כאשר אנחנו, הילדות הקטנות, שיחקנו במשחק "מחבואים" והתרוצצנו על פני כל השוק, נהגנו לשמוע כל יום שני וחמישי את שרה רבקה צורחת. תמיד היא הייתה עצבנית. אבל ביום שישי, לאחר הדלקת הנרות, היא הייתה אחרת. היא הסתובבה בין הבתים ואספה לחם. היא נשאה לבדה בתוך ציפות של שמיכות וציפיות של כרים אל תוך הבית.
פעם אחת, בחורף קר ביום שישי בערב, הלכתי בסמטה לאחותי פרלה וכמן, אשר גרה באותם ימים ליד ביתה של שרה מוליס. כשנכנסתי לסמטה ראיתי את שרה רבקה הולכת עם ציפות וציפיות ולחם בידיה. הלכתי אליה ואמרתי שאני רוצה לעזור לה לשאת הכל אל ביתה. היא ענתה לי שמצוה כזו אי אפשר לתת לאף אחד:
"כאשר תהיי מבוגרת כמוני, תזכרי תמיד, שצריך לעזור לאלה שאין להם. אם חלילה אין לך מה לתת, תבקשי מאחרים, שיש להם, תאספי ותתני לאלה שזקוקים לכך."
הלכתי לביתה של אחותי וסיפרתי לה מה אמרה לי שרה רבקה. אחותי חייכה ואמרה:
"תזכרי זאת היטב."
המצפון הילדותי תמיד הציק לי לגבי שרה רבקה, כאשר אנחנו, הילדים, נהגנו להסתובב על הגבעה, נהגתי לראות (כבר אחרי השבת) איך שרה רבקה הולכת שוב לבתים, אבל עכשיו כבר - לחלק את הלחם. באותם ימים אחותי עבדה בחנות של ישראל גוז'צ'נסקי. כל יום חמישי בערב היא ביקשה ממני ללכת איתה לשרה רבקה לקחת ממנה את הכסף שלוותה. שרה רבקה לוותה כסף עבור תושבי הכפר כדי לסחור ובסוף השבוע החזירה את ההלוואה. כך עשתה כל שבוע וכך עשו גם ילדיה.
יום אחד הייתי בשטיבל של חסידי קוצק. בחגים נהגתי ללכת לשם, כדי לראות ולשמוע איך החסידים רוקדים ושרים. גם אבא שלי, שיחיה, היה שם. פעם אחת, בשמחת תורה, כאשר החסידים רקדו, שתו ושרו נכנסה למקום אסתר חנה בצעקות על החתן שלה בן ציון. היהודים עליזים ושיכורים התחילו לצחוק ממנה, והתחילו לשיר בקול רם יותר. אהרון וולוול רקד באותו זמן על השולחן, הוא לקח את הטלית שלו וכיסה בה את ראשו. התחיל להיות שמח יותר בשטיבל. אבל היהודיה לא הרפתה וצעקה בקול רם יותר. באותו רגע נפל אהרון וולוול דרך החלון. הוא נפצע קשה וגם התקרר. מספר חודשים הוא שכב במיטה ונפטר. כל העיירה האמינה שהוא נפטר בגלל שהוא חטא כנגד אסתר חנה'לה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה