מאת: יחיאל הכט, נהריה
בית המדרש תואר וזוכה לשבחים על ידי סופרים ומשוררים רבים. ביאליק, שטיינברג, א.ז. רבינוביץ ורבים אחרים כתבו באהבה ובאדיקות על בית המדרש. בית התפילה או בית המדרש תופס מקום כבוד על הכותל המזרחי של הספרות העברית והיידית.
אנסה לתאר כאן את בית המדרש בקורוב אך מנקודת מבט אחרת, לא מהבחינה ההיסטורית-דתית, לא הערכים הדתיים והמוסריים שירשנו מבית המדרש, לא השירות הגדול שבית המדרש סיפק בקיומו והישרדותו של העם היהודי, לא בית המדרש כ"בית היוצר לנשמת האומה", אלא בית המדרש מבחינה חברתית. בית המדרש הפשוט בקורוב כפי שאנו זוכרים אותו בין תפילת מנחה ומעריב, או במהלך הבחירות לאגודת גמילות חסדים של קורוב, בית המדרש של קורוב כחלק בלתי נפרד מהעיר, בחיי הקהילה התוססים שלה, כחלק מאורח החיים כולו בקורוב.
נראה שאי אפשר לתאר את עיירתנו ללא בית המדרש. אחרת היכן יהודי מקורוב יבלה את רוב זמנו, את השבתות, את ערבי החורף הארוכים - אם לא בבית המדרש? שם היה רעש, פעילות, זה היה עמוס. ניתן היה למצוא בה כמעט את כל הגברים של העיירה. הם הסתובבו באמצע חדר העבודה או מאחורי התנור, ידיהם משולבות מאחוריהם, מנהלים שיחות עמוקות. ובמה לא עסקו באותן שיחות?
ענייני משפחה פרטיים, חידות, פרנסה, ירידים, בחירות לרב, אגודת גמילות חסדים, לגבאות, על נפלאות חדשות - תחנת החשמל קורוב שהייתה אמורה לקום בקרוב מאוד. שאלות פוליטיות ובעיות עולמיות נפתרו מאחורי התנור.
כאן פייבל אקס מסתובב עם פטרון בית מדרש צעיר ומפטפט בלהט וללא רחמים. אין ספק שגורל המהפכה העולמית הפרולטרית נחרץ כאן, וכנראה היא החלה גם כאן בבית המדרש של קורוב. גם משה ווכמן עושה סיבובים עם איזה בחור צעיר ועושה מהומה, מחווה בידיו, כשראשו וממש כל עצמותיו אומרות שירה. בוודאי שהם גם מדברים על שני עברי הירדן. לחשוב איך מוטל שנייר מדבר בצורה כה מרחיבה דעת, מספר סיפורים על הנגיד, הספק של הקהילה, ללא רייוויץ, יוניווצה, קמינקה...
על הדוכן עומד חזן משעמם שמגרגר סוג עצוב של ניגון מוכר, אבל מי מקשיב לו? עשן סיגריות. גם את הילדים לא משתיקים. הם מחליפים כפתורים, משחקים במחבואים, רודפים זה אחר זה, מסתבכים בין רגליהם של המבוגרים, מתגרים במיכל השמש המרושע….
בית המדרש של קורוב ובית הכנסת של קורוב. נראה כאילו שניהם עשויים מעור אחד, מתבנית אחת. שני מוסדות הקהילה הדתית עומדים זה ליד זה, מבטאים את שמם כמעט בנשימה אחת. אבל איזה הבדל, מרחק ביניהם. בית כנסת העץ הישן והגדול, קודש הקודשים של קורוב, מקום מלא בסוד המעורר פחד בפנטזיית של הילדים. הוא קשור למתים שבאים באישון לילה להתפלל ולחפש שם את התיקון שלהם. בית הכנסת עומד באמצע העיירה, אך נפרד מהעיר. בלי מזוזות, קבור עמוק בבית קברות, זה תמיד מזכיר את יום המוות, עם אלונקת הגופות במסדרון. הוא היה סגור כל השבוע למעט בתחילת הקיץ בזמן ספירת העומר שבו הוא פתוח לתפילת מנחה ומעריב, כאשר השמש הצולע נכנס לבית הכנסת עליו לדפוק שלוש פעמים בשרשרת הברזל הכבדה, כביכול כדי לתת זמן למתים שהתאספו בבית הכנסת להיעלם, לחזור למנוחתם.
מספרים שפעם אחת, בימים עברו, כששדים ומתים חשו בנוח בקורוב כמו בבתיהם, שכח השמש לדפוק לפני שנכנס לבית הכנסת. סצנה מקפיאת דם ונוראה התגלתה לנגד עיניו, עם כניסתו לבית הכנסת... השמש לא הוציא את שנתו.
כמו היום היום אני זוכר את הפחד שעורר בי בית הכנסת. כאשר הלכתי הביתה בשעת לילה מאוחרת מבית המדרש ונאלצתי לעבור את בית הכנסת. אבל בקיץ בין תפילת מנחה למעריב התגנבתי לבית הכנסת דרך הפרוזדור, עם אלונקת הגופות ועוד דברים מסתוריים נוראים. כאשר אני מנשק את עמודי המזוזות (אמרו שיש, כביכול, פסק דין - שבית הכנסת פטור ממזוזה אבל אני, בתור ילד, ידעתי שקוראים לזה בית וגם אם בית - ללא מזוזה….). רעד היה עובר בעצמותיי. ועתה לגבי בית הכנסת עצמו, קבור עמוק באדמה, ממעמקים קראתיך, עם ארון הקודש הענק, היפה, המגולף אומנותית, עם עזרת הנשים הגבוהה והריקה, עם המצבות והקברים שראיתי דרך החלון. בית הכנסת תפס מקום מכובד בחיי העיירה. אבל בנפרד, עומד, לצד ההמולה של יריד החיים השבועי, עם העצבות, הסגירות, הבדידות שלו. זה השפיע, זה השפיע על האדם להיזכר שיש דין ויש דיין, ויום לפני מיתתך, תתעטף העיירה בצעיף מלנכולי של רגשות מיסטיים. אבל בית המדרש שונה. הייתי אומר שבית הכנסת הוא תורת הנסתר של קורוב ובית המדרש הוא תורת הנגלה של קורוב.
אני עדיין זוכר היטב את הרושם שעשה עליי בפעם הראשונה, כילד בוגר למחצה, שהסתכלתי בספר קבלה ישן, מאובק, אכול עש, בפינת בית הכנסת: עבורי הוא חשף עולם מוזר, מרוחק, מסתורי, רחוק מחיי היום יום, קורץ ומפתה מרחוק. זו סכנה להתעמק בספר. הספר שימש רק כקרן אור נוספת אשר משפיעה ומשפיעה מרחוק. עצם הימצאותו של ספר רזיאל המלאך בבית - היא סגולה נגד גניבות, שריפות ושאר פורענויות.
במהלך השריפה הגדולה בקורוב, לפני 50 שנה בערך, שבמהלכה נמחתה כמעט כל העיירה, נותר רק בית הכנסת העשוי עץ שלם, ללא פגע. עדי ראייה סיפרו כי במהלך השריפה עפו יונים לבנות מעל בית הכנסת, והגנו עליו כמו שומרים נאמנים. זה היה כאילו קיומה המהותי השפיע על העיירה, תובע ומזכיר משהו רחוק וסודי. זה היה שונה בתורה שהתגלתה, התלמוד הפשוט, השולחן ערוך, המקום ההוא שבו הרגשנו כל כך בבית, התורה, ה' עצמו כביכול, ירד מכסא כבודו הגבוה לנוח ולקדש את חיינו הפשוטים. ראובן ושמעון, שני בעלי דין, שור שנגח את הפרה, שנים אוחזין בטלית, ההמולה, המולת החיים, כל יריד החיים, כל המולת החיים התקדשה באמצעות התורה שהתגלתה. החיים והיהדות היו קשורים זה בזה, קשורים זה לזה, בלתי נפרדים. וזה גם היה בית המדרש של קורוב.
לתאר את בית המדרש של קורוב פירושו לתאר את כל תהליך חייו של יהודי בקורוב, מיום לידתו ועד יומו האחרון. זה אומר לתאר את חיי העניים או העשירים, החיים החדגוניים אך עדיין מרובה הצבעים של יהודי בקורוב.
בית המדרש שימש בית ילדים לילדים, מועדון נוער לנוער, מועדון פוליטי לחברות הרבות שקורוב הייתה עשירה בהן.
עתה – מילים מפורסמות נאמרו על ידי הרב לוי יצחק מברדיצ'ב כאשר ראה יהודי עטוף בטלית ובתפילין מתפלל ובו בזמן הוא משמן את גלגלי העגלה שלו:
"תראה, רבונו של עולם, איזה עם יקר ואדוק יש לך, יהודי, גם כשהוא משמן את גלגלי העגלה שלו לא שוכח אותך והוא מתפלל".
פרק עממי זה מאפיין את חייו של היהודי בקורוב בכלל ובבית המדרש בפרט. טשטוש הגבול בין קודש לחול היה הקו האופייני. בבית המדרש התפללו לא רק תוך כדי שימון גלגלים - אלא שהעגלה עצמה, החיים הפשוטים, הרעש וההמולה, המאבק חסר הרחמים על קיומה של קהילה יהודית, היו תפילה. הקודש והחול היו כל כך קשורים זה לזה, עד שהחול עלה לרמת קודש.
תפילת מנחה-מעריב, תפילה למען הקהילה, דף תלמוד עם שיחה על פרנסה, על מסחר, פוליטיקה - היה קשה להפריד אחד מהשני.
מי לא זוכר את יענקל "ברוך הוא וברוך שמו"? למה אנשים קראו לו יענקל "ברוך הוא וברוך שמו"? כי היהודי היה להוט מאוד ל"ברוך הוא וברוך שמו". תמורת שום מחיר שבעולם לא היה נותן ל"ברוך הוא וברוך שמו, אמן" לחלוף על פניו. מצד שני יענקל, במחילה מכבודו, לא יכול היה לוותר על פרנסה שלו ועל העסק שלו בבית המדרש. הסיפורים שלו היו עצובים ומצחיקים בו זמנית, אבל תמיד שזורים יחד עם "ברוך הוא וברוך שמו, אמן".
הליצנים של קורוב שמעו פעם את המעשה הזאת:
"אוי קניתי עגל... ברוך הוא וברוך שמו... אבל הגוי רימה אותי ב-20 זלוטי, שיהיה לו למחלות... אמן".
ובשל כך קראו לו יענקל "ברוך הוא וברוך שמו, אמן".
או קחו, למשל, את משה מנדל הסייד. מי לא זוכר את משה מנדל, היהודי הקנאי. ממש פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן? (דרך אגב, הוא היה חבר, התפלל באותו שטיבל עם אבי, וכך היה במידה מסוימת סוג של אפוטרופוס שלי. אבל,כאשר הוא מצא אותי פעם אחת, קורא ספר משכילניק חבוי בתוך כרך תלמוד, הוא הנחית עלי שתי סטירות לוהטות, עד שכאשר הגעתי הביתה אמא שלי שאלה אותי: מי סטר לך ככה?....). היהודי הזה הלך תמיד בבגדי העבודה שלו, בגדי הסייד. גם בשבת ויום טוב לא החליף את בגדיו. אני מצטער לומר, במחילה מכבודו, שאותו יהודי התחכך בכל מי שנתקל בו ומילא אותם באבק מכף רגל ועד ראש.
אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש על מה להודות לבית המדרש שלנו. אולי לקחנו גם משהו שלילי מבית המדרש של קורוב אבל גם הרבה חיובי. היכן יכלו להשיג את אש ההתלהבות של משכיל קורוב ושל האפיקורסים - אם לא מבית המדרש של קורוב? מאיפה עוד אפשר היה להביא את מסירות הנפש של ציוני קורוב, של הסוציאליסטים, אפילו של הקומוניסטים - שהוכנסו לבתי הכלא הפולניים, אם לא מספרי הקודש הישנים והמאובקים מבית המדרש של קורוב? מאיפה אפשר היה לשאוב את האמונה העמוקה בגאולת ישראל באחרית הימים לעם היהודי של החלוצים של קורוב, אם לא מדיוני לילות החורף הארוכים בבית המדרש? והעקשנות, ה"יהרג ובל יעבור", העדתיות, אי-הויתור על קוצו של יוד ואפילו על צרות המוחין - שהם מאפיינים עד היום של כל הפעילים החברתיים והפוליטיים שמקורם בקורובאים כאלה. לבית המדרש הייתה השפעה גם על כל המתקוממים נגדו, כלומר, אלה שהשתחררו מהשפעתו.
בית המדרש חינך וגידל דורות של יהודים, למדנים, משכילים, אפיקורסים, מהפכנים, פעילי מפלגות שונות, יהודים פשוטים, סתם רגילים, יהודים ישרים של כל השנה.
אנסה לתאר כאן את בית המדרש בקורוב אך מנקודת מבט אחרת, לא מהבחינה ההיסטורית-דתית, לא הערכים הדתיים והמוסריים שירשנו מבית המדרש, לא השירות הגדול שבית המדרש סיפק בקיומו והישרדותו של העם היהודי, לא בית המדרש כ"בית היוצר לנשמת האומה", אלא בית המדרש מבחינה חברתית. בית המדרש הפשוט בקורוב כפי שאנו זוכרים אותו בין תפילת מנחה ומעריב, או במהלך הבחירות לאגודת גמילות חסדים של קורוב, בית המדרש של קורוב כחלק בלתי נפרד מהעיר, בחיי הקהילה התוססים שלה, כחלק מאורח החיים כולו בקורוב.
נראה שאי אפשר לתאר את עיירתנו ללא בית המדרש. אחרת היכן יהודי מקורוב יבלה את רוב זמנו, את השבתות, את ערבי החורף הארוכים - אם לא בבית המדרש? שם היה רעש, פעילות, זה היה עמוס. ניתן היה למצוא בה כמעט את כל הגברים של העיירה. הם הסתובבו באמצע חדר העבודה או מאחורי התנור, ידיהם משולבות מאחוריהם, מנהלים שיחות עמוקות. ובמה לא עסקו באותן שיחות?
ענייני משפחה פרטיים, חידות, פרנסה, ירידים, בחירות לרב, אגודת גמילות חסדים, לגבאות, על נפלאות חדשות - תחנת החשמל קורוב שהייתה אמורה לקום בקרוב מאוד. שאלות פוליטיות ובעיות עולמיות נפתרו מאחורי התנור.
כאן פייבל אקס מסתובב עם פטרון בית מדרש צעיר ומפטפט בלהט וללא רחמים. אין ספק שגורל המהפכה העולמית הפרולטרית נחרץ כאן, וכנראה היא החלה גם כאן בבית המדרש של קורוב. גם משה ווכמן עושה סיבובים עם איזה בחור צעיר ועושה מהומה, מחווה בידיו, כשראשו וממש כל עצמותיו אומרות שירה. בוודאי שהם גם מדברים על שני עברי הירדן. לחשוב איך מוטל שנייר מדבר בצורה כה מרחיבה דעת, מספר סיפורים על הנגיד, הספק של הקהילה, ללא רייוויץ, יוניווצה, קמינקה...
על הדוכן עומד חזן משעמם שמגרגר סוג עצוב של ניגון מוכר, אבל מי מקשיב לו? עשן סיגריות. גם את הילדים לא משתיקים. הם מחליפים כפתורים, משחקים במחבואים, רודפים זה אחר זה, מסתבכים בין רגליהם של המבוגרים, מתגרים במיכל השמש המרושע….
בית המדרש של קורוב ובית הכנסת של קורוב. נראה כאילו שניהם עשויים מעור אחד, מתבנית אחת. שני מוסדות הקהילה הדתית עומדים זה ליד זה, מבטאים את שמם כמעט בנשימה אחת. אבל איזה הבדל, מרחק ביניהם. בית כנסת העץ הישן והגדול, קודש הקודשים של קורוב, מקום מלא בסוד המעורר פחד בפנטזיית של הילדים. הוא קשור למתים שבאים באישון לילה להתפלל ולחפש שם את התיקון שלהם. בית הכנסת עומד באמצע העיירה, אך נפרד מהעיר. בלי מזוזות, קבור עמוק בבית קברות, זה תמיד מזכיר את יום המוות, עם אלונקת הגופות במסדרון. הוא היה סגור כל השבוע למעט בתחילת הקיץ בזמן ספירת העומר שבו הוא פתוח לתפילת מנחה ומעריב, כאשר השמש הצולע נכנס לבית הכנסת עליו לדפוק שלוש פעמים בשרשרת הברזל הכבדה, כביכול כדי לתת זמן למתים שהתאספו בבית הכנסת להיעלם, לחזור למנוחתם.
מספרים שפעם אחת, בימים עברו, כששדים ומתים חשו בנוח בקורוב כמו בבתיהם, שכח השמש לדפוק לפני שנכנס לבית הכנסת. סצנה מקפיאת דם ונוראה התגלתה לנגד עיניו, עם כניסתו לבית הכנסת... השמש לא הוציא את שנתו.
כמו היום היום אני זוכר את הפחד שעורר בי בית הכנסת. כאשר הלכתי הביתה בשעת לילה מאוחרת מבית המדרש ונאלצתי לעבור את בית הכנסת. אבל בקיץ בין תפילת מנחה למעריב התגנבתי לבית הכנסת דרך הפרוזדור, עם אלונקת הגופות ועוד דברים מסתוריים נוראים. כאשר אני מנשק את עמודי המזוזות (אמרו שיש, כביכול, פסק דין - שבית הכנסת פטור ממזוזה אבל אני, בתור ילד, ידעתי שקוראים לזה בית וגם אם בית - ללא מזוזה….). רעד היה עובר בעצמותיי. ועתה לגבי בית הכנסת עצמו, קבור עמוק באדמה, ממעמקים קראתיך, עם ארון הקודש הענק, היפה, המגולף אומנותית, עם עזרת הנשים הגבוהה והריקה, עם המצבות והקברים שראיתי דרך החלון. בית הכנסת תפס מקום מכובד בחיי העיירה. אבל בנפרד, עומד, לצד ההמולה של יריד החיים השבועי, עם העצבות, הסגירות, הבדידות שלו. זה השפיע, זה השפיע על האדם להיזכר שיש דין ויש דיין, ויום לפני מיתתך, תתעטף העיירה בצעיף מלנכולי של רגשות מיסטיים. אבל בית המדרש שונה. הייתי אומר שבית הכנסת הוא תורת הנסתר של קורוב ובית המדרש הוא תורת הנגלה של קורוב.
אני עדיין זוכר היטב את הרושם שעשה עליי בפעם הראשונה, כילד בוגר למחצה, שהסתכלתי בספר קבלה ישן, מאובק, אכול עש, בפינת בית הכנסת: עבורי הוא חשף עולם מוזר, מרוחק, מסתורי, רחוק מחיי היום יום, קורץ ומפתה מרחוק. זו סכנה להתעמק בספר. הספר שימש רק כקרן אור נוספת אשר משפיעה ומשפיעה מרחוק. עצם הימצאותו של ספר רזיאל המלאך בבית - היא סגולה נגד גניבות, שריפות ושאר פורענויות.
במהלך השריפה הגדולה בקורוב, לפני 50 שנה בערך, שבמהלכה נמחתה כמעט כל העיירה, נותר רק בית הכנסת העשוי עץ שלם, ללא פגע. עדי ראייה סיפרו כי במהלך השריפה עפו יונים לבנות מעל בית הכנסת, והגנו עליו כמו שומרים נאמנים. זה היה כאילו קיומה המהותי השפיע על העיירה, תובע ומזכיר משהו רחוק וסודי. זה היה שונה בתורה שהתגלתה, התלמוד הפשוט, השולחן ערוך, המקום ההוא שבו הרגשנו כל כך בבית, התורה, ה' עצמו כביכול, ירד מכסא כבודו הגבוה לנוח ולקדש את חיינו הפשוטים. ראובן ושמעון, שני בעלי דין, שור שנגח את הפרה, שנים אוחזין בטלית, ההמולה, המולת החיים, כל יריד החיים, כל המולת החיים התקדשה באמצעות התורה שהתגלתה. החיים והיהדות היו קשורים זה בזה, קשורים זה לזה, בלתי נפרדים. וזה גם היה בית המדרש של קורוב.
לתאר את בית המדרש של קורוב פירושו לתאר את כל תהליך חייו של יהודי בקורוב, מיום לידתו ועד יומו האחרון. זה אומר לתאר את חיי העניים או העשירים, החיים החדגוניים אך עדיין מרובה הצבעים של יהודי בקורוב.
בית המדרש שימש בית ילדים לילדים, מועדון נוער לנוער, מועדון פוליטי לחברות הרבות שקורוב הייתה עשירה בהן.
עתה – מילים מפורסמות נאמרו על ידי הרב לוי יצחק מברדיצ'ב כאשר ראה יהודי עטוף בטלית ובתפילין מתפלל ובו בזמן הוא משמן את גלגלי העגלה שלו:
"תראה, רבונו של עולם, איזה עם יקר ואדוק יש לך, יהודי, גם כשהוא משמן את גלגלי העגלה שלו לא שוכח אותך והוא מתפלל".
פרק עממי זה מאפיין את חייו של היהודי בקורוב בכלל ובבית המדרש בפרט. טשטוש הגבול בין קודש לחול היה הקו האופייני. בבית המדרש התפללו לא רק תוך כדי שימון גלגלים - אלא שהעגלה עצמה, החיים הפשוטים, הרעש וההמולה, המאבק חסר הרחמים על קיומה של קהילה יהודית, היו תפילה. הקודש והחול היו כל כך קשורים זה לזה, עד שהחול עלה לרמת קודש.
תפילת מנחה-מעריב, תפילה למען הקהילה, דף תלמוד עם שיחה על פרנסה, על מסחר, פוליטיקה - היה קשה להפריד אחד מהשני.
מי לא זוכר את יענקל "ברוך הוא וברוך שמו"? למה אנשים קראו לו יענקל "ברוך הוא וברוך שמו"? כי היהודי היה להוט מאוד ל"ברוך הוא וברוך שמו". תמורת שום מחיר שבעולם לא היה נותן ל"ברוך הוא וברוך שמו, אמן" לחלוף על פניו. מצד שני יענקל, במחילה מכבודו, לא יכול היה לוותר על פרנסה שלו ועל העסק שלו בבית המדרש. הסיפורים שלו היו עצובים ומצחיקים בו זמנית, אבל תמיד שזורים יחד עם "ברוך הוא וברוך שמו, אמן".
הליצנים של קורוב שמעו פעם את המעשה הזאת:
"אוי קניתי עגל... ברוך הוא וברוך שמו... אבל הגוי רימה אותי ב-20 זלוטי, שיהיה לו למחלות... אמן".
ובשל כך קראו לו יענקל "ברוך הוא וברוך שמו, אמן".
או קחו, למשל, את משה מנדל הסייד. מי לא זוכר את משה מנדל, היהודי הקנאי. ממש פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן? (דרך אגב, הוא היה חבר, התפלל באותו שטיבל עם אבי, וכך היה במידה מסוימת סוג של אפוטרופוס שלי. אבל,כאשר הוא מצא אותי פעם אחת, קורא ספר משכילניק חבוי בתוך כרך תלמוד, הוא הנחית עלי שתי סטירות לוהטות, עד שכאשר הגעתי הביתה אמא שלי שאלה אותי: מי סטר לך ככה?....). היהודי הזה הלך תמיד בבגדי העבודה שלו, בגדי הסייד. גם בשבת ויום טוב לא החליף את בגדיו. אני מצטער לומר, במחילה מכבודו, שאותו יהודי התחכך בכל מי שנתקל בו ומילא אותם באבק מכף רגל ועד ראש.
אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש על מה להודות לבית המדרש שלנו. אולי לקחנו גם משהו שלילי מבית המדרש של קורוב אבל גם הרבה חיובי. היכן יכלו להשיג את אש ההתלהבות של משכיל קורוב ושל האפיקורסים - אם לא מבית המדרש של קורוב? מאיפה עוד אפשר היה להביא את מסירות הנפש של ציוני קורוב, של הסוציאליסטים, אפילו של הקומוניסטים - שהוכנסו לבתי הכלא הפולניים, אם לא מספרי הקודש הישנים והמאובקים מבית המדרש של קורוב? מאיפה אפשר היה לשאוב את האמונה העמוקה בגאולת ישראל באחרית הימים לעם היהודי של החלוצים של קורוב, אם לא מדיוני לילות החורף הארוכים בבית המדרש? והעקשנות, ה"יהרג ובל יעבור", העדתיות, אי-הויתור על קוצו של יוד ואפילו על צרות המוחין - שהם מאפיינים עד היום של כל הפעילים החברתיים והפוליטיים שמקורם בקורובאים כאלה. לבית המדרש הייתה השפעה גם על כל המתקוממים נגדו, כלומר, אלה שהשתחררו מהשפעתו.
בית המדרש חינך וגידל דורות של יהודים, למדנים, משכילים, אפיקורסים, מהפכנים, פעילי מפלגות שונות, יהודים פשוטים, סתם רגילים, יהודים ישרים של כל השנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה