נוער המשי והנוער הפשוט
העיירה שלנו הייתה אחת הערים המתקדמות ביותר בפרובינציה של לובלין.
הרשל אבלס, יענקל ויינרב, משה אהרון לייב מכלס, היו המשכילים והמנויים הראשונים של העיתון העברי "הצפירה". אבל יענקל ויינרב והרשל אבלס היו היחידים ששמרו על התכונה החיובית של לא להרחיק את עצמם מבית המדרש, קראו גם ספרים חילוניים, אמנם בעברית, אך לא עברו את ד' אמות ההלכה היהודית. הם באמת התנהגו, כמו שאומרים, למען האדם ולמען האל. הם ישבו ליד שולחן לובלין ולמדו את שיעורי התורה בהתלהבות רבה. בשעות שבהן היו מעט אנשים בבית המדרש, כלומר בשעות הצהריים, היו קוראים את עיתון "הצפירה" באותו שולחן, ולפעמים אפילו ספר עברי. הצעירים האלה כונו "נוער משי". משה אהרון לייב מכלס ישב ולמד בתלמוד את מסכת "עבודה זרה" ליד שולחן חסידות גור. השעה הייתה כבר קצת לפני עשר בערב והגבאי מרדכי מכל כבר כיבה את אור הגז מעל הדוכן, והביט אל השולחנות לראות מאיזה שולחנות יוצאים התלמידים מבית המדרש הביתה - כדי שיוכל לכבות את המנורות. משה אהרון החזיק ספר מעל הגמרא והיה שקוע בקריאה, הוא לא ראה את מרדכי מכל מתקרב. כשהרים את עיניו מהספר וראה מי עומד לידו, רצה לזרוק את הספר מהגמרא ולהחביאו, אבל מרדכי מכל כבר החזיק את הספר בידיו והחל לצרוח: "אפיקורס! נוצרי! אדם רשע גמור! אתה מכניס טרייף לבית המדרש? ועל גבי הגמרא לא פחות?
גם הרש גרשונס היה שם ומיד נגזר דינו של הספר להשלכה לתנור מיד ולהישרף. זה היה ספרו של פרץ סמולנסקין, שכותרתו "התועה בדרכי החיים", ומשה אהרון הוכתר בתואר "כופר העיר".
לאה'לה שטרן, אשתו של אברהם אהרון, בוגוטה, קולומביה
זה היה בחורף 1904, החורף הראשון שהייתי בבית המדרש כתלמיד. שנת 1905 הגיעה. שביתות פרצו בוורשה, וצעירים רבים מעירנו, נערים ונערות שעבדו בוורשה, נאלצו לחזור לקורוב כי לא הייתה להם עבודה. בנו של יוסל ואצ'ש חזר, וכך גם הרש "פולקובניק" ["קולונל"]. יוסל כבר היה פועל ידוע. הוא הביא איתו ספרות יידיש. הוא הביא את דפי יום טוב של פרץ וכמה מהמונולוגים של שלום עליכם. בלילה, כשהאנשים כבר עזבו את בית המדרש ללכת הביתה לארוחת ערב, הוא נכנס לבית המדרש עם כיסים מלאים ועבר לפינה כדי שאיש לא יראה מה הוא קורא. גם אהרון, דודי יודל, כבר קרא ספרים, והוא נתן לי ספר לקרוא, שכותרתו "עולם של עולמות קטנים". גם אצל נחום שטרסבורג כבר קראו עיתון. העיתון נקרא "דר ווג" ["הדרך"]. נחום שטרסבורג הביא את הספר "אלט נוילנד" מאת דר' תיאודור הרצל, והשאיל אותו לחברי משה חנוך. קראנו את זה ביחד.
במשפחת שטרסבורג. היו שני אחים - דוד הרש ונחום שטרסבורג, וכן, משה שטרסבורג, בן דודם. דוד הרש שטרסבורג היה השופט של העיר. הוא גם היה כותב עצומות. כשהוא ראה שלכמה נערים ונערות יש רצון לקרוא, ושהקריאה תעזור לפרנסתם, הוא רכש מכמה מוכרי ספרים, עוברי אורח, כל מיני ספרי סיפורים, כמו "הקבצן גרפין", "אשת הברזל, ” וכמה כתבים מהשמ"ר של ורשה [נחום מאיר שייקביץ] ומבלוטשטיין. לאחר מכן השאיל את הספרים לקריאה תמורת גולדן אחד לחודש. אצל נחום שטרסבורג כבר היה יותר עניין בספרים. כבר בחורף 1906 סיפר לי ידידי משה חנוך שחיה אסתר שטרסבורג קוראת ספר שכאשר אנשים היו שומעים את הקריאות ממנו היו בוכים. מאוד רציתי לקרוא את הספר "הטוב", אבל איך יכולתי, תלמיד בית מדרש, ללכת לנחום, כאשר ישבו שם בנים ובנות יחד והם שרו שירים. אבל הרצון לקרוא את הספר ניצח. מכיוון שלפעמים בבקרים, לאחר התפילה, הלכתי לחיה דינה לקנות עוגה, וכשהלכתי לחיה דינה עברתי בביתו של נחום, אזרתי אומץ ואחזתי בחוזקה בידית הדלת, פתחתי את הדלת ונכנסתי לבית. מרוב פחד, אפילו לא אמרתי בוקר טוב לאף אחד. עד מהרה ניגש אלי נחום, הזמין אותי לשבת ושאל מה אני רוצה. האחרים התחילו ללחוש ולצחוק:
"מה רוצה הקנאי הדתי הזה? הליצן הזה"
אבל אז אני חזרתי לעצמי ואמרתי שמשה חנוך המלמד אמר שיש לכם ספר בשם "הצעיר השחור" ורציתי לשאול אותו מכם.
חיה אסתר קמה מהמכונה שלה, ובהסכמת אביה, היא נתנה לי את הספר "הצעיר השחור" מאת יעקב דינזון. קבוצה מאתנו החברים קראה את הספר הזה, ואני וירמיה פרידמכר, משה ליטבק, אלי, אברהם מרדכי מכל, התעניינו בספר הזה עוד יותר. אפילו כבר הייתי אצל משה שטרסבורג, כי אנחנו כחברים חשבנו שמכיוון שמשה ציוני הוא כנראה גם קורא ספרים, ולמעשה התייצבתי בשעת לילה מאוחרת והתגנבתי בשקט לבית שלו עם טוב דיסקרטי. עֶרֶב. עד מהרה בא אלי משה שלום ושאל:
"מה אתה רוצה, תלמיד בית מדרש?"
אם זה מתאים לד"ר הרצל...
אני אומר לו בגלוי, שהגעתי אליו - אולי יש לו כמה ספרים ביידיש או עברית שאוכל לקרוא. משה שואל אותי אם אני מתעניין בציונות, ואני לא יודע איך להשיב. אז הוא אומר לי את הדברים הבאים:
"אם זה בסדר שד"ר הרצל ומקס נורדאו יהיו ציונים, אז זה בסדר גם עבורכם. זה צריך להיות נכון לכל יהודי!"
הוא משאיל לי ספר שירים מאת אליקום צונזר ואומר לי שעלינו לשיר את "המחרשה", לעלות ארצה, ולהיות חקלאים, עובדי אדמה.
לא היה לנו שום עניין ללמוד את זה, ורק הסתכלנו סביב וחשבנו איפה אפשר למצוא ספרי יידיש. אנחנו, כמה תלמידי בית מדרש, החלטנו להקים ספרייה. תלמידי בית מדרש אלה היו:
אני, מחבר שורות אלו, ירמיה פרידמכר, משה ליטבק, הרשל יונהס, אלי, גרשון ויידה וישעיה לייב חנסמן. מאיפה משיגים כסף? היה לנו רעיון. מכיוון שבכל יום במהלך החורף כל אחד מאיתנו מקבל קופיקה לעוגייה, אז כדאי לקחת קופסה קטנה, לנעול אותה ולזרוק את המפתח לתוך השליזשי (הנהר). כל מטבע שני שאנו מקבלים כל יום צריך להיות מוכנס לקופסה הזו. יחד עם זאת, בכל יום חמישי, שניים מתלמידי בית המדרש שלנו צריכים להסתובב עם דברי מתיקה כאילו אוספים כסף עבור יהודי עני מכובד, ואז לשים את הכסף הזה לתוך החזה.
שחקנים ומחופשים
זה היה בשנת 1907. אספנו כסף כל החורף, ובפורים התחפשנו, ארבעה חברים, לגרמנים, קיבלנו כספי פורים, והוספנו זאת לכספים שאספנו לספרייה. בחול המועד פסח פתחנו את הקופסה וספרנו את הכסף. היה בסך הכל 22 רובל. אז קנינו את כל העיתונים היומיים ביידיש. נרשמתי ל"דער פריינט" ("החבר"), גרשון ויידה נרשם ל"דער מומנט" ["הרגע"] (הערה בעריכה – "המומנט" טרם יצא לאור בשנת 1907, אלא רק בשנת 1910 זה בהחלט מתייחס לעיתון אחר) החלפנו עיתונים. כך התוודענו לכל מה שקורה בחיים היהודיים ובו בזמן בפוליטיקה העולמית.
משראה את ההודעה שיש הוצאת "השחר" ["הכוכב"] בוורשה בנובוליפקי 7, ובית ההוצאה ב' גיטלין בנלבקה ב', ידידי ירמי פרידמאכר כתב שני מכתבים לשתי ההוצאות כדי לשלוח לנו. קטלוגים (שישלחו לכתובתי), כי רצינו להקים ספרייה.
ערב שבת אחד, כשכולנו החברים עמדנו בסניף הדואר בדרך לובלין, וחיכינו בקוצר רוח לתשובה מהוצאות הספרים, יצא משה חניסמן מהדואר. הוא היה הדוור באותה תקופה, ומסר לי חבילה ובה קטלוגים וחוברות משתי הוצאות. ביום ראשון, בצהריים, התכנסנו באגף הנשים של בית המדרש והתחלנו לבחור אילו ספרים לקנות. לא יכולנו לבצע הזמנה מספקת כי לא היה מספיק כסף. עם סכום קטן של 22 רובל בקושי יכולנו לרכוש כמה מונולוגים וסיפורים, אבל לא ספרים שרצינו, כמו יצירות של מנדלי, יצירות של פרץ וספרים של סופרים רוסים - זה היה בלתי אפשרי עם הכסף שהיה לנו. הבנו שבכסף הזה אי אפשר לעשות כלום, אז החלטנו לפנות למשכילים המבוגרים מהעיר ולבקש מהם עזרה. אבל הם לא יכלו לעזור לנו, פשוט לא היו להם אמצעים.
משה שטרסבורג פנה אלינו עם תוכנית:
במקום ספרייה, שתי תוכניות עם הבנק הקולוניאלי
מכיוון שלא יכולנו ליצור ספרייה עם הכספים הללו, עלינו היה לתת למנדל פרים 20 רובל כל אחד. הוא קנה שתי תוכניות מיהודי שעבד בבנק הקולוניאלי, וכאשר נוצרה ספרייה עם מנדל פרים בפולאווי, כאשר הוא היה נוסע עם אחד מאיתנו לפולאווי, ובאחריותו היו נותנים לנו ספרים לקריאה לספריה בקורוב. ככה זה הלך. קנינו שתי תוכניות, ואני ומשה שלום נסענו לפולאווי.
כשנכנסנו לספרייה של מנדל פרים, ניגש אליי תלמיד והתחיל לשאול אותי איזה ספרות אני רוצה וכמה קוראים יש. הוא נתן לי עשרה ספרים לקחת בחזרה לקורוב, ומדי שבועיים, עוד אחד מאיתנו חזר להחליף את הספרים. שתי קוראות חדשות הצטרפו לקבוצת הקוראים הקטנה שלנו, הן חיה סימה בובס וחיה אסתר שטרסבורג.
בשנת 1908 הגיע משה ניימרק לקורוב לצורך גיוס צבאי. כל השנים עבד בוורשה כחקלאי, היה סוציאל-דמוקרטי, והביא איתו ספרים רבים. חלק גדול מהספרים היו סוציאליסטים, על מאבק מעמדות, אבל הוא הביא גם ספרים של שלום עליכם וסופרים יהודים אחרים. משה ניימרק יצא לשרת אצל הרוסים והספרים נשארו בביתנו. הוא לא נתן לספרים להישאר עם כלתו, ברכה עטי, כי הוריה היו דתיים קנאים ואחיה משה מנדל בוודאי היה שורף אותם. הובטחה לספרים בטיחות בעליית הגג שלנו. בשנת 1909 יצאנו מקורוב לוורשה, ואת הספרים שהשאיר אצלנו משה ניימרק הסתירה כלתו ברכה עטי בביתו של משה שטרסבורג. אני והרש דן אלנבויגן, בוורשה, אספנו כסף וספרים מבני ובנות עיר הולדתנו, מאלה שעבדו בוורשה.
מדי ערב שישי, כשהופיע הנוער בפינת גנשה ודזשיקה עם שקי ספרים למכירה כעסקאות; או כאשר חברת ההוצאה לאור לידסקי, הייתה מכריזה על מכירה של כל מיני ספרים, אז אני והרש דן אלנבויגן, וחברים אחרים, היינו קונים את הספרים ומיד שולחים אותם לחברינו בקורוב. בזמן הזה כבר היה מספר רב של ספרים בעירנו.
סוף סוף ספרייה משלנו
משה ניימרק חזר מהשירות הצבאי, התחתן עם כלתו ולקח את הספרים חזרה לביתו. יחד עם גרשון וייד, ישעיה לייב חניסמן, דבורל'ה טייטלבוים, ירמיה פרידמכר, חיה סימה בוביס, חנצ'ה שטרסבורג, משה שטרסבורג, נחום שטרסבורג, הרש נירנברג והכופר משה אהרון לורברבוים – התחייבו לאסוף כספים באינטנסיביות כדי לקנות ספרים. זו הייתה חנוכה של שנת 1913. גרנו בוורשה ברחוב כרמליצקה 5, באזור מושלג. נשמעה דפיקה בדלת. אני ישנתי במטבח בגלל הכפור. משה ניימרק ממהר פנימה ובזעקת שמחה אומר:
"אברהם אהרון, הבאתי איתי 300 רובל! סוף סוף יש לנו הזדמנות להקים ספרייה!"
קצת אחר כך הלכנו לנובוליפקי 7 וארגנו את הספרייה שלנו, קנינו כמה דברים קנינו אצל גיטלין בנאלבקי 2, ובמזל טוב - לקורוב שלנו הייתה עכשיו ספרייה. אבל הספרייה לא זכתה לאישור חוקי משום שממשלת הצארים לא רצתה להכשיר שום ספרייה יהודית.
באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ומשה ניימרק גויס לצבא והוצב לקרקוב, ואשתו הלכה עמו. בחול המועד סוכות הגעתי לקורוב, כי בסוכות אישרו לי לנסוע לפולבי. הם לקחו אותי כחייל. כשהם לקחו את מתגייסי המפלגה לתחנת הרכבת בכביש המהיר לפולבי, זה היה בלילה, חשוך לגמרי שם ואני נשארתי מאחור. הגעתי לתחנת הרכבת ומשם ישירות לקורוב. בקורוב נתן לי משה מנדל את המפתח לביתו של משה ניימרק, וישנתי שם כמעט כל החורף. התחבאתי כדי לא ללכת לצבא הרוסי. הספרייה נותרה רדומה וכמה ספרים נותרו אצל הקוראים.
הלכתי להצטרף לצבא הרוסי ביום חג של פסח 1915. כשחזרתי לוורשה בסוף הקיץ, נכבשה קורוב על ידי אוסטריה. ורשה נשלטה על ידי הגרמנים, ימח שמם. מהר מאוד הורגש רעב בוורשה, והחלטנו לחזור לקורוב. משה ניימרק כבר היה בקורוב עם אשתו וילדו. כל חג סוכות התכנסנו, בני הנוער, בבית נחום שטרסבורג.
בשמיני עצרת 1915 נוסדה חברת "התחיה" (הסתדרות הנוער הציונית) ונפתחה הספרייה בביתו של נחום שטרסבורג. ספרים חולקו והוחלפו שלוש פעמים בשבוע: יום ראשון בערב, שלישי בערב וחמישי בערב. הספרן היה הרשל נירנברג. החלפה והפצה של ספרים ורישום קוראים חדשים - הייתה חיה סימה בובס, אסתר רוכלסמן וחנצ'ה שטרסבורג.
משמאל לימין: חיה סימה בוביס – נספתה, רייזל צרדרבוים – נספתה, סילק מורגנשטרן – (ניו יורק), יהודית אשפיס – נספתה, אסתר רוכלסמן – (ישראל)
חברת "התחיה" הייתה ארגון ציוני. לאחר חודשיים לקיומו, הוחלט כי יש להקים בית ספר לבנים ולבנות. לא היה אז בית ספר רשמי בקורוב, מלבד החברים המסורתיים - כמו ברוך זיסאליס, גצלה המלמד, שמחה פסח - כולם בחדר אחד או בגומחה יחד עם מטאטא. ודלי סלופ, ולפעמים עם כמה תרנגולות שנטעו עצמן מתחת לרגלי התלמידים אשר השליכו להם פירורים.
בית ספר: פולני אחד ושלושה מורים לעברית
בחנוכה התקיימה ישיבה בבית נחום שטרסבורג, והוחלט על הקמת בית ספר לבנים ובנות. נוצרה קבוצה בשם "חברי בית הספר" ונאסף מעט כסף. ואיפה מוצאים מורה? המקצועות העיקריים היו צריכים להיות עברית ופולנית. אז, עבור פולנית, מהר מאוד נמצא מורה פולני. ואיפה מוצאים מורה לעברית? אלוקים שלח לנו שלושה מורים לעברית בבת אחת: בריסטמן, הוכמן וביגלמן.
אלה היו צעירים יהודים אינטליגנטים שהמלחמה הותירה ללא קורת גג. הם, יחד עם יהודים נוספים מפינסק, עזרו לנו בארגון בית הספר. שכרנו בית גדול של חיים רוזן, ולמעשה שלושת הצעירים הללו היו המורים הראשונים בבית הספר. נערך ערב פורים במטרה לאסוף כסף וכדי שבית הספר יוכל להיפתח מיד אחרי פסח.
היה ערב מוצלח מאוד. בראש המפגש עמד משה ניימרק ואני קראתי את השיר "מוניש" מאת י.ל. פרץ. אני, חיה סימה, שיינדלה שטרסבורג, ירמיה פרידמכר וחנצ'ה שטרסבורג ביצענו את "מיט שטרום" מאת שלום אש. לסיום, היה דיוור צרפתי עם פרס למי שיקבל הכי הרבה מכתבים. הפרס היה ספר מאת שלום אש. הזוכה היתה רייזל צדרבוים.
בחול המועד פסח התחלנו לרשום ילדים לבית הספר והוא נפתח מיד לאחר פסח עם יותר ממאה ילדים. שכר הלימוד חולק לקטגוריות:
העשיר יותר - חמישה כתרים בחודש; אמצעי – שלושה כתרים, ועני – חינם לגמרי.
נראה היה שאין כמעט אנשים אמידים. היו כמה אבל הם לא רצו לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה שבו ילמדו יחד בנים ובנות. ובאמת, האם היה מתאים לילדים עשירים ללכת לבית הספר ולשבת לצד העניים?. ממעמד הביניים, היו כ-25%, והשאר, כולם היו עניים ואין להם כסף לשלם וגם לא היה להם כסף למחברות וספרי לימוד.
עומדות מימין לשמאל: פרל שטרסבורג, רבקה גולדשלגר, לאה פדרבוש, שיינדל טננבוים, פייגה רחל ריצר
שורה שנייה: אסתר רוכלסמן, לאה הופנהיים, חיה אסתר שטרסבורג, חיה אלקה שטרן, שרה ויידה
שורה שלישית: מינדל שטרסבורג, שרה נודלמן
מבין אלה שעדיין בחיים: לאה שטרן (פדרבוש) קולומביה; אסתר רוכנשוואלב (רוקלסמן) ישראל; שרה ויידה לוס אנג'לס; מינדל שטרסבורג ברוקלין; שרה נודלמן מונטריאול; פייגה רחל ריצר בואנוס איירס
אגודת נשים
לחיה אסתר שטרסבורג הייתה תוכנית: היא אספה צעירות ונערות מבוגרות והקימה אגודת נשים במטרה לאסוף כסף כדי לעזור לילדים העניים בחומרי כתיבה -המצוקה נפתרה. אבל תמיד היה חסר כסף עבור תשלום למורים. היה צריך כסף לתשלום למורה הפולני, הוא היה הראשון שקיבל את ההלוואה, אבל למורה לעברית תמיד היה חסר לפחות חצי. זה נשאר כך עד שיצרנו מעגל דרמה מאורגן היטב, וכל חודשיים קיימנו הופעה, וזה עזר לנו לקיים את בית הספר.
בקיץ 1916 החלטנו להקים חברה לא מפלגתית, שכל בני הנוער בעיר יוכלו להצטרף אליה: פועלים, סוחרים וילדים עובדים רגילים. ביוזמתו של חברנו הרשל נירנברג, נסענו לוורשה, ל"הזמיר" בוורשה, וביקשנו עותק מהתקנון שלהם, שקיבלנו מיד. התכנסנו בבית הספר וירמיה העתיק את התקנון למפקד האזור, והחתומים על התקנון היו:
נחום שטרסבורג, משה אהרון לייב מכל, משה שטרסבורג, חיים שמואל לוסטמן, שייע שטרסבורג, הרשל נירנברג, ירמיה פרידמכר, משה ניימרק, גרשון ויידה ואני.
הגנרל פון קוק מברך אותנו...
היינו צריכים לקבל עשר חתימות. כמה ימים לפני סוכות זימנו אותנו לתחנת המשטרה. דום אנגלסמן והז'נדרם היינמן שאלו אותנו מה אנחנו רוצים להקים, אם זה בכלל משהו פוליטי. הסברנו את מטרת החברה, להעלות את מצב המורל של צעירי קורוב. ארבעה שבועות לאחר מכן, הגיע מברק מהנגיד הכללי עם המילים האלה:
"אנו מברכים על הקמת אגודת התרבות של קורוב", חתם הגנרל פון קוק.
זימנו התכנסות גדולה בבית הספר, והחל לחפש חברים. כל מי שרצה להיות חבר באגודה לתרבות הגיש בקשה בכתב שהוא רוצה להיות חבר ונדרשה המלצה משני אנשים שכבר היו חברים, כזו שמי שהגיש את הבקשה – ראוי מבחינה מוסרית להיות חבר באגודה לתרבות. הבקשות נבחנו בישיבה המוקדמת ביותר של המינהל הזמני. בתוך כארבעה שבועות מנתה האגודה למעלה מ-200 חברים. שכרנו מקום ב"הויפוליצה" (רחוב המשפט). ביום ט"ו בשבט התקיימה פתיחת ה"תרבות".
הציונים ניצחו. הממשל החוקי הראשון היה מורכב מהאנשים הבאים:
נשיא – חיים שמואל לוסטמן; סגן נשיא – שייע שטרסבורג; גזבר – גרשון ויידה; איש כספים – נחום שטרסבורג; ספרן – משה חניסמן; עוזרות - אסתר רוכלסמן, חיה סימה בוביס, ומינדל שטרסבורג; ועדת תיקונים – משה ניימרק, משה אהרון לורברבוים, וירמיה פרידמכר כמזכיר. אני והמורה בריצמן נבחרנו להקים חוג לספרות.
בשורה הראשונה מלפנים, מימין לשמאל: משה אברהם קניג, חנצ'ה שטרסבורג (כיום קניג); חיה סימה בוביס (בתו של הרשל בוביס – נספתה; שטרסבורג שייע (בנו של דוד הרש – נספה); אסתר רוכלסמן (כיום רוכנשוואלב, בישראל); רייזל צדרבוים (נכדה של שאול לוינסון, נספתה)
בשורה שנייה, מימין לשמאל: מעכל ברוטמן (נהרג בישראל); ירמיה פרידמכר (בלוס אנג'לס); חיים שמואל לוסטמן (חובש, נפטר לפני המלחמה); נחום שטרסבורג (נפטר לפני המלחמה); הרש נירנברג, מאיר אטלס, נפטר לפני המלחמה; הרש דן אלנבויגן (בנו של לייזר הנגר) נספה
בשורה שלישית, מימין לשמאל: יענקל רוכלסמן (בנו של לייביש לזרס, נספה); אברהם אהרון שטרן (בוגוטה קולומביה); נפתלי זלצברג (בנו של מוטל קנר, ניו יורק); איצ'ה שטרסבורג (בנו של דוד הרש, נספה); גרשון ויידה (בן שלום וולף, לוס אנג'לס); משה חניסמן (ריו דה ז'נירו); שעיה לייב חניסמן, נספה
הספריה הוכנסה לחברת התרבות, והחלה עבודה קדחתנית. בכל שבת בשלוש אחר הצהריים, כמעט כל החברים התאספו ב"תרבות". נחום שטרסבורג לימד פרק בתנ"ך, בריטמן הרצה על הנביאים היהודים, ולסיום הייתי קורא משהו משלום עליכם או פרץ, או סופר יידיש אחר. היינו מביאים את הסופר שלמה שיינברג מפואווי והוא היה מרצה בנושאים שונים. המשורר לייב מלאך מראדום ביקר אותנו וכך גם י.מ. וייסנברג מז'לחוב ויקיר ורשבסקי מוורשה. החברות הייתה חצי כתר לחודש, אבל זה לא כיסה את כל ההוצאות כי בית הספר היה תמיד בחובות. פנינו למפקד האזור בפולבי וביקשנו אישור למכירת פרחים בכל אזור פולבי. קיבלנו את ההיתר והזוגות שלנו הלכו בשמחה לעיירות של מחוז פולבי, בלי להשאיר עיירה אחת. הם חזרו אפילו יותר מאושרים עם שקי כסף. פרחים אלה נתנו לנו את האמצעים לכסות הוצאות של מספר חודשים.
הערבים הספרותיים והצגות התיאטרון שלנו משכו את בני הנוער מהערים השכנות - כמו פולבי, קונסקובולה, וכמובן ממרקוסוב. כאשר פורסם בעיירות הסמוכות, שבלילה כזה וכזה יתקיים ערב ספרותי בקורוב, או הצגת תיאטרון, אם לא היה זה מוצאי שבת, אלא ליל חול רגיל, שבו מותר להגיע רכוב על סוס או בעגלה, היינו בטוחים שההצלחה הכלכלית תהיה מובטחת.
בסוף 1917 יצאה חזית המלחמה מפינסק ונכנסה עמוק יותר לתוך רוסיה, ומורינו ביקשו להשתחרר מבית הספר. נסענו לוורשה להנהלת בית הספר והם נתנו לנו מורה בשם יעקב טגפויגל, פדגוג מאוד טוב ופשוט איש נחמד. מלובלין הגיע אברהם צימרמן כמורה לפולנית, קבוצת הלא-ציונים רצו במיוחד שכולם ילמדו גם יידיש, וחבר שלי ירמיה הפך למורה ליידיש בבית הספר.
יושבים: 1) יענקל לוברבוים, בוגאטה 2) חיים לוברבוים אחיו נספה
המעגל הספרותי שלנו גדל. בהנחייתו של שלמה שיינברג ביצענו את "האינטלקטואל" מאת פרץ הירשביין, את "המשפחה" מאת ה.ד. נומברג. מלבד העובדה שהייתה לנו הצלחה נפלאה, למעשה הייתה לנו הזדמנות עכשיו לתמוך בבית הספר עם 375 ילדיו, שמתוכם אפילו שליש לא שילם את כל שכר לימוד.
בשנת 1917 הפכו קבוצות הפועלים לשמאלניות ורבים מחברי אגודת התרבות הפכו גם הם לשמאלנים בנטיותיהם. החלו מחלוקות בחברה ובמרוץ על כיסא ההנהגה ניסו יוסף לרמן וחבריו לפועלי ציון לעקוף את המוסד בכוח. באסיפה הכללית השנתית של ינואר 1918 כבר היו בהנהלה הרש דן אלנבויגן מהחבורה הבונדיסטית ויעקב ריצר מפועלי ציון. ר' נחום שטרסבורג פרש מה"קולטור" והקדיש את כל פועלו לבית הספר. במרץ 1918 חלה ידידנו הרשל נירנבורג בטיפוס. הוא היה אחד המייסדים והעוזרים הפעילים של עבודת האגודה שלנו, ולאחר שהיה חולה עשרה ימים, הוא נפטר. כל ילדי ומורי בית הספר השתתפו בהלוויה. כשחזרנו מההלוויה, הגיעה אלינו הפגנה פולנית עם קריאות:
"צאו עם האשמים ושחררו את פילסודסקין!"
עד מהרה הגיעה הז'נדרמריה האוסטרית ופרץ קרב יריות. בקושי הצלחנו לברוח עם הילדים לבית הספר.
בקיץ 1918 הרחבנו את ספרייתנו כבר היו לנו יותר מ-1500 ספרים. ב-11 בנובמבר 1918 עזבו האוסטרים ופולין הפכה לעצמאית. לא הפסקנו את עבודת חברת התרבות שלנו: הקמנו אוניברסיטה ציבורית ובכל יום שישי בערב התקיימו בבית הספר הרצאות על כל סוגי הנושאים הספרותיים.
היה זה ערב שישי אחד כאשר כולנו היינו בבית הספר, ושלמה שיינברג הרצה על ספרות בכלל, ועל ספרות יידיש בפרט. האולם היה מלא, כרגיל. לפתע שמענו חבטה בדלתות ונשמעה צעקה:
"כל היהודים החוצה!"
יצאנו מבית הספר והם הציבו אותנו בשורות של ארבעה. הכפור נשך אותנו ואנחנו עמדנו עם הידיים למעלה. גמבלביץ' והבריונים האחרים שלו עמדו כשהרובים שלהם מכוונים אלינו, צרחו:
"בולשביקים יהודים!"
הם חיפשו כלי נשק. כשסיימו לחפש כלי נשק ולא מצאו דבר, הם רצו להיכנס לבית הספר ולחפש הלאה, אך אברהם צימרמן התמקם בפתח בית הספר ואמר כי לא יאפשר להם להיכנס והם יכולים להכניס רובים לבית הספר. הוא דרש שיקראו לפקיד ולשופט ורק ברשותם יאפשר להם לחפש. הם הכו קשות את אברהם צימרמן, אבל הוא ניצח. כמובן שהם לא מצאו כלום. אבל לא יכולנו עוד לעבוד בחופשיות כמו שעשינו עם האוסטרים. הבעלים דרש בחזרה את מיקומו של ה"תרבות", ושכרנו חדר אצל מעכל ברוטמן.
כמעט ולא העברנו את הספריה ועוד לא השאלנו ספרים לקוראינו, כאשר הגיעה הוראה מהמינהל להפסיק את העבודה עד שנקבל אישור חדש. תודות לשעיה לייב חניסמן, על שבמאמצים רבים קיבל את האישור.
בשנת 1920 התלקחה המלחמה בין פולין לרוסיה, וכל בעלי יכולת השירות הצבאי מעירנו, וגם אני, הלכו לצבא. בחודשים הראשונים של 1921 הגיע השלום וחזרנו הביתה. בית הספר כבר לא היה קיים. אני התחתנתי ויצאתי להתיישב בוורשה, ומשם לקולומביה.
קורוב שלנו נהרסה! הכל אבד! נהרס כל מה שנברא מתוך צורך ובהקרבה אישית!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה