזוב.
כאשר יצאתי מבית המדרש, מרדכי הלך אחרי ושוב הרגיע אותי שאשתקע בישראל בהצלחה:
"כשהגעתי לשם אף אחד לא הכיר אותי. כאן בקורוב אני בעל בית מכובד, בבית הכנסת ובבית המדרש אני זוכה לעלייה לתורה מכובדת, קניתי את פתיחת ארון הקודש במשך כל השנה. אתה, לעומת זאת, אתה תבוא עם החלוצים, והארץ היא לגמרי שלהם, אז אתה תהיה מאוד בבית.
כך נפרדנו אחד מהשני.
כאשר אני נזכר בעיר שלנו, מתעלם מכל אחד מהסכסוכים המפלגתיים והקונפליקטים האופוזיציוניים, עדיין הייתה נאמנות מאחד לשני. אם מישהו נזקק לעזרה, איש לא הסתכל על נאמנויות מפלגתו, ובשעת צרה, הוא נעזר מיד והעמידו על רגליו.
כשאני נזכר שכל זה כבר לא קיים, הכל נהרס על ידי הרוצחים הנאצים - אני נרעד ונסער.
עד עצם היום הזה אני עדיין גאה מאוד בהיותי קורובר.
יושבים משמאל לימין: פנחס שטיינבוך, פייגלה שטיינבוך (פריז), יחיאל נח טננבוים, אשתו פריינדל, ישראל משה, בנו, שני ילדיו של ישראל משה - פייגלה וזלמן
יושבים בתחתית: ישראל שטיינבוך, חיה טננבוים. מלבד השניים שצוינו מפריז, כולם נספו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה