בשנת תרע"ד, לפני ראש השנה, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה והצבא הרוסי הגיע לגבול גליציה. אולם עד מהרה ברחו מהעמדות וחזרו בלילה של ערב סוכות. קבינט השרים שכן אז אצלנו בעיירה קורוב. יושב ראש ומפקד המטה הכללי היה איש זקן בשם דולגורוקב, דוד של הצאר. באותו לילה כאשר הצבא חזר מהקרב בו הוא ספג הפסד, הם הפנו את כעסם אל היהודים, הם הרסו את המצבות של בתי העלמין הישן והחדש, שרפו את הסוכות ובזזו את חנויות המכולת היהודיות.
היה בקורוב עד שנת 1925 כאשר עלה עם משפחתו לא"י
ביום הראשון של סוכות, כשעמדתי בתפילה בבית הכנסת, הגיע אלי קצין ופקד עלי, בשם המפקד, להתייצב אצלו מיד. הלכתי עם הקצין אל המפקד והוא אמר לי:
"בגלל שאתה הרב של הקהילה, ענה לי מיד, האם יש אמת בשמועה שהחיילים שדדו, בזזו וגרמו נזק גדול. תגיד לי בבקשה אם זה נכון. אם תגיד כן, תכתוב פרוטוקול ותפרט את הנזק. אני אשלח זאת לגנרל ולקצינים שלי ואדאג שהם יפצו את הקהילה על הנזק שנגרם".
התשובה שלי ותשובת הכומר
שמעתי את שאלת המפקד ומיד עניתי:
"החיילים והקצינים היו בסדר גמור. הם הגיעו בלילה והיה מאוד קר ולא הייתה להם דרך להתחמם, הם נאלצו להדליק מדורות ממה שלקחו מבית החיים ומהסוכות. הם הגיעו רעבים לאחר שלא אכלו יומיים מאז עזבו את העמדות. אני הסכמתי שיאכלו על חשבוני. אני והקהילה שילמנו על האוכל, העיקר שהצבא ישתיק את רעבונו. בשם כל הקהילה, אני אומר לך, אין צורך בשום פיצוי, אנחנו רואים זאת כמתנת מלחמה. הכל על חשבוננו".
המפקד היה מרוצה מהתשובה שלי ומיד מצאתי חן בעיניו.
הוא פנה לכומר של הפולנים והורה לו לשטוח את טענותיו. הכומר התחיל מיד לחשבן את כל הנזקים שגרמו החיילים לפולנים. המפקד דולגורוקב אמר לו:
"תראה את המחלוקת בינך לבין הרב. לרב אין שום טענות לנזק שגרם הצבא, אדרבא, הוא אומר שהוא בעצמו אמר לחיילים לעשות זאת ואילו אתה שוטה גדול, אינך מבין כלום".
נפרדתי מהמפקד והוא פקד על הקצין שלו להסיע אותי הביתה.
אני נידון לתליה באשמת ריגול
לאחר שחזרתי הביתה ונרגעתי מעט, נכנסו אלינו מיילדת פולניה וקצין מבית משפט שדה. היא אמרה לי שהקצין הכריח אותה להראות לו איפה גר הרב. הקצין אמר שהוא רוצה לדבר איתי בארבע עיניים. נכנסנו לחדר השני, הזמנתי אותו לשבת, הוא הוציא פסק דין מבית משפט שדה ואמר לי שדנו אותי לתליה, מאחר ואני מרגל והעברתי ידיעות לאויב באמצעות הטלפון.
(ה"ידיעות הטלפוניות" בהן הואשמתי היו בגלל שבערב שבת הלכתי, בדקתי ותיקנתי את העירוב במקומות בהן נקרע). הסברתי לקצין את הנושא של עירובין, אשר חייב להיות על פי דיני ישראל, כדי שניתן יהיה לשאת דבר בשבת. יחד עם זאת מאוד פחדתי בשל פסק הדין ולחץ הדם שלי עלה. הרגשתי רע ושכבתי על הספה. לפתע דופקים שני גנרלים על הדלת. הם ראו את מצבי ומיד הביאו לי מים קרים לשתות. הקצין הניח את פסק הדין על השולחן והסתלק. הגנרלים הודו לי על מה שאמרתי למפקד ועל כך שלא האשמתי את החיילים, את הקצינים ואת הגנרלים. עכשיו הם מבקשים שאתן להם את זאת בכתב. עניתי להם שהיום הוא חג ואסור לנו לכתוב, בערב אכתוב. הם ענו שיחכו את עד שירד הערב. מוצאי יו"ט הם הנחו אותי מה לכתוב, אבל בשל הפחד מפסק הדין לא יכולתי אפילו לשבת ולכתוב. סופו של דבר הם כתבו לבד ואני רק חתמתי. הם נפרדו ממני ואמרו שבגלל הטובה שעשיתי להם הם מעכשיו יעשו רק טוב ליהודים.
האם הפכתי להיות עיוור?
הם הלכו. אני הייתי חולה מאוד. מה עושים עם פסק הדין שדן אותי לתליה? איש אינו יכול לעזור לי. לא יכולתי להירדם מרוב פחד. בשבע בבוקר מגיע קצין עם פתק בידו - עלי להגיע מיד למפקד, יש לבצע את גזר הדין בתליה עד שעה שמונה בבוקר בדיוק. רציתי לקחת איתי את סידור התפילה כדי לומר וידוי, אבל לא מצאתי אותו. הקצין זירז אותי שלא נתעכב ונאלצתי ללכת איתו בלי הסידור. יצאנו מהבית והופתעתי לראות את הרחובות שקטים ורגועים, כאשר בדרך כלל הם מלאים בקוזאקים, צ'רקסים ושאר אנשי צבא. איש לא היה ברחובות. חשבתי שאיבדתי את הראיה. חשבתי לעצמי שאם אגיע לביתו של המפקד ולא אוכל לראות את השלט הגדול על הבית "המפקד העליון", זה יהיה סימן שהפכתי להיות עיוור. הגענו לבית ולא ראיתי את השלט, הייתי בטוח שאני עיוור.
רבי, הצל אותי !
עמדתי מול המפקד העליון ולא יכולתי לדבר מרוב פחד. המפקד צעק: "דוברה אוטרה!!" (בוקר טוב, ברוסית), אבל אני לא יכולתי לענות. הוא שאל אותי למה אני כל כך מתרגש ולמה אני נראה כל כך רע. באותו רגע חלפה מחשבה בראשי, שאולי פסק הדין הוא בכלל לא עלי, כי הוא מדבר איתי בכזו ידידות. המפקד הזמין אותי לשבת על כסא. באותו רגע הבחנתי שמישהו עומד מאחורי, מוקף בקוזאקים והוא צועק אלי: "רבי, הצל אותי!" - הסתכלתי וראיתי את יעקב הקצב עומד במרכז וקורא:
"רבי, הצל אותי!"
הם חשבו שהוא קורא תפילה. בינתיים המפקד שאל אותי אם אני מרגיש טוב יותר, כי הגיע הזמן להגיד ווידוי עם היהודי. עברה מחשבה במוחי: היתכן? אני הגעתי עם הידיעה שפסק הדין הוא עלי ומסתבר שמדובר ביעקב הקצב! בכדי לא להיראות נהנה מפסק הדין שאינו שלי אלא של יעקב התחלתי לקרוא יחד איתו את הווידוי. נהוג תמיד לאפשר לנידון למוות לקרוא ווידוי ולהעמיד לצידו מתרגם כצנזור שלא יאמר דברים אחרים מלבד התפילה. מאחר ולא מצאו מתרגם שאלתי את המפקד מה חטאו של יעקב שחייבים להוציאו להורג. המפקד ענה שהוא בתפקיד של סגן צבאי אחראי על בהמות. הוא שילם לאיכרים מחיר נמוך מדי ועל כך מגיע לו בזמן מלחמה עונש מוות.
שלוש השאלות שלי למפקד
אמרתי למפקד:
"יש לי אליך שלוש שאלות:
א. כמה מרוויח האחראי על הבהמות? המפקד עשה חשבון וענה שהוא מרוויח חמישים קופיקות על כל בהמה.
שאלתי אותו: האם כאשר הוא שילם על הבהמות ביוקר הוא הרוויח יותר מחמישים קופיקות מאשר כששילם בזול. לאן הלך הכסף - אליכם, לשלטונות? אם אדם מביא לבעל הבית יותר כסף מגיע לו על כך עונש מוות? זה לא הגיוני.
ב. הילדים הבוגרים מרוויחים במלחמה והוא נשאר מפרנס יחיד עם ילדים קטנים. אם יקבל עונש מוות ממה יחיו ילדיו הקטנים?
ג. חוץ מזה. איך אתה מאמין לאיכרים מהכפרים שהוא שילם להם בזול? איזה אנשים לא ירצו להרוויח יותר בזמן מלחמה. צריך לגבות עדות ולבדוק איזה מחיר הם דרשו ממנו. פסק הדין נראה לי מוגזם".
המפקד שמע את דברי ואמר שהוא נכנס עכשיו לקבינט והוא יחשוב שם על כל הטענות שלי.
יעקב קצב ניצל
הוא הלך. עברה מעט יותר מחצי שעה, הוא חזר ואמר לי שאני צודק. הוא נתן הוראה לבדוק בכפרים את הקבלות שקיבלו ולדאוג שיותר לא יהיו אי סדרים. לקחתי את יעקב והוא שילם מחיר מלא עבור הבהמות. חזרתי למפקד ונתתי לו את הקבלות והודיתי לו. אחרי שנפרדנו, שוב נתן הוראה לקצין שלו להסיע אותי הביתה. בדרך אמר לי הקצין שמגיע לו לקבל שנאפס טוב על מעשיו. שאלתי אותו:
"למה אני חייב לך שנאפס טוב?"
אני שוב מרגל. הגנרל חוטף את האקדח מהקצין שעומד להרוג אותי
הוא ענה לי: "אתמול בערב, הגנרל הגיע והביא למפקד הבכיר את המכתב שחתמת עליו. אבל, מאוחר יותר, בשעה תשע בערב, הגיע הפקיד מבית משפט השדה והביא את פסק הדין שבו נאמר שאתה מרגל ונגזר עליך עונש מוות. המפקד ביקש לקבל את כל פסק הדין ואז קרע את הניירת לגזרים ונזף בפקיד. אני לקחתי את כל גזרי הנייר, הדבקתי אותם וכשנגיע לביתך תבין איך ניצלת. זאת הסיבה שמגיע לי שנאפס טוב".
יום אחד קיבלתי הזמנה מהמפקד העליון שהודיע כי אני צריך לדאוג שיכינו מאה ק"ג לחם לצבא אשר צריך להגיע. קמח נקבל מהמפקד ועלינו לאפות את הלחם. זה היה אחרי סוכות. לקחתי איתי שלושה חיילים ועברנו מבית לבית, כל בית היה חייב לאפות לחמים כל אותו לילה. אני הלכתי עם שלושת החיילים ופיקחנו שהכל מתנהל בסדר. בשמונה בבוקר כל הלחם הגיע למחסן, הגיע קצין ובדק שהלחם אפוי היטב. כאשר ראה כיכרות לחם שאינן אפויות מספיק אמר שאני עשיתי זאת בכוונה בכדי שהצבא יאכל לחם לא אפוי וימות. הוא שלף את האקדח שלו ועמד להרוג אותי במקום. הגנרל שראה זאת רץ וצעק על הקצין:
"הרב כל הלילה הסתובב עם הפטרול כדי לדאוג שהלחם יהיה מוכן בזמן, לכן אתה רוצה לירות בו?"
הגנרל הרים את ידו, היכה בכוח בידו של הקצין והאקדח נפל לרצפה. הגנרל לקח אותי והסיע אותי הביתה.
המפקד העליון דולגורוקב עשה הכנות לעזוב את עירנו. אנחנו עמדנו לקבל מפקד עליון אחר. בלילה בסביבות שעת חצות היו אצלי ר' יעקב וויינרב ור' שלמה צדרבוים. אסור היה להיות ברחוב ובבתים אסור היה להדליק אור. ראינו מישהו עובר בחצר שלנו. לפתע דפיקות בדלת. כולנו נבהלנו מאוד. בבית דלקה מנורת הנפט אבל החלונות היו סגורים כדי שלא יראו את האור מבחוץ.
לא כדאי לבקש מפקד עליון חדש
ניגשתי לדלת ושאלתי: מי דופק, ענו לי: תפתח. פטרול עמד בכניסה. מיד הבנתי שהדופק בדלת הוא בתפקיד רשמי. לבית נכנס יהודי עם פאות וזקן. ברכתי אותו לשלום והזמנתי אותו לשבת. הוא ישב ומיד שאל לשלומי ולשלום משפחתי. כיבדתי אותו בכוס תה ולבסוף אמר לי: מאחר והייתי תלמידו של החותן שלך הגה"ג אייבשיץ ז"ל, מצאתי שמחובתי להודיע לך שמחר בבוקר המפקד העליון דולגורוקב עוזב את העיר ואני חושב שגם עליך לעזוב את העיר מיד. עומד להגיע מפקד חדש, איש קשה, הוא יגרום רק צרות. היהודי ישב אצלנו עוד שעה קלה והלך לדרכו.
המפקד העליון רוצה את ברכתי
השכם בבוקר הגיע קצין וקרא לי לבוא איתו אל המפקד העליון. נכנסתי לביתו, הוא הזמין אותי לשבת ואמר לי שהוא עוזב את העיר ומבקש שאברך אותו שינצל מן המלחמה ויגיע בשלום לביתו. ברכתי אותו והוא הציע לי שגם אני אעזוב את קורוב, כי מגיע מפקד אחר, איש רע. אמרתי לו:
"איך אוכל לנסוע בלי אישור נסיעה מהשלטונות?"
מיד הוא קרא אליו שני רופאים צבאיים, פקד עליהם לכתוב אישור רשמי, בו כתוב שעלי לעזוב מיד את העיר לחודשיים. הם חתמו על הנייר והמפקד חתם גם הוא. לאחר מכן קרא לאחד הקצינים ופקד עליו להסיעני לעיר מרקושוב. נסעתי עם הקצין והייתי במרקושוב כמה ימים.
יומיים אחרי שעזבתי הגיע לקורוב המפקד החדש. תיכף ומיד הגיע לביתי, שאל איפה אני, חיפש בכל הארונות ושבר אותם. באותו יום הרג את דוד הרש שטרסבורג וכמה יהודים נוספים.
לזכרון נצח
(המקור בעברית)
תיזכר בזה האישה הגדולה במעשים טובים, הרבנית מלכה רחל רבינוביץ ע"ה, בת הגאון הצדיק משושלת היוחסין של רשב"י יהונתן אייבשיץ זצ"ל אבד"ק לאשיץ, אשת הרה"ג ר' אריה מרדכי הרב אבד"ק קורוב והגליל והרב מבני ברק שליט"א, שנפטרה לבית עולמה בש"ק ג' בלק ב' תמוז תשי"ד.
מעטים היו יודעים על מהותה של אותה צדקת ושלמותה באורח חייה הצנוע והדל בפשטותה ובישרותה - התגלמות של אביה ציס"ע הרב ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל. נוסח חייה היה של הדור העבר בקוצק עיר אבותיה. הסתפקה במועט שבמועט למען אפשר לבעלה הרב שליט"א להישאר באהלה של תורה כל הימים. עליה ועל דומיה אמרו חז"ל (ברכות י"ז): גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים וכו'.
כל ימי חייה לא ידעה מחסור, כי לא הצטרכה דבר, בין בימים שבעלה הרב ר' אריה מרדכי רבינוביץ שליט"א שימש ברבנות בקורוב ובקוסוב שבפולניה, ובין בימים שישבו בצריף הדל בבני ברק בעלותה ארצה לפני שלושים שנה - הכל היה שווה אצלה, כי המטרה שלמענה הקריבה עצמה - התורה - לא משה מביתה.
ראויה לציון שמירת מוצא פיה שהבטיחה לפני חופתה להרב שליט"א, שתסכים לעלות לארץ ישראל ואחרי שנים רבות כשהדבר נהיה יותר מעשי הזכיר לה הבטחתה ולמרות שידעה את תנאי החיים בא"י בזמנים הקשים ההם, הלכה מיד והתכוננה לדרך וקיימה בנפשה "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
וכמה סבל עבר עליה, וכמה קשיים נפלו בגורלה בעברה מבית אביה הגדול והמרווח לבקתה בבני ברק, מחיי רווחה ועושר לחיי מחסור וסבל - אך חלילה לה מהתאונן, הן היא יודעת מה זאת הבטחתה, ומה זאת ארץ ישראל.
ובשלבים מאוחרים יותר: בעלה הרב שליט"א נודד במסעותיו והיא עוברת לירושלים עיר הקודש. מדי שבת בשבת הולכת היא אל הכותל המערבי, מדי פעם בפעם משתטחת היא על ציון רחל אמנו ועולה אל קברי אבות בחברון, וכל חפצה רק לבקש ולהתחנן על בניה ובנותיה שתזכה לגדלם לתורה ולמעש"ט. היא הצדיקה את הדין גם כשנלקח ממנה בנה האהוב צבי ע"ה, והמידה הזאת, ההשתוות, היא יסוד עולמה. ועולמה לא היה עולמה כלל, שכן העולם הוא של הקב"ה וכל גזירותיו צריך לקבל באהבה ובדומיה, וכל חיי האדם הם רק שלב אחד בעולמו ית"ש.
ובשנתה האחרונה כשתקפה כליה מחלתה ולא ירדה מעל ערש דווי, היתה בקשתה ותחינתה בהתפללה: "זכני ה' לקום ממחלתי שאוכל לעבדך עוד . . ."
כחודש לפני פטירתה והנה אחיה באו אליה וספקו כפיים . . . וחייכו, ושבוע לפני פטירתה שוב באו אליה במראות היום, ורק כעת נזכרים אני בגמרא הקדושה (ברכות י"ח ע"ב עי"ש) באבות דשמואל . . . חזייה דהוה קא בכי ומחייך אמר ליה מאי טעמא בכית . . . דלעגל אתית (במהרה תיקבר - רש"י), מאי טעמא אחיכת . . . דחשיבת בהאי עלמא טובא.
ופטירתה בש"ק. לפנות בוקר קראה לבעלה הרב שליט"א וכמשחל ביניתא מחלבה החזירה נשמתה הקדושה למרומים . . . מתוך הכרה שהגיע הזמן להחזיר נשמתה לבעל הפקדון.
זכתה לראות דור ישרים, בניה ובנותיה נכדיה ונכדותיה וניניה חונכו וגודלו על דרכי התורה והיראה.
יהי נא זכרונה לנר תמיד להמשיך לאורו בדרך זו עד יבוא ינון ובילע המוות לנצח.
מה שנוכל לתאר עוד
לא נספיק לבאר אור
כי חסרה האמה האמה
הדומה לשרה רבקה רחל ולאה
רצונה בתורה ויראה לבניה,
חפצה לראות דור ישרים מבנותיה
למען שמור והמשך גחלת הוריה.
עד נצח לא ימוש זכרה מאתנו,
החיים עפ"י דרך התורה שציוותה לנו.
תנצב"ה
לתוכן העניינים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה