ר' יצחק משה נולד בבלז'ץ, במחוז לובלין, בשנת 1870.
בצעירותו קיבל חינוך דתי מסורתי: למד בחדר ובבית מדרש. הוא למד בשקידה ואהב את ה"שקלא וטריא" בתלמוד, אהב את דרך הפלפול ונהג להתווכח עם חבריו.
בהיותו בן 15 התחתן עם העלמה הצעירה חנה לאה, בתם של שאול לווינזון והינדה עטל ז"ל מקורוב (נהרגו בימי היטלר).
יצחק משה היה סמוך על שולחנו של חותנו בערך עשר שנים.
הוא היה תמיד אדם עליז ושמח. הוא אהב אנשים ונהג להתיידד עם השכנים, נהג לקרב אותם לתורה ולחסידות.
פעם בשנה נהג לנסוע אל הרבי מקוצק זצ"ל ולאחר פטירתו נסע אל בנו, אל הרבי מסוקולוב.
ר' יצחק משה אהב את הסגנון החסידי והתנהג לפי הערכים החסידיים.
אחרי שעזב את שולחנו של חותנו, הוא שכר טחנת קמח וניהל אותה כמה שנים.
מאוחר יותר הוא עבר לגור בקורוב, שם פתח מפעל לייצור בגדים.
הוא חיסל את המפעל לאחר עשר שנים, עזב את עסקי האופנה, עבר ללומז'ה, וניהל את חייו שם עד שנת 1935.
הן במהלך הצלחה במסחר, הן בתקופות של משבר ודעיכה, ר' יצחק משה היה תמיד עליז ושמח, יהודי בעל ביטחון.
הוא נהג לעזור לנזקקים בגמילות חסד או בביקור חולים, הוא נהג לטפל באנשים חולים ובכל מי שנזקק לעזרה.
הגישה החסידית ביחד עם הרוח הלאומית הביאה אותו אל הציונות.
הוא היה מלא התלהבות מהדרך הציונית, הוא ראה בה פעמי משיח בשילוב החזרה של העם היהודי לארץ האבות.
הוא עשה מאמצים לעלות בעצמו לארץ ישראל. בשנת 1935 עלה לארץ עם אשתו ובתו נעמי. (בנם שלמה וכלתם מרים חיו זה מכבר בארץ ישראל וגרו במגדיאל. הם שלחו כרטיסים ודאגו לעשות הכל כדי שההורים יעלו לארץ). גם ההורים התיישבו, בהגיעם לארץ, במושבה מגדיאל.
בלי להתחשב בגילו המבוגר (הוא היה באותו זמן בן 65), הוא לקח על עצמו את עול העבודה הקשה והתחיל לעבוד במפעל עצים לייצור תיבות אריזה לפירות הדר בשם "תשר" במגדיאל (סניף של חברת "פרדס"). הוא עבד במקום מספר שנים עד שהמקום נסגר והוא נאלץ להפסיק לעבוד.
הוא חזר לעבוד בחקלאות (עבודת אדמה) וגם בפרדסים.
בשנות חייו האחרונות התנדב ר' יצחק משה ופעל בבית הכנסת המרכזי במגדיאל.
כל קהל המתפללים בבית הכנסת אהב אותו אהבת נפש, בגלל יחסיו האצילים והלבביים לכל האנשים, בגלל העליזות והאומץ שלו, בגלל שדאג לשמח את כולם במסיבות בחגים ובימים טובים.
לפי דעתו, צריך בשבת, פרשת "צו", לעשות קידוש גדול ולשתות אלכוהול 96%. צ"ו שווה ל-96.
הוא נהג לקרוא לבעלי הבית ולמתנגדים הליטאים: "תנורים קרים, שאפשר לחמם רק עם להבת החסידות".
בימיו האחרונים התמוטט, חלה במחלה קשה והתקשה לקום לעבודה. אשתו והילדים התחננו שלא יצא לעבוד, אבל, הוא לא הסכים להיות תלוי בעזרתם של ילדיו עד הרגע האחרון.
אשתו חנה לאה ז"ל, שהייתה "אשת נעורים" שלו, הייתה אשת חיל אמיתית וגם אישה צנועה, היא ידעה את להעריך את בעלה.
בתחושה שיום סופו מתקרב, לקח סכום כסף מסוים והביא למכר שלו, סכום שאמור להספיק להוצאות על תכריכים לקבורה, כדי שהילדים לא ישלמו את ההוצאות מכספם.
היו לו 15 ילדים:
עקיבא, נפטר בפולין.
אברהם, חי בבואנוס איירס.
שלמה, חי בישראל.
לייביש, נפטר בפולין.
פייגה, נפטרה בפולין.
רבקה, נפטרה בפולין.
חמה, גרה באורוגוואי.
נח, נפטר בפולין.
חיים, חי בבואנוס איירס.
נעמי, חיה בישראל.
פייגה, נרצחה עם בעלה ובנה בפולין.
ר' יצחק משה ז"ל נפטר בערב יום כיפור בשנת תש"ז (1946).
לאחר מותו, עברה רעייתו לגור עם ילדיה במגדיאל, אשר טיפלו בה במסירות ובכבוד כאשר היא סובלת ממחלת עיניים קשה.
חנה לאה ע"ה נפטרה בי"ז בסיון תש"י (1950).
ת נ צ ב " ה
יושבות: מרים ויצמן, ליבה רובינשטיין, מרים ויינברג (ישראל), נעמי בוכשרייבר (ישראל)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה