לקורוב לא היה מזל עם ירידים. בעיירות השכנות - פולאווי, וונבוליצה, ומרקושוב היו ירידים טובים. איש קורוב ששמו סולטיס עשה מעשה, הוא הגיע לירידים השונים, עלה על עגלה והחל לתופף בתוף, חצי מאנשי היריד, איכרים ובעלי מלאכה, התקהלו מסביבו ובקול רם הוא קרא:
"הקשיבו אזרחים יקרים! החל מהיום יתקיים יריד של שמונה ימים בקורוב!"
הוא גם הבטיח שאפשר יהיה לקנות במחיר זול יותר מלח ונפט ואין צורך לתפוס מקום. אבל, כלום לא עזר, שום יריד לא הצליח להתפתח בעיירה.
הגיע יום שני, יצאנו מוקדם בבוקר להגיע למקום ולהקים את הדוכן, שמרנו זאת בסוד מהגויים וגם ממנהלי העבודה שלהם. מנהלי העבודה היו גויים זריזים אשר מיהרו להקים את הדוכן ולסדר עליו את הסחורה.
כך כל אחד ניסה לקום מוקדם יותר מהשני, לבסוף זה הגיע למצב שהתחילו לצאת ליריד כבר בחצות הלילה, לא ישנו אותו הלילה רק כדי לתפוס את המקום היותר טוב. מי שהצליח והגיע ראשון היה מאושר ומי שלא הגיע ראשון תיכנן איך לצאת מוקדם יותר בפעם הבאה. הסוחרים הרגישו רע עם המצב וכינסו אסיפה. באסיפה החליטו להטיל גורל. לקחו פיסות נייר, כתבו עליהן מספרים מאחת עד שש וערבבו את הפתקים בתוך כובע. ילד קטן הוציא את הפתקים וקרא את המספרים. כך ידע כל אחד את מיקומו ביריד וכולם היו מרוצים. כך גם יכלו כולם לישון כל הלילה ולא למהר. הם הזמינו את מנהל העבודה לשעה שבע בבוקר והוא הקים את הדוכנים. המרחק בין קורוב למרקושוב חמישה קילומטר. הדרך עוברת בין שדות של תירס, חיטה, שיבולת שועל ושעורה. כאשר יושבים על העגלה ניתן לראות את השדות מלאים באיכרים ואיכרות. האיכרים קוצרים את התבואה בחרמשים והאיכרות קושרות את השיבולים לאלומות. הם עושים זאת במהירות רבה. אני תמיד קינאתי בהם על שאינם צריכים לדאוג לפרנסות אחרות.
הגענו למקום, עמדה שם חנה שבע, ראשונה. היא מסדרת את התיקים על הדוכן הראשון של שמואל חניסבלום. אמר שמואל:
"חנה, יש לך טעות, זה המקום שלי, את במספר שש"
צועקת עליו חנה:
"אני לא מאמינה לגורל הזה!"
אמר שמואל:
"מה זאת אומרת לא מאמינה? גורל זה גורל! היום את פה ומחר את שם. את רוצה ששוב נתחיל לריב? יותר טוב להגיע ליריד אחרי לילה ללא שינה?"
מילה פה ומילה שם וכבר פרץ ריב גדול.
שמואל, יהודי גבוה עם זקן בהיר, דיבר כבר ממש בכעס. הוא הרים שני אגרופים כלפי חנה:
"חנה, קחי מכאן מיד את הסחורה שלך ולא אשבור את כל הדוכן לחתיכות קטנות!"
חנה, אישה בגודל בינוני, לא התרגשה מכעסו של שמואל ואמרה:
"בוא נראה למה אתה מסוגל! שערה אחת מזקנך הצהוב לא אשאיר. אני לא מפנה את הדוכן! אתה חושב שאני מפחדת ממך?"
תוך שהם ממשיכים לריב מתחילים להגיע קונים. שמואל מבין שעליו לטפל בקונים ואומר:
"אני עוד אראה לך בהמשך היום!"
השתרר שקט. האנשים ממששים ובודקים את הסחורה. הגיע קונה לחנה, הוא רוצה לקנות רצועה בהירה, לבנה. הוא מנסה להוריד את המחיר בגרוש. שמואל קורץ לגוי והוא עובר לדוכן שלו. אין רצועה לבנה, שמואל משכנע את הגוי לקנות רצועה אדומה, כי אדומה יפה יותר. הוא משלם והולך מרוצה. שמואל פונה לחנה:
"נו, חנה שבע? מי מכר רצועה? איזה מיקום טוב יותר?"
חנה כעסה איך שמואל מסוגל להפוך שחור ללבן.
שם אשתו של שמואל היה אלה, שם הבת היה טילה ושם הבן היה מניש. כולם קראו לו שמואל קילה. מאחר ולא היו הרבה קונים, התחילו לפרק את הדוכן. היה זה יום מר ללא פרנסה בגרוש.
אמא שלי איטה אבלס (בת חיים רפופורט), הייתה אישה עם לב טוב ולא יכלה לשאת ריב ומדון. היא הייתה רודפת שלום. היא פנתה לשמואל ואמרה:
"ר' שמואל, בשביל מה אתה נלחם? במיוחד עם חנה, היא, מסכנה, אישה סובלת, ללא בעל טוב, ללא ילדים טובים - הנח לה, עזוב אותה במנוחה".
אחר כך הלכה לחנה ואמרה לה:
"חנה, לשם מה המלחמה הזו? אלוהים נמצא בכל מקום. מה שצריך לקרות יקרה. מה משנה היכן עומדים? אל תאמיני במיקום הדוכן! את אישה דתיה! לאיזה כפר נוסעים בהמשך? לא עדיף לישון טוב בלילה?"
חנה חשבה מעט ואמרה:
"איטה'לה, אני אלך אחריך, את אישה חכמה. בואו נעשה הגרלה נוספת, אבל אם יצא לי לעמוד ליד האיש עם הזקן הצהוב לא אסכים, אלא אם את תעמדי בינינו.
כך באמת היה. עד אשר הגיע היטלר.
______________________________
גורש מפאריז, נספה
גורש מפאריז, נספה
גורש מפאריז, נספה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה