מאת: וולוול וכנהאזר
כמו השמש המשתקפת בטיפת מים, כך השתקפו חיי העיירה שלנו בבית המדרש. זה היה לפני חמישים שנה, כאשר עדיין לא היו מועדונים ומסיבות בעיירה, הכל התרכז בבית המדרש. ראשוני חובבי ציון שהיו המשכילים בעיירה, הייתה להם פינה בבית המדרש. כאשר הגיע עותק של עיתון "הצפירה", שלא לכל אחד הייתה אפשרות להיות מנוי עליו, היו חובבי ציון מעדכנים את כולם בחדשות מהארגון הציוני.
היה זה ביום שישי בערב בחודש טבת, כאשר הימים התקצרו והלילות התארכו. לאחר הארוחה, הנרות כבר החלו להבהב. ללכת לישון לא רציתי. הלכתי לבית המדרש ללמוד קצת גמרא ולשמוע מה מספרים הזקנים על החדשות בעולם הרחב. פגשתי בבית המדרש יהודים רבים. ליד התנור ישב הרש גרשון, יהודי למדן, אשר קרא עם יהודים נוספים קטעים של "עין יעקב". בשולחן אחר ישבו יהודים ואמרו פסוקי תהילים. רק בשולחן ליד כותל המזרח ישבו אבא'לה רפופורט, יענק'ל ויינריב, חנוך מלמד, בנו של טוביה מלך החירש ואבא'לה קרא להם חדשות מ"הצפירה". לא היה לי אומץ להצטרף אליהם, לכן לקחתי גמרא וישבתי מעט קרוב אליהם. לא כל כך עסקתי בגמרא כמו שרציתי לשמוע את מה שהוא קורא בעיתון ואת הדיון שהם מנהלים שם. הם דיברו על תוכנית אוגנדה ועל ארץ ישראל. חלק מהם תמכו בתוכנית אוגנדה והאחרים לא הסכימו ותמכו רק בארץ ישראל. אני הייתי כל כך מעורב בויכוח ששכחתי שאני ילד קטן בן עשר והתחלתי לצעוק בקול בכייני:
"לא, אני לא רוצה אוגנדה, רק ארץ ישראל!"
כולם הפנו את ראשם אלי בפליאה ואחד מהם שאל בחיוך:
"למה, ילדון, אינך רוצה את אוגנדה?"
"כי היא לא שלנו" - עניתי - "אלוהים לא הבטיח לנו את אוגנדה, רק את ארץ ישראל."
"אבל אוגנדה יפה יותר" ניסה שני לשכנע אותי.
"לא," - עניתי - "אני לא רוצה אמא יפה יותר ואני לא רוצה ארץ יפה יותר מארץ ישראל."
כולם חייכו ואחד מהם אמר:
"אל תדאג, ילדון, אם כל היהודים ירצו כמוך את ארץ ישראל, כך יהיה."
את זאת כבר לא הבנתי:
"מה זאת אומרת אם כל היהודים ירצו? איזה יהודי לא ירצה?"
זמן רב חיכיתי לתשובה אך לא קיבלתי. באותה שבת אחרי תפילת מנחה, ראיתי איך מלך החירש, יהודי גברתן וכעסן, נתמך בידי חרדים קיצוניים, תקף את בנו, בחור צעיר ועדין, היכו אותו מכות כאלה שאם אחרים לא היו מתערבים הם היו הורגים אותו. הזקן לא הפסיק לצעוק:
"אני אוציא ממך במכות רצח את המשיח הגוי, את הרצל הגרמני."
כאשר אני חושב על נטורי קרתא, שיש לנו רבים מהם בישראל, אני רואה שהיו לנו אותם בעירנו כבר לפני חמישים שנה.
היה זה ביום שישי בערב בחודש טבת, כאשר הימים התקצרו והלילות התארכו. לאחר הארוחה, הנרות כבר החלו להבהב. ללכת לישון לא רציתי. הלכתי לבית המדרש ללמוד קצת גמרא ולשמוע מה מספרים הזקנים על החדשות בעולם הרחב. פגשתי בבית המדרש יהודים רבים. ליד התנור ישב הרש גרשון, יהודי למדן, אשר קרא עם יהודים נוספים קטעים של "עין יעקב". בשולחן אחר ישבו יהודים ואמרו פסוקי תהילים. רק בשולחן ליד כותל המזרח ישבו אבא'לה רפופורט, יענק'ל ויינריב, חנוך מלמד, בנו של טוביה מלך החירש ואבא'לה קרא להם חדשות מ"הצפירה". לא היה לי אומץ להצטרף אליהם, לכן לקחתי גמרא וישבתי מעט קרוב אליהם. לא כל כך עסקתי בגמרא כמו שרציתי לשמוע את מה שהוא קורא בעיתון ואת הדיון שהם מנהלים שם. הם דיברו על תוכנית אוגנדה ועל ארץ ישראל. חלק מהם תמכו בתוכנית אוגנדה והאחרים לא הסכימו ותמכו רק בארץ ישראל. אני הייתי כל כך מעורב בויכוח ששכחתי שאני ילד קטן בן עשר והתחלתי לצעוק בקול בכייני:
"לא, אני לא רוצה אוגנדה, רק ארץ ישראל!"
כולם הפנו את ראשם אלי בפליאה ואחד מהם שאל בחיוך:
"למה, ילדון, אינך רוצה את אוגנדה?"
"כי היא לא שלנו" - עניתי - "אלוהים לא הבטיח לנו את אוגנדה, רק את ארץ ישראל."
"אבל אוגנדה יפה יותר" ניסה שני לשכנע אותי.
"לא," - עניתי - "אני לא רוצה אמא יפה יותר ואני לא רוצה ארץ יפה יותר מארץ ישראל."
כולם חייכו ואחד מהם אמר:
"אל תדאג, ילדון, אם כל היהודים ירצו כמוך את ארץ ישראל, כך יהיה."
את זאת כבר לא הבנתי:
"מה זאת אומרת אם כל היהודים ירצו? איזה יהודי לא ירצה?"
זמן רב חיכיתי לתשובה אך לא קיבלתי. באותה שבת אחרי תפילת מנחה, ראיתי איך מלך החירש, יהודי גברתן וכעסן, נתמך בידי חרדים קיצוניים, תקף את בנו, בחור צעיר ועדין, היכו אותו מכות כאלה שאם אחרים לא היו מתערבים הם היו הורגים אותו. הזקן לא הפסיק לצעוק:
"אני אוציא ממך במכות רצח את המשיח הגוי, את הרצל הגרמני."
כאשר אני חושב על נטורי קרתא, שיש לנו רבים מהם בישראל, אני רואה שהיו לנו אותם בעירנו כבר לפני חמישים שנה.
עומדים מימין לשמאל: איצ'ה פוזרובצ'יק, אשתו של שמואל פוזרובצ'יק, בישראל, יעקב יצחק גולדגבקס, אשתו ציפה.
יושבים: יהושע פוזרובצ'יק, אשתו ליבה והנכדים.
אביו, אמו, אחותו ואחיו של שמואל, מלבד אשתו, נספו כולם
יושבים: יהושע פוזרובצ'יק, אשתו ליבה והנכדים.
אביו, אמו, אחותו ואחיו של שמואל, מלבד אשתו, נספו כולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה