אייזיקל שרייר קורא
רושם עז ועמוק, חרוט על לבי הצעיר, עשתה המנגינה היפה והנעימה של אייזיקל שרייר אשר שר בקולו העמוק:
"קומו יהודים, קומו, קומו לעבודת הבורא!"
"אמא, אמא, את ישנה, אמא?" - כך הערתי את אמא שלי.
"מה קרה גיטלה, כואב לך משהו? למה את לא ישנה?" שואלת אמא שלי בדאגה.
"לא, כלום לא כואב לי. אני מפחדת. מישהו צועק. או אולי שר. אני לא יודעת. תקשיבי, אמא".
"כן" - אומרת אמא - "הוא שר, כך קורא אייזיקל שרייר לקום ולבוא לתפילה. אין לך מה לפחד, גיטלה".
ומיד פונה ואומרת לאבא:
"שפס, שפס, קום, אייזיקל קורא לעבודת הבורא. לך, שפס, לבית המדרש, כבר מאוחר".
אבא שלי, מנומנם, קם ומתלבש, מתרחץ ויוצא החוצה אל המקום שאייזיקל קורא ליהודים הקדושים.
לא יכולתי יותר לישון והצקתי לאמא בשאלות:
"מי זה אייזיקל, מה הוא, למה הוא שר, למה נשמעים לו וקמים מהמיטה, למה הולכים ומה עושים שם בבית המדרש, הרי עדיין חשוך אז איך קוראים בסידור, קר בחוץ ויש שלג - לא קר לאייזיקל? הוא בטח אדם טוב ודתי מאוד, הא אמא?"
אמא ענתה לי:
"אייזיקל הוא צדיק ואלוהים נמצא תמיד עם צדיקים ושומר עליהם מכל רע. הוא עושה הכל כמצווה ואינו לוקח כסף מאיש. הוא מתפרנס כסנדלר, מתקן נעליים. ועכשיו מספיק עם השאלות, גיטלה, לכי לישון".
אבל אני כבר לא יכולתי להמשיך לישון אחרי שכבר קמתי. לבי יצא אל השירה של אייזיקל שרייר:
"קומו יהודים קדושים, קומו, קומו, קומו לעבודת הבורא!"
יום שישי השחור
זה היה יום שישי מוקדם בבוקר, היה זה יום חורף קר. כל העיירה כוסתה בשלג. הלובן סינוור את העיניים. הכפור חרק מתחת הרגליים. אמא לא הרשתה לי ללכת ללמוד אצל דוד הרש, היא אמרה שלא יקרה כלום אם אפסיד יום לימודים.
אני לא נשמעתי לה והלכתי. הגעתי לרחוב וראיתי קבוצה של אנשים עומדים. רציתי לדעת מה קרה. ראיתי נשים בוכיות וגברים זועמים. שמעתי: נסעו להביא אותו. את מי ומה להביא לא הבנתי ולא ידעתי. המשכתי ללכת וכאשר הגעתי לבית הספר אמרו לי שהיום לא לומדים כי קרה אסון נורא בעיירה: גוי מהכפר הסמוך תקף את יוסל אנדרוס, הוא האשים אותו שמכר לו פרה חולה, הוא דרש שהיהודי יבוא ויחזיר לו את הכסף. יוסל לקח איתו את יחזקאל שהיה קצב. הגוי כרת את ראשו של יוסל ופצע גם את יחזקאל.
מיד רצתי בפחד גדול הביתה, סיפרתי לאבא ולאחים שלי שחזרו זה עתה מהתפילה, על האסון הנורא שקרה. אבא שלי סיפר, שבערב שעבר ראה את יוסל יושב בבית המרזח של רבקה חיים ושותה בירה ויחד איתו ישב הרשל בונה המצבות. יוסל התחכם ושאל כמה תעלה לו מצבה, הוא היה ליצן גדול. אבא שלי סיפר איך שניהם ישבו והתבדחו ויוסל שילם בעד הבירה ששתו. "בדיחות כאלה" - אמר אבי הדתי - "אסור לספר".
"אלוהי אברהם" של אמא שלי
אני כותבת "אמא שלי", אבל לכל אישה יש "אלוהי אברהם" משלה.
היה זה בין השמשות של שבת קודש. אמא שלי ישבה ליד החלון. התחיל להחשיך. הורגש באוויר איך השבת הקדושה מסתלקת. החשיך עוד. נדמה לי שמלאכים וכרובים מרחפים באוויר. אני נשענת על ברכי אמי. אני מפחדת. אני מבקשת מאמא שלי להגיד "אלוהי אברהם" ולהדליק את האור.
אמא אומרת לי:
לא, ילדתי, שתהיה עוד קצת שבת. כאשר מדליקים את האור נפתח הגיהנום לרשעים".
היא מתחילה לתאר לי את הסבל הנורא של הרשעים בגיהנום. פרצתי בבכי. הייתה לי רחמנות גדולה על הרשעים ורציתי שהשבת תימשך לתמיד. אבל, לפתע, אמא מתחילה לשיר בתחינה ובבכי את הניגון:
"אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וְאֱלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁמוֹר וְהַצֵּל אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲהוּבֶיךָ מִכָּל רָע בִּתְהִלָּתֶךָ, כַּאֲשֶׁר הַשַּׁבָּת קֹדֶשׁ הָאֲהוּבָה עוֹבֶרֶת, שֶׁהַשָּׁבוּעַ, הַחֹדֶשׁ וְהַשָּׁנָה, יָבֹא לָנוּ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, לְאַהֲבַת חֲבֵרִים, לִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, לְהַאֲמִין בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִקָּרִים שֶׁלְּךָ, וּבִגְאוּלָה קְרוֹבָה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּבִנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה הִנְּךָ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, תֵּן גַּם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲהוּבֶיךָ כֹּחַ, לְהוֹדוֹת לְךָ, וְרַק אֹתְךָ לַעֲבֹד, וְלֹא לְאַחֵר חָלִילָה. וְשֶׁהַשָּׁבוּעַ, הַחֹדֶשׁ וְהַשָּׁנָה יָבֹא לָנוּ לִבְרִיאוּת וּלְמַזָּל טוֹב וְלִבְרָכָה וּלְהַצְלָחָה, וּלְחֶסֶד, וּלְבָנֵי, חַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי, וְסִיַעְתָּא דִשְמַיָּא לָנוּ וּלְכֹל יִשְׂרָאֵל, וְנֹאמַר אָמֵן".
וכולנו חוזרים על הניגון שלוש פעמים.
כך אמא שלי ביקשה, לא רק למענה, אלא לכל ישראל. כך עשו כל האמהות היהודיות, שותלות בילדים את האמונה בעם ישראל ובארץ ישראל . . . והילדים עונים:
"אמן ואמן, שהמשיח יבוא במהרה בימינו".
כך חוו הילדים את הרעיון של שיבת ציון. אולי תפילת "אלוהי אברהם" של אמא לא הייתה רק למען ארץ ישראל . . .
אחותי, אחי
בית יפה, בית לאומי יהודי, אפשר היה לראות כאשר הסתכלת על אחותי חנה ובעלה יצחק רוזן. משפחה ציונית עם שלושה ילדים מסורים לארץ ישראל ולציונות, משפחה אשר זרחה כמו כוכב בשמי העיירה שלנו. חנה כמנהיגה ומארגנת של תנועת צעירי בית"ר בקורוב ואיצ'ה כיו"ר ההסתדרות הציונית הכללית.
למרות הקשיים הפיזיים, חנה גייסה את כל כוחותיה וזמנה כדי ליצור תנועת נוער מוצלחת. חנה ואיצ'ה היו המשפחה היהודית היחידה בקורוב שהקדישו כל כך הרבה כוח, זמן וכסף למען הציונות. חנה נהגה תמיד לאמר:
"האדמה בוערת מתחת לרגלינו!"
ולי היא אמרה:
"אסתר, סעי לארץ ישראל ואני אגיע אליך עם הילדים".
תמיד, כאשר סיימו את ההכנות לנסיעה לארץ היו עיכובים - קונגרסים, כנסים, עבודה חשובה וכו'. החלומות שלה מעולם לא התממשו.
בפסח, בשנת 1943 נשלחו היא וילדיה לתאי הגזים במחנות ההשמדה.
*******
הייתי בערך בת תשע כאשר זה קרה. אחי פייבל נעצר על ידי המשטרה בקורוב ונשלח לכלא בלובלין. אנשי העיירה מאוד התרגשו, היו בטוחים שלעולם לא יראו אותו. אבל, פייבל עם השכל החכם שלו סידר כך את הדברים כנגד המנוול זינגר והצליח להשתחרר. הוא חזר מיד הביתה. זה היה בשנת 1926. לא ניתן לתאר את השמחה שהייתה בביתנו. אמא ואבא התחננו בפניו שיעזוב את הפוליטיקה. אבא ביקש ואמר לו:
"טרוצקי לעולם לא ידאג לך".
פייבל שמע בקולם. אבל, זה היה למראית עין בלבד, רק כדי להרגיע את ההורים. פייבל המשיך בפעילויות אך עשה זאת רק בלילות.
המשטרה לא הסירה עיניה ממנו ורדפה אחריו כמו אחרי חיה. אבל, פייבל בחוכמתו הרבה הצליח לפעול ולא נתן להם סיבה לתפוס אותו. חנה נהגה להתווכח איתו, הם ניסו לשכנע אחד את השניה ללא הצלחה. כלום לא עזר. פייבל נשאר בשלו. אני זוכרת את אבא אומר לו:
"פייבל, אני מתבייש להראות את פני בגללך".
והוא ענה:
"אבא, הרבי מראדום הוא גם יהודי חשוב והבן שלו חבר טוב שלי. אתה לא היחיד שיש לו בן קומוניסט".
כל המשפחה אהבה מאוד את פייבל.
ואז התחילה פרשה חדשה בחייו. בשנת 1928 דנה המפלגה הקומוניסטית למוות פרובוקטור אחד. רצה הגורל והוטל על פייבל להוציא לפועל את גזר הדין. היה זה בערב סוכות. פייבל, אשר מעולם לא החזיק נשק ביד, כיוון לא טוב ורק פצע אותו. הוא מיד הרים והציל אותו. לאחר האירוע הזה נסע פייבל לוורשה. הדבר לא היה קל כל כך כפי שאני מספרת אותו. לאחר תקופה מסויימת בוורשה המפלגה העבירה אותו לרוסיה.
בשנת 1929 הגיע פייבל לעיר לנינגרד. הבית שלנו המשיך להיות יעד למשטרה, כאשר קיבלנו מפייבל את המכתב הראשון עדכנה אמא את מפקד המשטרה, כך נודע לו שפייבל נמצא ברוסיה.
רק שני מכתבים קיבלנו מפייבל ואז הייתה הפסקה אשר נמשכה ארבע שנים. אמא מבכי וצער חלתה ונפטרה.
פעם אחת, בשבת, הלכתי לטייל ליד הנהר. בדרכי חזרה ראיתי המוני אדם רצים לכיוון הבית שלנו. הסיבה הייתה משמחת: הגיע מכתב מפייבל מלנינגרד. הוא כתב שהוא סיים לימודים והשלטונות מאפשרים לו לעזוב. הוא מחכה שאברהם ישתחרר מהכלא, הוא יחזור והם יסעו ביחד. אברהם נידון למאסר לארבע שנים, לא על גניבת סוס, חס וחלילה, אלא על היותו קומוניסט. אברהם שמח מאוד.
שוב לא שמענו מפייבל תקופה ארוכה, אברהם השתחרר מהכלא, התחתן ונולדה לו בת. בשנת 1942, בזמן המצור של כוחות היטלר על סטלינגרד, הגיעה פקודה להרוג את כל הקומוניסטים הפולנים. תפסו את אברהם והוציאו אותו להורג.
וכך איש אינו יודע את מקום קבורתו של פייבל שלי . . .
זהו סיפור על שני יהודים, אמיתיים וטהורים, שהקריבו את עצמם למען העניים והמדוכאים ונלחמו למען מחר טוב יותר.
================================
יוצאי קורוב בישראל
יושבים: דוד קרטמן, שיינדל קרטמן (שטרסבורג), פייגה רוזן (שטרסבורג), אשתו של משה שטרסבורג ובתם
עומדים מימין לשמאל: מרדכי לייב רוזן, יצחק ראבן, אביגדור אלטמן, דוד וינבוך, לאה וכמן.
יושבים: יוסף טייכמן, יוסף וינבוך, חיים חניסמן, חיה חניסמן (אשתו של שעיה לייב)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה