מאת: ליפטשה ויינריב, רמת גן
החלוץ בקורוב נוסד בשנת 1923. כל נער בעל תודעה לאומית רצה לזרוק את הגלות. מספיק עם העסקים בעיר הקטנה, אתה צריך להיות מסוגל לעבוד את האדמה, לחתוך עצים, לבנות, לעשות את כל העבודה הפיזית. בארץ ישראל לא יהיו גויים שיעבדו בשבילנו, נצטרך לעשות הכל בעצמנו.
נערים צעירים מבית המדרש, בנות מבתים מעודנים עם שורשים יוקרתיים, שהוריהן חששו להוציא אותן לאור השמש, למרות כל המכשולים, הן החליטו לצאת לדרך חדשה.
מייסדי "החלוץ" היו:
1) משה שטרסבורג (היום מתגורר בישראל), 2) יוסל טייטלבוים הי"ד, 3) דוד קרטמן (רמת גן), 4) וולוול וורמן (נהרג ברוסיה), 5) יידל מנדלקר (קובה), 6) יקותיאל וכמן (תל אביב), 7) ביילה רוזנשפיר(תל אביב), 8) חיה גורפינקל (ניו יורק), 9) סנה גרוסמן, 10) ליפטשה וינריב (רמת גן), 11) פרנדל מלנדלר, 12) פייגה קרנצברג, 13) חיה טובה רוזנזון ועוד כמה. הפגישה הראשונה התקיימה בביתו של הרצקה בדר שתרם לקהילה את ביתו. יידל בריק, כיו"ר הקהילה, נתן לנו את בתים למען פגישות של "החלוץ". לאסיפות הגיעו צעירים רבים. נתנו השראה לבני הנוער בסיסמאות שלנו, ורובם הגדול נרשם לארגון. תוך מספר חודשים הקמנו קיבוץ.
משה שטרסבורג, בנו של נוחום, מייסד "החלוץ" בקורוב, היום בכפר חוגלה, ישראל
יוסל טייטלבוים, מורה לעברית בקורוב. מחנך הדור ולמדן, יו"ר "החלוץ". נספה
יודל מנדלקר, מזכיר "החלוץ", היום בקובה, כתב האו"ם
מאיר (שלמה בן שאול) צדרבוים, בבואנוס איירס
למטרה זו שכרנו מקום אצל יידל בקר; הקמנו שם מטבח, קנינו מנות והכנו אוכל. זו הייתה עבודה רק עבור הבנות והבנים הלכו לחתוך עצים. ניגשנו לכל היהודים בעיר וממש הכרחנו אותם לאפשר לבנים שלנו לכרות להם עצים במקומותיהם. לקחנו את אותם תשלומים כמו חוטבי העצים הגויים. אבל היו הרבה יהודים שפשוט מרחמים לא רצו לאפשר לנו לחתוך להם עצים, הם טענו:
"ראה נא חיים שעיה, מוטל בן מרים ויקותיאל, הרשל קוקס – האם הם יהפכו עבורינו לחוטבי עצים?"
אבל גרמנו להם להבין שזו הדרך שבה נלמד איך לעבוד קשה. כמו כן, ישראל זקוקה לאותם צעירים שיכולים לעבוד קשה. היהודים קיבלו אותנו. עם זה, הוקמו כמה קבוצות של בנים, ביניהן:
מאיר צדרבוים, יודל מנדלקר, חמיה גולדשלגר, מאיר ניימרק, דוד קרטמן, יקותיאל ווכמן, חיים יהושע נדרברג, וולוול וורמן (עבר מאוחר יותר לרוסיה ונהרג שם), יצחק פישביין, שמואל ופייגה פוזרובצ'יק, חנה גרוסמן, ישראלקה לברבוים ועוד.
כל אלה הגיעו, אחרי העבודה, לאתר שבו אנחנו הבנות כבר הכנו להן אוכל. רווחיהם נמסרו לקרן המשותפת. היו כמה נערים שישנו באתר הזה. הוצבו עבורם מיטות פלדה לצד מזרני קש, והנערים הצעירים השאירו את מיטתם החמה בבית ובאו בהתלהבות לישון במקום. חלקם חלו בשל כך, אך עדיין לא רצו לעזוב את מקומם בחיי הסבל העצמי, כל עוד הם התכוננו לדרך לישראל.
כשההורים שלנו הגיעו ליידל בקר, שם האתר שלנו, וראו איך אנחנו שוטפים את הרצפה, מצחצחים את החלונות, מבשלים ושוטפים כלים, הם פשוט בכו מרוב בושה, כי היינו מסוג הבנות שלא טבלנו את ידינו במים קרים כשהיינו בבית. כאן, עשינו את עבודתנו באהבה. אנו משקיעים את כל האנרגיות שלנו במחשבות ובתקווה להתחיל חיים חדשים בארצנו. גם בזמן השינה וגם בעודנו ערות, תמיד התבשלנו באידיאל שלנו. ארגנו הרצאות שלוש פעמים בשבוע. פעמיים בשבוע התקיימו שיעורי עברית ופעמיים בשבוע היו שירה וריקודים של ה"הורה" החדשה. כששרנו ורקדנו בערך חצי מהעיר עמדה מתחת לחלונות. הם קינאו בנו. צעירים נוספים החלו להצטרף לארגון. השמחה גברה, לא היו לנו מחשבות אחרות בראש, לא הפריע לנו מה שקורה בבית, או בעולם. כל מה שהיה לנו זה ארגון "החלוץ", אלה היו החיים שלנו.
ההורים שלנו התחילו לעלות עלינו בצורה טובה ובצורה כועסת. הם פנו לבנים הצעירים ואמרו:
"תראו מה קורה לכם! מוטב שתחזרו לבית המדרש, תקבלו נדוניה נפלאה ומחותנים עשירים."
אבל הבנים הצעירים שלנו לא רצו לשמוע דבר מזה. המילים לא נכנסו לאוזניהם.
התקדמנו בעבודתנו, ארגנו הופעות, והוצאנו עיתונים מעודכנים.
ישראל לוברבוים, נספה
אני זוכרת אפיזודה: הייתה אמורה להיות הופעה שבה הייתי צריכה להשתתף. ההופעה הייתה אמורה להתקיים במוצאי שבת. ביום שישי כבר מכרנו את כל הכרטיסים. את חלקי כבר ידעתי בעל פה, ופתאום, כרעם ביום בהיר, נשמעה דפיקה בדלת, בשבת אחר הצהריים. אבי (רבי שלום גולדברג, ז"ל) וכל המשפחה נכנסו. אנחנו היינו בעיצומה של הארוחה. הודל מאיירס התחילה בנאום המוכן שלה:
"גוואלד, ר' שלום, איפה אתה? יש שריפה שמשתוללת ואתה לא רואה כלום? איפה נשמע פעם שבתך ליפטשה, שהיא נכדה של רב, עומדת ושרה בתיאטרון יחד עם בנים? זה קטסטרופה בשמיים! והוולוולה שלי איתם! אתה יודע היטב, ר' שלום, ששלום שלי לבש רק בגדי פשתן עד גיל 13. לא יכולתי ללדת ילדים נוספים. אלמלא רבי סוקולוב, גם את הוולוול שלי לא הייתי מקבלת. איך אפשר להתיר את זה? אני אכנס את כל האמהות האחרות וניצור מהומה - כדי שכל העיר תתכנס".
אבי החל לדבר ואמר להודל מאיירס:
"טוב שבאת לספר לי את כל זה, לא ידעתי כלום מזה. הנושא נגמר, היא לא תלך לשיר".
הודל יצאה מהבית, וברגע שיצאה, אבי, התישב לשולחן, עם כל הילדים סביבו ואמר לי בחומרה:
"לא תגרמי לי מבוכות או השפלות כדי שאנשים ידברו עלי. את לא תלכי לשיר! הורידי את הנעליים שלך."
לא אמרתי מילה, לא העזתי לפנות ולענות לאבי, כי לא רציתי להכעיס אותו. הוא היה מאוד קפדני ולא רציתי לגרום לו לכאב. הורדתי מיד את הנעליים שלי. אבי הניח אותן בתוך הארון, נעל את הארון והכניס את המפתח לאחד מכיסיו. לאחר מכן יצא והלך לישון.
הייתי מבולבלת, לא ידעתי מה לעשות. הלב שלי בכה, הרגשתי שכל השבועות מלאי האנרגיות שלי דעכו. דבר קטן - עבדנו כל כך קשה, למדנו את התפקידים שלנו, מכרנו כרטיסים - ועכשיו, בגלל הודל בת מאיר הכל אבד. הפכתי לאויבת שלה לכל החיים. התחלתי לבכות לאמא שלי, אולי היא תוכל לעשות משהו עם אבא שלי - כדי שיבטל את הגזירה.
אמא שלי יעצה לי עצה, שאני צריכה להיכנס מיד לבית של "החלוץ", לספר להם את כל מה שקרה, ולראות שהם צריכים לשלוח משלחת לאבא שלי. אולי המשלחת תצליח לשכנע אותו להסיר את הגזירה. נעלתי זוג נעליים ישנות וקרועות, ורצתי לבית. מיד כשנכנסתי ראו שקרה משהו. העיניים שלי היו מלאות בדמעות, השתנו לי כל פנים. סיפרתי הכל להנהלה ומיד ערכו ישיבה שבה הוחלט שברגע שתצא השבת , אני צריכה להיות בחנות. היתה לנו באותה תקופה תנועה רבה בחנות וגם אבא שלי הגיע לשם. ההנהגה בחרה משלחת מתאימה שכללה את:
בנימין ויינריב, יוסל טייטלבוים, סנייה גרוסמן, ולוול וורמן (בן הודל מאיירס). בשעה היעודה הם עצרו בחנות שלנו. הנערים הצעירים התחילו להתווכח עם אבי, גרמו לו להבין - שאני חייבת לבוא להופעה ולבצע את תפקידי, כי אם לא - הוא יהרוס לנו את כל הערב, שהשקענו בו אנרגיות רבות ועמל רב, וכן שכל הכרטיסים כבר נמכרו. הם הבינו את הכוונה של אבי – קול אשה – אבל אם כל הכסף וכל העבודה נועדו באמת לטובת ישראל. אנחנו חלוצים ואנחנו רוצים לנסוע לישראל. לכן מצווה גוברת על חטא שמיעת קול אישה.
אחרי ויכוח ממושך עם אבי הוא נעשה קצת יותר רך, כי בשקט בשקט הוא היה אוהב ציון אמיתי. לבסוף אמר למשלחת:
"ובכן, אתם עבדתם כל כך קשה, אני רואה שיש לכם אידיאל מאוד חזק, אז אני מאפשר לבת שלי ללכת איתכם כדי להמשיך למלא את תפקידה. אבל אני עושה זאת בתנאי אחד - ברגע שהיא מסיימת את תפקידה היא חייבת לחזור הביתה".
השמחה שלי הייתה ללא גבולות. ביצעתי את תפקידי במסירות ובשמחה גדולה עוד יותר. לא היה מישהו מאושר ממני בכל העולם.
סיפרתי רק על כמה פרקים. יתר חברי "החלוץ" יצטרכו להתייחס ולספר בפירוט את יתר תולדות "החלוץ".
אני מתרגשת לראות את ספר קורוב בעברית. כל הכבוד
השבמחק