שנת הולדתי והמורה הראשון שלי
נולדתי בקורוב בשנת 1875. בגיל שלוש נשלחתי למורה לנערים צעירים בשם מרדכי אייזיק. הוראה לא הייתה הפרנסה היחידה שלו, הוא גם ייצר טבק הרחה. . .
אני זוכר את הדרך שבה הוא ניהל את המפעל שלו. . . הייתה לו קערת חרס, שבה הניח סוגים שונים של עשבי תיבול. אחר כך הוא היה מערבב את התערובת במשך שעות (אנחנו התלמידים בדרך כלל היינו עוזרים לו לערבב, אפילו נלחמים על ה"כבוד" לעשות זאת). מדי פעם הוא היה מרים קורט מהתערובת ומריח אותה. כשהאף שלו הבטיח לו שהסחורה מוכנה, היה אומר, בחיוך מתוק: "טוב, בעזרת השם יתברך, זה הדבר האמיתי, עם טעם גן עדן." ובאמת טבק ההרחה שלו היה שם דבר בעיירה. כמעט כל יהודי קורוב השתמשו בו. אני זוכר את אבי מריח ואומר בחיוך: "טוב, השבח לאל, לטבק ההרחה שלו יש אלף טעמים". רוב הלקוחות היו באים ביום שישי, כשהיו מסיימים את הקניות לשבת שלהם. יהודי קורוב פירגנו לעצמם טבק הרחה טרי לשבת.
באותם ימים קדומים, היה רק סוג אחד של קופסת הרחה, "מסורתית", כול הקופסאות היו באותו גודל ובאותה צורה. כמו כן, היה נהוג שכאשר יהודי בא לקנות טבק, הוא הביא את הקופסה שלו. למעשה, המורה יצרן הטבק שלנו, מעולם לא מדד או שקל את מרכולתו. הוא מכר אריזה אחידה בגודל הקופסה, וגבה מכולם את אותו המחיר. אריזת טבק הרחה עלתה שלוש קופיקות.
אני זוכר את יום שישי כיום הכי שמח בשבוע, שבו הייתי רץ לבית המורה שלי עם הקופסה של אבי. הרגשתי גאווה כאשר הגשתי לו את מטבע שלושת הקופיקות.
אחרי שלמדתי עברית אצל מרדכי אייזיק במשך שנה, אבי אמר שאני יודע עברית כמו המורה שלי (עם כל הכבוד, המורה שלי עצמו לא ידע עברית כמו שצריך). אז אבא שלי החליט שהגיע הזמן שאעבור ל"חומש מלמד".
"חומש מלמד" הראשון שלי
אלא אם אני טועה, למורה התורה הראשון שלי קראו מאיר. זה היה נסבל אילו היה מתחיל ללמד בספר בראשית, בסיפורים הנפלאים שכל כך מתאימים למוחו של ילד צעיר ומעוררים את דמיונו, אם כי המלמד עצמו בקושי יכול היה לקרוא פרשה אחת כהלכה. אבל הוא לימד לפי המסורת הישנה והתחיל עם קטע מתוך ספר ויקרא אשר עוסק בשוורים, בהמות אחרות ובקורבנות. בחיי, אני לא יכול להגיד שאנחנו הילדים הקטנים התחלנו אפילו להבין במה מדובר. לילד אחד ולי היה זיכרון טוב, וחזרנו מכנית על דברי המורה. הילדים האחרים לא יכלו לעשות זאת. ולכן, הנשמות המסכנות הללו קיבלו צביטות והוכו בנדיבות על ידי המורה המעצבן שלנו. נשארתי שם שני "זמנים" (שני מפגשים בני חצי שנה כל אחד), לאחר מכן אבי החליט לשלוח אותי למורה לתלמוד.
המורה הראשון שלי לתלמוד
המורה הראשון שלי לתלמוד ("גמרא מלמד"), היה בחור טוב והגון, אבל, לא עלינו, חולני: רזה, עם לחיים שקועות, שבקושי יכול היה לנשום. שמו היה קלמן, אבל בגלל המראה שלו נקרא "קלמ'לה הקטן".
החיידר, (חדר) בו למדנו, שהיה גם כל דירתו, היה תא קטן. הרהיטים כללו: שתי מיטות, ארון בגדים ישן, וכיסא יחיד. היינו שישה ילדים, וישבנו שלושה על כל מיטה. המורה ישב "בראש", על הכיסא היחיד. כאן התחלנו, הילדים הצעירים, את לימוד התלמוד הראשון שלנו, כשקלמ'לה הקטן, צנום, חולני, היה המורה שלנו לתלמוד.
לפני שאספר לכם מה למדתי אצל המורה הראשון שלי לתלמוד, הרשו לי לתאר מה לא למדתי ומה אף מורה לתלמוד של אותם ימים לא לימד את תלמידיו. הנביאים והכתובים היו ממש "בל יראה ובל ימצא" בשום מקום.
לא רק שלא לימדו אותם לילדים, אלא שלא היה לנו מושג שהם בכלל קיימים. המורה הזכיר מדי פעם שה"עשרים וארבע" (סך כל ספרי התנ"ך) לא מתאים לילדים קטנים ותמיד שמחנו להימנע מלימוד.
אכן למדנו שם תורה ואפילו פירוש רש"י, אולם לא למדנו תורה פרק אחר פרק. במקום זאת, למדנו חלק מהמנה כל שבוע. התעלמו מכל הערותיו של רש"י בדקדוק. "דקדוק", אמר הרב, "אין לומדים". כמובן, לא ידענו מה זה "דקדוק", אבל תמיד נהנינו שלא צריך ללמוד. המלמדים של הגמרא, ככלל, ראו אפילו בלימוד חלק קטן מהתורה דבר טפל. לימוד זה נעשה רק פעם בשבוע, בחיפזון, בימי חמישי.
מטבע הדברים, ל"גמרא מלמד" שלנו, לא היה מושג לגבי "סדר הלימוד" (תוכנית הלימודים) הנכון. במקום ללכת מן הקל אל הכבד ולהכניס אותנו בהדרגה לתלמוד, על ידי התחלה במשניות ורק אחר כך לעבור לתלמוד, הוא התחיל מיד בתלמוד. ראוי לציין את השפה בה השתמש המורה. התמצית התלמודית הראשונה שלנו הייתה קשורה למסכת של בבא מציעא. הוא התחיל לשיר את התרגום של משפט הפתיחה, "שניים אוחזין בטלית" בתור "שני אנשים מחזיקים בשמלה". אנחנו הצעירים הבנו מיד שהרבי טועה כאן טעות גסה. למרות שהמורה היה מאוד כעסן, רצינו לתפוס אותו ואמרנו, "רבי, מה הקשר בין שמלה לטלית?" אז המורה הסביר, שטלית כאן לא מכוון לטלית שיהודי מתפלל בה, אלא מתייחס לשמלה. אבל עדיין לא הצלחנו להבין מה עושה שמלת אישה בתלמוד הקדוש? הם לא יכלו לפחות להילחם על קפוטה? בכלל, אנחנו הילדים התפעלנו מכך, שהיהודים היפים, שחיברו את הגמרא לא התביישו להילחם על פריט לבוש נשי כמו שמלה. אבל פחדנו להמשיך לשאול, כי המורה כבר כעס מאוד.
המורה שלנו לא הבין שקודם כל צריך ללמד ילדים רק משניות, כי זה היה קל יותר ונגיש יותר לצעירים. הוא כן הבין שצריך ללמד אותנו גם תוספות ומהרש"א. לכן, לאחר שלושה חודשים בלבד של הוראת תלמוד, הוא החל ללמד את התוספות, והכניס בהדרגה גם את המהרש"א. הייתי התלמיד הכי חכם בכיתה, עם תפיסה מהירה מאוד. עוד ילד מבריק אחד ואני חזרנו על התוספות ועל המהרש"א אחרי המורה, אם כי לא הבנו עד הסוף את הטקסט. הבנים האחרים לא יכלו לדקלם את החומר, והמורה היה צורח עליהם כאילו שד דבק בו: "בני איכרים!" זו הייתה הקללה הגרועה ביותר בעיניו, כי בני איכרים הם "עם הדומה לחמור... העובדים בשדה".
לאחר שסיימתי שתי תקופות לימודים אצל המורה הראשון שלי לתלמוד, קלמ'לה, הגעתי לגיל שש. אבי ז"ל החליט שהגיע הזמן לעלות גבוה יותר.
המורה השני שלי לתלמוד
היה רק מלמד אחד בקורוב, אשר לימד בחורים מבוגרים יותר והוא נחשב ל מורה הטוב ביותר בעיר, היה מנדל פרצ'יבר (מהעיירה פרצ'ב). אבי ז"ל שלח אליו הודעה שהוא רוצה לראות אותו, ומנדל הגיע מיד. אבי הציע לו לקבל אותי ללמוד ב"חדר" שלו. מנדל הגיב בעדינות:
"אבא'לה, אני קצת בדילמה. אתה יודע שהתלמידים בחדר שלי לומדים חומר מתקדם יותר – פוסקים, יורה דעה וש"ך. כל התלמידים שלי הם בנים בוגרים, והילד שלך עדיין צעיר מדי ללימודים כאלה".
אבי חייך ואמר:
"מנדל, קודם תקשיב לו"
מיד הוריד אבי ז"ל מהארון כרך תלמוד ואמר לי לקרוא את השיעור שלי. כמעט ידעתי את השיעור הזה בעל פה - את הגמרא ואת התוספות וגם את המהרש"א. הייתי ילד נועז, דיקלמתי את השיעור בקול רם. מנדל מאוד התפעל. הוא ניסה להכשיל אותי, שאל כך וכך, אבל כשהוא ראה שהתשובות שלי הן לעניין, הוא חייך ואמר:
"ר' אבא'לה, הוא שלי..."
הם הסכימו על שכר הלימוד. זה היה המזל הגדול שלי: להיות התלמיד אצל המלמד הכי טוב בקורוב, בגיל שש .
מנדל פרצ'יבר והחדר שלו
מכיוון שמנדל פרצ'יבר היה מלומד אמיתי, ואצלו כבר למדו לימודים גבוהים, כדאי לספר לקוראים של דורנו איך נראה אותו "מוסד ללימודים גבוהים ביותר".
החדר של מנדל פרצ'יבר היה בסמטה אחורית, והיית צריך לזגזג בין בתים ישנים, עד שהגעת למקום הנכון. בית הספר כלל שני חדרים. הראשון היה דירתה של אלמנה יהודיה שהייתה אופה, והשני היה מקום החדר שלנו. הכניסה הייתה דרך דירתה של האלמנה האופה. בשני החדרים לא היה ריצוף, והרצפה הייתה אדמה קשה וגבשושית. חדר הלימודים עצמו היה למעשה לא רע: גדול יותר ומרוהט... עם שולחן, שני ספסלי עץ ארוכים לתלמידים, וכמובן שתי מיטות.
הייתה צרה עם האופה: היא הייתה יהודיה זקנה וראייתה גרועה. בכל פעם שהדליקה את התנור, החדרים התמלאו בעשן, עד כדי חנק. בקיץ, המורה שלנו פתח את החלונות, לא הפסיק את השיעור ואמר: "לא חשוב, לא תתכסו בסופו של דבר בפיח...". אז, ככל שמסכנים היינו, ישבנו שם ולמדנו כאשר מעל ראשינו מרחף עמוד הענן מבית הספר אל העולם. אולם בחורף, כשחלונות בקורוב נאטמו מבחוץ בחימר, המצב היה הרבה יותר קשה: היה צריך לפתוח את כל הדלתות, והרבי היה מגרש את העשן החוצה עם מגבת. אנחנו החבר'ה הצעירים נהנינו מהחוויה, כי המורה אפשר לנו לצאת לאוויר הצח. כל זה היה משחק עבורנו, אבל המורה כעס מאוד על האופה. כשאני נזכר בסצנה הטראגית ההיא איך המורה המסכן הסתכסך עם האופה האלמנה, הזקנה וחצי עיוורת ככל שהייתה, ואיך הריב הסתיים לעתים קרובות בקללות, אני רוצה להזיל דמעה.
מורה התלמוד השני שלי, מנדל פרצ'יבר, לימד רק פוסקים
למרות שה"גמרא מלמד" הראשון שלי, לימד בעיקר תלמוד עם תוספות, למדנו חלק מפרשת השבוע, אם כי בחיפזון ולא לעומק. לעומת זאת, המורה המתקדם יותר, מנדל פרצ'יבר, לא לימד תורה כלל. הוא אמר שאנחנו יכולים ללמוד תורה "בעצמנו" ביום החופשי, יום שישי, כאשר לא היו לימודים בחדר. כמובן, אנחנו החבר'ה הצעירים, ניצלנו את יום שישי למטרות טובות יותר מאשר לימוד תורה. גם במהלך השבוע בקושי למדנו תלמוד, כמעט כל הלימודים כללו רק פוסקים.
אבל גם לימוד הפוסקים היה ללא סדר. במקום ללמוד איתנו את השולחן ערוך, אורח חיים, הלכות בוקר, הלכות ציצית וכללי היום יום האחרים המשלבים תכונות, מוסר ואתיקה יהודיים, או אפילו חומר רומנטי המתאים לילד צעיר ומלטף את הנשמה הקטנה שלו, לימד המורה בעיקר ש"ך. אותנו, ילדים צעירים תמימים, חפים מפשע, לימדו, יום ולילה, הלכות מקח וממכר, הלכות הונאה, הלכות גניבה והלכות גזילה. אחד הנערים בקבוצתנו שקע כל כך בהלכות גניבה, עד שהוא עצמו הפך לחתיכת גנב: הוא גנב שלושה רובלים מהשידה של הרבי. אבל הוא לא ידע טוב את המלאכה כי הוא מיד נתפס.
המטרה שלי היא לא לתאר את תנאי חינוך הילדים באותו זמן. עם זאת, יהודי הרוצה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, הקשורה באופן טבעי לחדר, חייב להביע את חרדתו הגדולה מהמצב העצוב של החדר והמלמדים בכלל, ותכנית הלימודים העלובה בפרט. קשה לתפוס איך יהודים מבוגרים, שהיו מסורים כל כך לאידיאל לגדל את ילדיהם להיות חכמי דת, התרשלו כל כך כלפי "גדולי ישראל" שלנו, שהוציאו אזהרות מחמירות מפני כל שינוי בתכנית הלימודים (סדר לימוד). הדבר מצוין במשנה כך: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לתלמוד . . ." כואב הלב, במחשבה על המצב האינטלקטואלי והכלכלי הירוד של היהודים בעיירות הקטנות של פולין. מבחינה כלכלית ואינטלקטואלית הם לא הצליחו להקים תלמודי תורה עם מלמדים ומדריכים בעלי יכולת של ממש. כמעט לאף אחד מהמורים, מאלו שלימדו פעוטות ועד אלה שלימדו בנים בוגרים, לא הייתה הכשרה קלה ביותר למקצועו, או הבנה כלשהי במשמעות של חינוך ילדים. כאשר יהודי איבד את פרנסתו, במיוחד אם היה חלש פיזית, הוא התחיל ללמד. כך הפסדנו שלב של זהב אשר במהלכו נער יהודי לא ילמד דבר, אלא תורה. כך גם קרה שרק מעטים התגלו כבני תורה אמיתיים וזאת בשל השכלתם הדלה.
בשנת תש"ג פרסמתי מאמר ארוך המוקדש אך ורק לחינוך בילדות, בו התייחסתי והארתי באופן מקיף, את בעיית גידול הילדים בקרב היהודים. הוא כלל את דעותיהם של גדולי המורים היהודיים בעניין, החל מדבריהם של חוקרי התלמוד והמדרשים ועד חוקרי הקבלה. כמו כן הבאתי דעות של מומחים פדגוגיים מפורסמים מאומות עולם. המאמר פורסם בספר יובל העשרים וחמש של תלמוד תורה "עץ חיים" בטורונטו, קנדה.
הרבי שלי תמיד אמר לי, שהדבר העיקרי שילד צריך זה מוח חד. בנוסף ללימוד הלכות גניבה וגזילה, יחד עם ש"ך וקצות החושן אותם למדתי בקביעות, הוא החל להכניס אותי למקרים מורכבים של פלפולים, כדי לחדד את שכלי. הוא הראה לי איך עושים את זה: הוא היה לוקח עמוד אחד של תלמוד - למשל, ממסכת קידושין - ועמוד אחר - למשל, ממסכת עירובין. באמצעות פלפול, הוא היה משלב את שתי פרשיות התלמוד כך שיהפכו לאחד.
ממש התקנאתי ברבי, והתחלתי גם אני לעשות אקרובטיקה פלפולית. באמצעות פירושים ערמומיים של פשט, הייתי מקשר בין קטעים שלא היו קשורים זה לזה, כמו "בתולה נשאת" (במסכת כתובות) עם "כל הצלמים" (במסכת עבודה זרה), מסכת מכות עם מסכת ברכות. בקיצור, הפשטים הלכו טוב מאוד. מכיוון שהסחורה הזו הייתה מבוקשת וזכתה להערכה רבה באותה תקופה, קיבלתי שם של עילוי. . .
אני מגיע לגיל שבע, והופך במזל טוב לחתן
מכיוון שכבר קיבלתי את השם של עילוי, ובאותם ימים קדומים יהודים עשירים חיפשו חתנים מלומדים לבנותיהם, התחילו להגיע שדכנים מכל המינים. כמובן שבכל עניין השידוכים עסק רק אבא שלי, לא אני. לאחר זמן מה, הופיע שדכן חדש: סבי, הרב מאוסטרובצה, דוד הכהן ז"ל, אביו של אבי ז"ל. הוא כתב מכתב לאבי בזו הלשון:
"בני היקר, אבא'לה, אני יודע שיש לך בן למדן. יש לי שידוך טוב בשבילך, לא לעצמי, עם בתו של יהודי מאופטוב, איש מפורסם בתורה ובחסידות, כמו גם בעושרו. הוא מחפש מלומד לבתו היחידה. קוראים לו יעקב ויזנפלד. ארגן את השידוך הזה, ואל תחשוב אפילו על שידוכים אחרים”.
מטבע הדברים, הורי הסכימו להצעתו של סבי וקיוו שבקרוב אהפוך לחתן.
זה היה קל יותר לומר מאשר לעשות. נדרשו חודשים של התכתבות בין אבי ז"ל לבין סבי ז"ל וכן עם אבי הכלה. גם אמי ז"ל התכתבה עם סבתי ז"ל, אשתו של הרב מאוסטרובצה, על הכלה והאם היא יפת תואר. לבסוף, לאחר שהסכימו על הנדוניה, נשאר רק דבר אחד שעל חמי לעתיד היה לעשות: לבדוק את הידע שלי. ביום חורף קפוא במיוחד, המחותן הגיע לקורוב לראיין אותי. ליתר תוקף, הוא הביא עמו מלומד, מעין "בוחן מומחה". המבחן התחיל. עכשיו, אם הבחינה הייתה מתמקדת בפרשה מהחומש, זה היה יוצא רע מאוד. אולם הוא בחן אותי בסוגייה סבוכה במהרש"א, "פשט" מחידושי הרי"ם, וקטע קשה מהש"ך. הייתי מומחה בטקסטים האלה. כך יצאתי מהמבחן טוב מאוד. הדבר היחיד שנותר לעשות היה לכתוב תנאים, במזל טוב.
פרקים קומיים ורציניים הנוגעים לתנאים שלי
היום שנקבע לכתיבת התנאים שלי היה ערב חודש. חמי ביקש לדחות את החתימה בפועל ליום המחרת, לראש החודש החדש, שנחשב יום של מזל. ההורים שלי הסכימו. הם בילו את היום הפנוי בהכנת "ארוחה גרועה", כך קראו באותם ימים לארוחה מיוחדת לעניים. הם אספו כמה גברים עניים והכינו להם סעודה משובחת בביתנו. לאחר הארוחה, אמא שלי ע"ה נתנה לכל אחד מהם שקית נייר ובתוכה אגוזים, צימוקים ושקדים. היא ביקשה מכל אחד מהם להביע משאלה: שיחיו מספיק זמן כדי לפזר את הממתקים על הזוג ביום חתונתם. לאחר כל ברכה קראה אמי בקול רם: אמן!
חמי החליט ללכת למקווה לפני כתיבת התנאים . . . מכיוון שידע שהמקווה בקורוב מחומם רק פעם בשבוע, אפילו בחורף, הוא הזעיק את הבלן של המקווה והורה לו לחמם את המקווה יום נוסף. הוא דרש ממנו להיות הראשון להיכנס למי המקווה. כשיצא הבלן מהמים, הוא נתן לו מטבע של עשרה רובל. הבלן התבלבל למראה המטבע ונשאר עומד, מהורהר. חמי אמר, בצחוק:
"בלן, על מה אתה חושב? זה לא מספיק? הנה עוד חמישייה!"
עד מהרה סערה קורוב בגלל אירוע העושר הפתאומי של הבלן . . . כל העיירה מיהרה להגיע למקווה, בכוונה להיכנס למים ולזכות בכסף קל. חמי התבדח ואמר: "מחותן, ר' אבא'לה, רק עכשיו אני מבין איזה אדם חשוב אתה בעיר שלך: לכבוד טקס האירוסין של בנך, כל העיירה הולכת לטבול במקווה . . ."
למחרת, ראש החודש, ההורים שלי הכינו הכל לקראת הטקס. הבית שלנו התמלא אט אט לאורחים. בראש השולחן עמדו אבי, המחותן ואשתו, הרב של קורוב, הרב של מרקושוב שהיה אורח מיוחד שהוזמן על ידי אבי. כמעט כל האנשים החשובים של קורוב היו שם סביב השולחן. אמי ואורחותיה היו בחדר נפרד. במזל טוב הם החלו לכתוב את התנאים.
אמי הייתה אישה עליזה מטבעה. עכשיו, כאשר חותמים על התנאים של בנה, היא הייתה במצב רוח טוב במיוחד. היא החליטה להתחכם, מין בדיחה מעשית. לפני ששברו את הצלחת, היא קראה לי להיכנס אליה, אל חדר הנשים, ושאלה:
"כמה זמן עד החתונה?"
"שבע שנים," אמרתי.
"למה כל כך הרבה זמן? זה לא טוב."
"מה אני יכול לעשות?" שאלתי בתמימות.
"למה אתה מתכוון: 'מה אני יכול לעשות?'" היא אמרה.
"תכנס לשם ותגיד לחותן שאתה לא מסכים לדחייה כזו."
כהרף עין חזרתי אל חדר הגברים, ואמרתי בקול: "חותן! אני לא מסכים לדחייה כל כך ארוכה של החתונה . . ."
הקהל כולו התגלגל מצחוק. הוריי, כמו גם המחותן, היו מרוצים מהחוכמה שלי.
איך אמרו המחותנים המלומדים של פעם
למחרת החתימה על התנאים, התכוננו חמי, אשתו ומומחה הבדיקה לעזוב. היה ברור שהם יצאו לדרך בלילה, לאחר ארוחה משפחתית ביתית, מעין "ארוחת פרידה". אמי דאגה שזו תהיה חגיגה משובחת, של הפרידה מהחותן שלי. הוגשו להם כוסיות של ברנדי, ואמי הגישה לכל אחד צלחת של ריבת אתרוג. חמי חלק מחמאה גדולה לאמי, ואמר שהיא הבינה עד כמה פינוק עם ריבת אתרוגים הוא מיוחד. עוד אמר כי רבו ז"ל ראה בריבת האתרוגים את הכיבוד היחיד המתאים לשמחת מצווה, כי ברכו על האתרוג בסוכות, וכי הוא משמעותי ביותר. אמי הייתה מרוצה מהמחמאה הזו, אבל עד מהרה התחרטה על בחירתה בכיבוד זה. זה מה שקרה:
בעודו אוכל את ריבת האתרוג, נזכר חמי שהיה קטע קשה מאוד בדיון של הרמב"ם בהלכות אתרוג ולולב. הוא התחיל מיד לדבר על הקטע הקשה הזה. אבי השיב לו שהרמב"ם לא מבלבל בכלל. אבי חטף את הכרך מארון הספרים. בין אבי לחמי פרצה קטטה גדולה. הם כמעט הגיעו למכות . . . אמי המסכנה, בחדר הסמוך (באותה תקופה, נשים לא ישבו באותו חדר עם הגברים), החליפה צבעים מירוק לצהוב, ודאגה לתוצאה של הקטטה הזו . . . אלא שאז בעל העגלה נכנס, כדי להזכיר לכולם שהגיע הזמן לצאת כדי לתפוס את הרכבת בקלמנטוביץ. הם סיימו את הארוחה בחיפזון, החלו להיפרד, הם הביעו את תקוותם להשתתף בחתונה בקרוב (במילים אחרות, בעוד שבע שנים). הכי חשוב, חמי אמר, ברגע האחרון, שהוא לא ישתוק . . . הוא ישלח מכתבים כדי להוכיח שהוא, לא אבי, צדק. הוא ואבי החליפו מכתבים עשירים בפילפול, כולם באותו נושא. כל המכתבים הללו נמצאים ברשותי. אני שומר אותם כמסמך היסטורי על היחסים בין מחותנים מלומדים באותם ימים עברו.
איך ביליתי את היום הראשון שלי כחתן
לאחר שחמי נפרד מהורי, הוא ניגש אלי, צבט לי בלחי ואמר: "חתן קטן, תהיה בריא, ולמען השם תמשיך לאהוב את הלימוד". הוא נתן לי חמישה רובל כמתנת פרידה. לא היה לי מושג מה לעשות עם סכום עתק כזה. כמובן שרציתי לחגוג את הפיכתי לחתן בשיתוף החברים שלי, אבל לא ידעתי איך. אז הלכתי לכל החנויות בקורוב, וקניתי את שני הפריטים היחידים שידעתי עליהם משהו: קופסה וגיר. . . קניתי את כל המלאי בכל חנות. מאוחר יותר, אספתי את החברים שלי ונתתי לכל אחד קופסה וקצת גיר. הגיר היה מאוד שימושי, מכיוון שהשתמשנו בו כדי לשחק "איקס-מיקס-דריקס". הייתי עסוק כל היום, הייתי מלא שמחה. אבל השמחה שלי נגמרה במהרה. בערב נזכרתי שכל היום כל כך התרגשתי ששכחתי להתפלל. מתייפח, מיד התוודיתי על כך בפני אבי. הוא ניחם אותי, ואמר: כתוב בגמרא שלחתן מוחלים על כל העבירות. הוא נתן לי דרך קלה לעשות תשובה ואמר לי לקרוא כל יום עשרה פרקי תהילים במשך שנה שלמה . . .
אני מקבל את המתנות הראשונות מחמי והופך ליהודי מושלם
כעבור בערך ארבעה שבועות לאחר התנאים, קיבלתי את המתנות הראשונות מחמי. הן כללו שטריימל סייבל יקר מאוד, אבנט משי, תלמוד ז'יטומיר וחפצי כסף שונים. בין האחרונים הייתה גם קופסא כסופה של טבק להרחה בליווי מכתב, בו נאמר שהוא שולח לי אותה בעצת רבו: זאת סגולה לאריכות ימים . . .
השמחה שלי הייתה חסרת גבולות, בעיקר בגלל השטריימל, אפילו יותר מסט התלמוד . . . בנוסף למתנות מחמי, קיבלתי מתנה גם מהכלה: כיסוי למצה מקטיפה אדומה, עליה היא רקמה בחוט כסף. היא גם כתבה מכתב לאמי. אף מילה אחת אלי, חלילה, ואפילו לא עלי . . . ולמען האמת, המתנות והמכתב של הכלה לא עניינו אותי ולו במעט . . .
עכשיו, כשהיה לי שטריימל סייבל, ההורים שלי החליטו שאני צריך להכין גם קפוטה מסאטן. אני מוכרח לציין שדווקא אמא שלי, היא שדרשה זאת. אבא שלי אמר שזה: "לאו דווקא . . ." - חבל על הכסף. אבל אמא שלי הייתה נחרצת, וכך היה. הם שלחו לקרוא לחייט החרדי, עלי. הוא היה ידוע בקורוב כמומחה לקפוטות סאטן. הוא מיד לקח מידות. ההורים שלי ציינו בפירוש שעל הקפוטה להיות מרופדת בכותנה כדי לחמם אותי . . . יהודים בקורוב לבשו בדרך כלל קפוטות סאטן בשבת, למעט בעלי מלאכה וקצבים. זה היה הלבוש החגיגי של יהודים מכובדים, או כאלה שרצו להיחשב מכובדים . . . כל קפוטות הסאטן היו מרופדות בכותנה, כדי שיתאימו גם לקיץ וגם לחורף . . . אגב, זה היה בגד מאוד פרקטי. קפוטת סאטן מעולם לא נחשבה בלתי ראויה לשימוש. גם כשהיא נקרעה קשות ופיסות הריפוד הציצו מכל צדדיה, עדיין היה זה בגד מכובד של שבת, לפי המושגים של אותם ימים. לאחר שהחייט התכבד בעוגה ובכוסית ברנדי, אמי ביקשה ממנו לזכות ולחיות כדי לראות את הבן בקפוטה, בחתונה שתתקיים בקרוב מאוד (בעוד שבע שנים). עלי שניידר החרדי נפרד בברכה שמשאלתה של אמי תתגשם במהרה ועליה ענתה אמי בקול רם "אמן".
אני זוכר היטב את יום השבת, היום המאושר בחיי, שבו הלכתי לבית המדרש עם אבי, לובש את קפוטת הסאטן החדשה שלי, אבנט משי, ושטריימל סייבל גבוה מאוד . . . וכמובן, שתי פיאות ארוכות ומסולסלות. מי יכול היה להתעלות עלי? כשחזרנו מהתפילה, אמא שלי הביטה בי מכף רגל ועד ראש ואמרה:
"עכשיו ילדי, אתה באמת יהודי מושלם . . ."
אני בן שמונה, בן קורוב צעיר, חתן נתמך הופך למורה שלי
אני חייב לקטוע כאן קצת את הביוגרפיה שלי, לסטייה חשובה. למרות שביקרתי את סדר הלימודים שנלמד בעיירות יהודיות של פעם, התכוונתי רק ל"שיטה". בכל הנוגע ליהדות, הגינות ולימוד תורה בכלל, אנו צריכים להשתחוות לראש היהודי המסורתי, שהתורה והלימוד היו כה יקרים וחשובים עבורו. כאשר חינכו את ילדיהם, הם הדגישו אתיקה ולא קריירה. הברכה המסורתית לאב חדש הייתה "שתזכה לגדל את ילדך לתורה, לחופה ולמעשים טובים". למעשה, ילדים שלא קיימו את הברכה הזו כמעט ולא היו באותם ימים. למרבה הפלא, כמעט כל מפרנס יהודי, רצה חתן בן תורה, ונהג לפרנס את הזוג הצעיר כמה שנים, הכל למען התורה. בבית המדרש של קורוב, תמיד היו חתנים נתמכים כאלה, שישבו ולמדו תורה, בעוד החותן והחותנת קורנים מנחת.
כשמלאו לי שמונה, המלמד שלי, מנדל פרצ'יבר, שהיה באמת איש יקר אמיתי, בא אל אבי ואמר בזה הלשון:
"ר' אבא'לה, אני מבקש שתוציא את הילד שלך מהחדר שלי, הוא הרבה יותר מתקדם מכל הבנים האחרים, וזה מאט את ההתקדמות שלו."
בדיוק באותו זמן הגיע לקורוב בחור צעיר, חתנו של ישראל יצחק השוחט, להתחיל את תקופת הלימוד הנתמכת שלו. הבחור הצעיר היה עילוי אמיתי, בעל מוח חריף. כך, עזבתי מיד את החדר של מנדל והפכתי לתלמידו של הצעיר.
מסירות נפש לתורה וההתמדה הגדולה של הילדים באותם ימים
חכמינו ידעו את הדרך כיצד ללמוד ואמרו (במסכת אבות): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". אמנם, – כפי שצוין קודם – שיטת הלימוד הרעה והעובדה שהיא לא מתאימה לכל אחד מהילדים, גרמו לכך שרק מספר קטן של בחורים הפכו לבני תורה אמיתיים. היו בודדים שיחסם ללימוד היה רציני ביותר. הם הפכו לבית מדרשניקים וחיו חיים של מחסור. הם שהתגלו כלומדים גדולים. אני זוכר רק מעטים מהם: שלום, בנו של הרב, שהמסירות שלו ללימודים הייתה ברורה כבר מגיל צעיר מאוד. איצ'ה מאיר, בנו של חיים גדליה לייב, אשר ישב ולמד ממש יומם ולילה,. עוד עילוי, בחור יקר שאני לא זוכר את שמו אבל לאביו קראו "בלקל'ה החייט". איש קטן שתפר והכין בגדים לגברים ולנשים . . . הוא היה אביון גדול, וילדו זכה בכבוד להיות למדן גדול וירא שמיים. מלומד גדול. גביר גדול מפולאווי, סוחר עצים, חטף אותו כחתן. כולם בקורוב קינאו בבלקל'ה ובבנו היקר. אי אפשר לדמיין את ההנאה של האב – היא בהחלט גדולה יותר מההנאה של הורים מילדיהם כיום שהם עורכי דין ורופאים. אין ספק, היו עוד בחורים מעולים כאלה בבית המדרש, ששמותיהם חומקים מזכרוני.
אבקש עתה לתת תיאור קצר של תהליך הלימוד בבית המדרש, עם מורי, חתנו של ישראל יצחק השוחט, בבית המדרש. שמו היה קלמן, אבל כולם קראו לו "קלמ'לה". נהגתי לקום בארבע לפנות בוקר והלכתי להעיר את המורה שלי על ידי דפיקות על תריסי ביתו. הוא גר ליד חותנו, מול בית העלמין. הבוץ ברחוב היה עמוק ביותר. בחורף, בזמן הקור הגדול - היה גרוע יותר, נהגתי לצאת מהבית אפילו בלי כף של משהו חם לשתות. חטפתי את מעיל החורף ה"מרופד" שלי, נעלתי את מגפי העור הרוסיים שלי, שתמיד היו גדולים מדי (אבא שלי היה מאוד מקפיד על מגפיים גדולים מספיק כדי להכניס מספיק קש קצוץ). הדלקתי את עששית הנייר שלי ושכשכתי בבוץ עד שהגעתי לתריסים של המורה שלי. דפקתי עליהם עד שהוא צעק: "די, אני קם".
בוקר חורפי אחד, כשהקור היה נורא, הבוץ היה עמוק, ושלג קר ורטוב ירד, הלכתי כרגיל בארבע לפנות בוקר כדי להעיר את המורה שלי. הוא גר במדרון מבית הכנסת, קרוב לבית המטבחיים. כשחלפתי על פני בית הכנסת, חשבתי שראיתי אור בחלון. הייתי ספוג במעשיות על המתים מקורוב שנכנסים לבית הכנסת בלילה כדי להתפלל . . . כל כך נבהלתי עד שאיבדתי את שיווי המשקל ונפלתי עם הפנים לתוך הבוץ העמוק, הרטוב והשלג. הבוץ הקר חדר אל מגפי, לתוך גרוני ואפילו לאוזני. במצב הזה, בקושי הגעתי הביתה בחיים, מתייפח. כשההורים שלי ראו אותי, הם היו מזועזעים. לא נראיתי כמו בן אדם, אלא כמו כתם בוץ . . . כמובן שמיד הסירו את הבגדים שלי והניחו אותי במיטה חמה. הייתה לי הצטננות קשה וקיבלתי גם חום. הייתי חולה קשה במשך שבועיים. בעזרת השם חזרתי לבריאותי, אבל אבי החליט שלא אלך יותר לשיעורים לפני עלות השחר. כדי לוודא, הוא נעל את הדלת כל לילה והניח את המפתח ליד ראשו בזמן שישן. זה נמשך כך כמה ימים, עד שהערמתי עליו: פתחתי בשקט את הברגים העליונים והתחתונים, התגנבתי לפני עלות השחר והלכתי להעיר את הרבי שלי. אני הייתי המנצח, לא אבי…
השיעור הראשון שלי עם חתנו של השוחט, התחיל בחמש בבוקר, ונמשך ברצף עד אחת בצהריים (מבלי שאכלתי דבר . . .). ואז, אמרתי את תפילתי, והלכתי הביתה לאכול ארוחת צהריים, כביכול: לא היה הרבה מה לאכול בעיירות הקטנות האלה. מיד אחר כך חזרתי לבית המדרש ונשכבתי לישון על ספסל, עם לבנה מתחת לראשי. לאחר תפילת מנחה-מעריב, רצתי שוב הביתה, חטפתי משהו חם לאכול וחזרתי לבית המדרש. המשכתי ללמוד אצל הרבי שלי עד אחת עשרה בלילה.
אני מגיע לגיל עשר ואבי הופך לרבי שלי
כשמלאו לי עשר, אבי לקח אותי לצד לשיחה רצינית . . . ואמר לי בזה הלשון:
"ילד שלי, עכשיו ב"ה אתה בן עשר. בעוד שלוש שנים בלבד מהיום, שנחיה, תהפוך לבר מצווה ונטל היהדות יפול עליך . . . זה רק הוגן שאתחיל להכין אותך לבר מצווה. אני אומר את זאת כי אתה צריך לדעת, ילדי, שזה הגיל שבו "יצר הרע" מתחיל להטריד אותך . . . אתה חייב להיות חזק להיזהר מאוד מדבר עבירה, או אפילו הרהור על דבר עבירה . . . כמו שאומר הפסוק: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כל יהודי חייב לחשוב כל לילה לפני שהוא הולך לישון הרהור של תשובה . . . (אבא שלי, למעשה חיבר לעצמו תפילה מיוחדת בסגנון תפילות התשובה, שאותה אמר בכל לילה. תפילה זו נמצאת כעת בביתו של הרב מימון בירושלים, יחד עם כתב יד של ספר דתי שכתב אבי ז"ל, ואשר הרב מימון הבטיח שיוציא – יחד עם התפילה המיוחדת – בהוצאת מוסד הרב קוק). "לכן", המשיך אבי, "מעכשיו אני עצמי אהיה המנחה שלך, על הלימודים וגם על המוסר והאתיקה. החל מהיום אלמד אותך שני מפגשים ביום, אחד בבוקר ואחד בערב. אבל כחברותא, מצא לך צעיר הגון, ואני אלמד את שניכם".
בחרתי בחבר שאיתו אשב ללמוד: שלום, בנו של הרב. הוא באמת היה ילד טוב מאוד, עם הרבה מעלות: הוא היה מאוד שקט וצנוע, ויחד עם זאת עליז (אם כי הוא לא עשה מעשי קונדס כמו בנים אחרים). החשוב ביותר, הוא היה רציני ואהב ללמוד. אבא שלי מיד אהב את הבחירה שלי. ככל שחלף הזמן הערכתו גברה והוא היה אומר, "לשלום הקטן יש תכונה טובה: הוא לא יקצר בלימוד, ולא ישאיר קטע עד שיבין אותו במלואו".
אבי ז"ל לא האמין בילדים שלומדים שעות ארוכות ברצף, זה רק מחליש אותם וזה חסר טעם. הוא נהג לומר, "טוב מעט בכוונה". הוא לימד אותנו רק שלוש שעות ביום, ושלוש שעות בערב. מפגש הבוקר היה משעה שמונה עד אחת עשרה ומפגש הערב משעה שש עד תשע. מפגש אחד התמקד בתלמוד עם פירושים, ומפגש שני התמקד בחלק 'אורח חיים' בשולחן ערוך. הוא אמר, "על הנער לדעת את הלכות ציצית, הלכות תפילין וקריאת שמע. זה העיקר, אלו הם הדברים הכי חשובים". כך לימד אותנו אבי ז"ל במשך כמה שנים.
אנחנו מתחילים לעשות תשובה, מנסים סיגופים על בשרנו . . .
למעשה התיידדתי עם שלום, בנו של הרב, כמה שנים קודם לכן, ומדי פעם אפילו למדתי איתו קצת, אבל ברגע שאבי התחיל ללמד אותנו, התקרבנו מאוד, וכמעט התעלמנו מהבנים האחרים, חברינו לשעבר. למדנו ביחד, יצאנו לטיולים ביחד ואפילו הרהרנו ביחד. באחד הטיולים שלנו, דיברתי על מה שאבי אמר לי: שכל יום יהודי חייב לעשות תשובה, לכל הפחות לפני השינה . . . מאוד אהבנו את הרעיון, והחלטנו במקום שנתחיל לעשות זאת. אז, למרות שלא ידענו איזה חטאים עשינו . . . מיד הבנו שעצם עשיית תשובה היא דבר טוב . . . אבל לא היה לנו מושג איך לעשות את זה . . . אז, קודם כל, החלטנו להתחיל ללמוד ספרי אתיקה ומוסר. התחלנו עם שני ספרי מוסר הפופולריים ביותר באותה תקופה: "קב הישר" ו"שבט מוסר". התחלנו להיות אדוקים. השינוי הראשון נגע לתפילותינו. בעוד שבעבר היינו מסיימים להתפלל במהירות, כעת הקדשנו יותר זמן לתפילותינו. כבר לא התחלנו את תפילת שחרית בדרך המקובלת, עם "מה טובו" ו"אדון עולם", אלא קראנו גם טקסטים של "קודם תפילה" כמו "יהי רצון" של נועם אלימלך ו"פתח אליהו" מספר הזוהר . . . תפילות השחרית שלנו נמשכו כעת זמן רב יותר. אולם "קריאת שמע" שלנו בערב ארכה עוד יותר זמן. לאחר קריאת שמע קראנו "תיקון לאה" ו"תיקון רחל". מאוחר יותר התחלנו לקרוא גם את "בית רחל ושער הלל יה". הפזמון עם הטקסטים המשתנים לכל יום, בשילוב עם קריאת שמע הארוכה, הותירו אותנו רגועים ומוכנים לשינה...
באותה תקופה, הקדשנו שנינו, בדרך כלל, כל רגע פנוי לקריאת ספרי אתיקה ומוסר שונים. כאשר גילינו את מספר ימי הצום, התענית והסיגוף של הבשר, אשר עלינו לעבור כדי להנצל מן הגיהנום, החלטנו להתחיל בסיגופים.
הסיגוף הראשון היה צום בימי שני וחמישי. אבל ויתרנו מיד אחרי הצום הראשון . . . היינו מאוד רעבים ולא הצלחנו להתגבר על יצר הרע . . . אז החלטנו שלפחות נטבול כל יום לפני התפילות. כדי שהורינו לא יגלו - לא טבלנו במקוה אלא טבלנו בנחל קלמנטוביץ. זה נמשך זמן רב, קיץ וחורף. טבלנו את עצמנו גם בימים הקרים ביותר, ולא החמצנו אפילו יום אחד.
אני הופך במז"ט לבר מצווה ומקבל מתנה שנייה מחמי
ברגע שהתחלתי את שנתי השלוש-עשרה, אבי התחיל לקבל מכתבים מחמי, שהדגיש שהוא צריך להשגיח עליי, שכן אני, מסכן, כבר "בר עונשין" . . . באותו זמן, הוא ביקש את התאריך המדויק של בר המצווה שלי, כי הוא רצה להגיש ארוחה לעניי אופטוב. אבי כתב לו שיום בר המצווה המדויק - שמונה ימים לפני חנוכה. חמי שלח מיד, ישירות אליי, מכתב: אם אשלח לו פרשנות טקסטואלית לחנוכה, הוא ישלח לי מתנה יפה. אבא שלי החל אפוא להוסיף שיעור על מסכת שבת ותקנות הטיפול בנרות פגומים (כבתה זקוק לה, או אין זקוק לה) . . . לאחר שעברנו היטב את הדיונים בנושא, אבי אמר:
"עכשיו, ילדי, אני רוצה שתמציא דבר חידוש. פרשנות שלך ולבדך בעניין זה. אני לא אעזור לך, כי זאת תהייה רמאות מול חמיך . . . ואסור לך לרמות, כי מעכשיו אתה "בר עונשין" . . .
התחלתי לעבוד ברצינות. עבדתי על פרשנות חדשנית והראיתי אותה לאבי. הוא אמר, "זה טוב מאוד לגילך. אבל אני הייתי עושה חידוש אחר . . ." הפרשנות שלי נשלחה לחמי, ומיד קיבלתי מתנה: חנוכיה גבוהה עשויה כסף. בפעם הראשונה, כלתי כתבה מכתב - לאמי, עלי . . . היא רצתה שהחתן שלה יהיה למדן ולא ביקשה יותר...
באותה תקופה חגיגות בר מצווה ומצעדים לא היו מקובלים בקורוב, אבל אני הייתי בכל זאת בן של נגידים: קניתי ברנדי וכמה עוגיות בשתי קופיקות מחיה דינה האופה (זה נחשב די מפואר . . . כי כיבוד רגיל היתה עוגיה אחת בקופיקה אחת . . .) - חילקתי את הכיבוד לכל הבחורים בבית המדרש. בשעה מוצלחת התחלתי להניח תפילין.
מיום בר המצווה אז ועד יום חתונתי, אבי ז"ל היה הרבי היחיד שלי.
אני מתחתן בשעה טובה ועובר מקורוב לאופטוב
בגיל שש עשרה התחתנתי עם ילדה מאופטוב, במחוז ראדום. חמי, רבי יעקב ויזנפלד ז"ל היה אז בשיאו: הוא היה גביר עשיר ומשפיע מאוד, ותלמיד חכם מפורסם, ממש תורה וגדולה במקום אחד". הוא היה הבעלים של מחסן סיטונאי גדול של בדים, ועוד מחסן אחד עם מפות שולחן. החתונה שלי עלתה הון רב, עם מאות אורחים. להקת הכליזמרים ניגנה במשך כל שבעת ימי המשתה, ובגמר שבע הברכות הגיע להשתתף - כאורח כבוד - הרב הצדיק יחיאל מאיר מאוסטרובצה זצ"ל.
חמי הופך לרבי שלי
כמה שבועות לאחר חתונתי, חמי ז"ל שוחח איתי ברצינות, ואמר בזה הלשון: "ילדי, עד עכשיו היית בהשגחת אביך, אשר היה הרבי שלך. עכשיו כשאתה, ב"ה, גר בבית שלי, אני חייב לקחת אותך תחת כנפיי. יהיה לי שיעור אחד איתך בכל יום, ואז תלמד לבד בבית המדרש".
כך היה. התחלנו כל יום בשיעור ש"ס מפרשים, כמו כן גם פוסקים ראשונים ואחרונים. שיעורינו נמשכו מספר שנים. לחותני ז"ל הייתה בביתו ספרייה ענקית, שמנתה אלפי ספרים, החל בספרות רבנית, מאות שו"ת ומספר רב של ספרי פירושי ש"ס, כמו כן ספרי אתיקה, מדע ופילוסופיה. הודות לכך יכולנו ללמוד בבית ללא צורך בספרים מבית המדרש.
אני מתחיל ללמוד בבית המדרש של רבי מאיר
מדי יום, לאחר שסיימתי את השיעור עם חמי ואכלתי את ארוחת הצהריים, יצאתי ללמוד בבית המדרש של רבי מאיר, שם למדו בהתמדה גדולה בעיקר בחורים ונערים . . . כפי שנהוג, חלק מהזמן למדתי בלילות, כמה לילות בשבוע למדתי שם עד אור הבוקר. בהתחלה למדתי לבד, מאוחר יותר, פגשתי בחור צעיר אשר ביקש שאקבל אותו כתלמיד.
ברגע שהתחלתי ללמוד עם תלמידי הצעיר, נבהלתי והשתוממתי לגלות שיש לו מוח חד ושכל ישר. הוא היה התלמיד הכוכב שלי, כמעט במשך כל התקופה שלמדתי בבית המדרש של רבי מאיר. הוא היה למדן מופלג וגדול בתורה. מאוחר יותר היה רבה של לנצ'נה במחוז לובלין, הוא כתב ספר הלכה בשם "עמק אברהם". היה לי העונג שתלמיד שלי שלח לי, בתור הרבי שלו לשעבר, עותק של ספרו.
אני חושב על פרנסה ומחליט להיות רב
לאחר שלמדתי בקביעות עם התלמיד שלי במשך שבע שנים, התחלתי לחשוב על פרנסה. הבנתי שאני לא יכול להמשיך להיות נתמך על ידי חמי לנצח. למרות שהייתי החתן היחיד במשפחה (אשתי הייתה בת יחידה). ידעתי שכאשר יגיע הזמן להתפרנס, אוכל להצטרף לעסק הפורח והמבוסס של חמי. אבל לא היה לי כל רצון להיות סוחר, ידעתי שזה יוביל לביטול תורה והרגשתי דחף פנימי להמשיך בלימודים. לכן החלטתי על רבנות כקריירה שלי לכל החיים. התרכזתי במשפט הרבני. על מנת לצבור ניסיון מעשי, ישבתי לצדו של הרב של אופטוב מדי יום רביעי וחמישי. כל שאלה שעלתה טופלה תוך חקירה בתלמוד, בשולחן ערוך ובפוסקים המאוחרים. לאחר שעסקתי בהוראה הלכה למעשה במשך שנה, הוסמכתי לרבנות על ידי רבי צבי אריה ז"ל, רבה של אופטוב, ועל ידי רבה של אוסטרובצ'ה, הגאון הגדול והצדיק רבי מאיר יחיאל הולשטוק זצ"ל. התחלתי לחשוב על תפקיד רבנות, אבל בינתיים המשכתי להיות נתמך על ידי חמי ואוכל על שולחנו.
חמי מחסל את עסקיו, עובר לרבנות ואני נותר ללא פרנסה
נדיר שתורה וגדולה שוכנים במקום אחד, הם אינם מסוגלים לשרוד יחד לאורך זמן. זה מה שקרה לחמי. כיוון שעסק בעיקר בתורה ובחסידות, הוא לא השגיח על עסקיו כנדרש, אלא הסתפק במינוי מנהלים אשר עליהם סמך לחלוטין. הוא לא שם לב, אבל בהדרגה העסק הלך וירד מטה מטה. מנהל חשבונות מיוחד מונה כמפקח ראשי על ניהול הספרים. התברר כי גניבות סדירות ושיטתיות של סחורה וכסף מתרחשות באמצעות הנהלת חשבונות כוזבת. חמי ז"ל - היה אדם ישר מאוד - אפילו לא חשב להגיש תביעה נגד מנהליו. הוא החליט מיד לחסל את כל עסקיו. מיד כשנודע שר' יעקב ויזנפלד אינו עוד איש עסקים, הוצעו לו משרות רבנות שונות. בתחילה הוא סירב, לא רצה להיות רב, אך לבסוף - בהתבסס על עצתו של רבו שלו - הוא לקח את תפקיד הרב בעיירה זקליקוב, מחוז לובלין. באותו זמן אני כבר הייתי אבא לשני ילדים קטנים. מטבע הדברים, תפקיד של רב בעיירה פולנית קטנה לא יכול היה לקיים שתי משפחות. התחלתי לחפש לעצמי תפקיד רבנות.
הרב יעקב ויזנפלד בזקנותו
באותו זמן שהתחלתי לחשוב על מציאת משרת רבנות, התוודעתי - במקרה - לנציג של חברה בברלין אשר התעניינה ברכישת מוצרי יער שונים מפולין. הוא הציע שאהיה הסוכן של החברה שלו. התפקיד כלל איתור וקניית מוצרים ושילוחם לברלין. הוא הבטיח לי אחוזים מהרווחים המשתנים לפי כמות ואיכות. הסכמתי מיד להפוך לסוכן. מיד לאחר קבלת הנחיות מהחברה בנוגע לטיפול ואספקת המוצרים, נאלצתי ללמוד איך נראים המינים השונים בבתי הגידול שלהם. את כל התלהבות נעוריי הקדשתי לעסק הזה. נסעתי ליערות באזורים נידחים בפולין, חיפשתי וקניתי את כל המינים הרלוונטיים מהאיכרים, שהיו יערנים מנוסים, ושלחתי לברלין. העסק עבד, בעזרת השם, בהצלחה מרובה. מעט מאוחר יותר, התחלתי לארגן סוכני משנה במקומות הגידול של המוצרים. סוכנים אלה התמקמו ליד תחנות הרכבת, מהן הם שלחו את הסחורה לברלין על שמי. העסק התפתח יפה מאוד, ואני התעשרתי מאוד. ממש לא הצטערתי שלא בחרתי ברבנות כפרנסה . . .
אני מתיישב בלובלין, מלחמת העולם הראשונה פורצת, אני מאבד את פרנסתי
באותו זמן כאשר העסק שלי התפתח היטב, הייתי צריך לנסוע כמעט כל שבוע, לבקר באתרי האספקה שלי. החלטתי להעביר את המרכז הקבוע שלי לעיר גדולה יותר, שהייתה מרושתת ברשת של מסילות ברזל. החלטנו להתמקם בלובלין. עוד לפני שהתחלתי להתארגן במיקומי החדש, פרצה המלחמה הראשונה. התחילה השנה המרה - שנת 1914. באותו יום טרגי היסטורי, ט' באב תרע"ד, רחובות לובלין הוצפו בכרזות: "מלחמה", "גיוס". גרמניה נסגרה. כל הסחורה שלי במקומות השונים ששווה אלפים, ארוזה ומוכנה למשלוח לברלין - נשארה במקום שבו הייתה. בנוסף, כל הכסף שהיה לי שחבו בגרמניה אבד. איבדתי לא רק את פרנסתי אלא גם את כל ההון שלי. באופן טבעי, נחת עלי ייאוש גדול. התנחמתי במחשבה שהייתה מקובלת: מלחמה כל כך קשה לא יכולה להימשך זמן ארוך (בכל מלחמה, לאנשים יש את אותה מחשבה . . .). שנה חלפה, לאחר שנה נוספת המלחמה רק התגברה. פרנסה הייתה חיונית. בלית ברירה, החלטתי להיות בעל חנות. עם זאת, מכיוון שכל האישיות שלי הייתה רחוקה מניהול חנות, לא הצלחתי. החנות שלי התנהלה באותה דרך כמו עסקי אספקת הפחם של ביאליק . . . המצב היה חמור.
אני מארגן ועדה להוצאת עיתון מקומי בלובלין
בתחילה, הוועדה המארגנת הורכבה ממני ומחברי היקר, המלומד והסופר שלמה ברוך ניסנבוים ז"ל, מחבר הספר "הערות לקורות היהודים בלובלין". לעתים קרובות, בילינו שעות ארוכות, במחשבות האם לובלין, אכן יכולה לתמוך בעיתון עירוני. לאחר שהחלטנו שזו אפשרות, ושלובלין עיר ואם בישראל, עם אוכלוסייתה היהודית הגדולה, באמת ראוי וחשוב שיהיה לה עיתון משלה. התחלנו לחשוב על האמצעים הכספיים הנדרשים. שנינו היינו עניים מאוד, התחלנו לספור באצבעות ידינו את מספר האנשים העשירים בלובלין. הגענו אל מעט אנשים עשירים, בעיקר אלה שעשו את הונם במהלך המלחמה, אבל הטלנו ספק אם הם יהיו מוכנים להשקיע כסף בפרויקט כל כך לא מעשי . . . כשחשבנו על כספים, היינו מאוד פסימיים בהתחלה, אבל לא הפסקנו לחשוב ולהעריך את אותם גבירים חדשים. אני, למען האמת, חייב כאן לומר, שלשנינו היו אינטרסים אישיים: האם גם אנחנו צריכים להיות בין הכותבים בעיתון כזה?.
פנינו לארגונים ציוניים, כמו גם לתנועת המזרחי, אבל כל המילים שלנו היו כקול קורא במדבר . . . בסופו של דבר, לאחר כמה וכמה גלגולים ומספר אינסופי של פגישות, הצלחנו סוף סוף לעניין בפרויקט כמה נגידים יהודיים, אולם אלה הגיעו מכיוונים פוליטיים שונים לגמרי.
ועדת התורמים כללה אנשים מעטים בלבד: שני האחים קצנלנבויגן, בעלי בית חרושת לנייר סיגריות (הם היו פולקיסטים וחסידי פרילוקי), בחור צעיר בשם גרדל (אינני זוכר אם היה פולקיסט או בונדיסט), גיסי (האח היחיד של אשתי ז"ל) שהיה ציוני נלהב. אני חושב שהיו גם כמה בחורים צעירים, שהיו גם פולקיסטים. הם הביאו את הסופר הידוע ש.י. סטופניצקי (פולקיסט מסור) כעורך. העובד הראשון בשכר היה יליד קורוב, יענקל ניסנבוים (בונדיסט מושבע), שהתגלה כעיתונאי מצליח מאוד. לאחר שורה ארוכה של הכנות מקדימות, סוף סוף בשנת 1918 החל העיתון להופיע, תחת הכותרת לובלינר טוגבלט. כמובן, העיתון היה רחוק מלהיות ציוני . . . אבל בכל זאת תמכו בי. הייתי האדם היחיד שכתב משהו ברוח ציונית, כמו כן, כתבתי כמעט את כל המאמרים המיוחדים של החגים (בהתנדבות, שלא על מנת לקבל פרס, כמובן). עקב חילוקי דעות פוליטיים, העיתון נמכר במכירה פומבית לעובדי הדפוס בעיתון.
כשהחל הגיוס בלובלין, קיבל השופט המקומי הוראה מהמשרד בוורשה, לא לגייס באופן "זמני" את תלמידי הגימנסיה. השופט בלובלין פירש זאת לתלמידי הגימנסיות הממשלתיות בלבד ולא לתלמידי הגימנסיות היהודיות. (בלובלין פעלו גימנסיות יהודיות, שבהן למדו יהודים בלבד). הייתה מהומה לא קטנה בעיר. הוחלט לשלוח משלחת למשרד החינוך, אנשים היו בטוחים שהפרשנות של השופט המקומי נובעת מאנטישמיות פשוטה . . . רק שני אנשים נבחרו לנציגים, אני ואדם נוסף בשם שפטל, אדם מאוד אינטליגנטי. אגב, לשנינו היה אינטרס משותף: שני בנינו היו תלמידי הגימנסיה היהודית (בני שבתאי ז"ל).
על מנת להבטיח את הצלחת השליחות שלנו, החלטנו לפנות לחבר שומר המצוות היחיד של משלחת אגודת ישראל לסיים בורשה, מר אברהם צבי פרלמוטר, שזכה להערכה רבה בממשלה. לכן החלטנו להביא איתנו.
מכתב מאת רבה של לובלין דאז, הרב אליהו קלצקין ז"ל. ניגשתי לרב, עמו היו לי יחסי ידידות, סיפרתי לו, נסער ככל שהייתי, על המתרחש. כל כך הופתעתי כשהרב קלצקין שאל:
"תגיד לי ר' גוטמן, האם תלמידי הגימנסיה הצעירים האלה שומרי מצוות ויראי שמים? . . ."
אין לי שום רצון לכתוב על זה. נדהמתי לגמרי מהשאלה הזו בשעת סכנה גדולה, שבאה מיהודי כמו הרב קלצקין ז"ל. עד היום אני משוכנע שהוא אמר זאת אך ורק מתוך פחד ממפלגת אגודת ישראל בלובלין, שאצלם עצם שליחת ילד לגימנסיה היא עבירה גדולה. הוא היה פחדן גדול באישיותו, במיוחד בנוגע למפלגתו. מיד הבנתי שאין טעם בוויכוחים ואמרתי:
"הרב קלצקין, אני מבטיח לך שכל הצעירים ישרים, שומרי תורה ומצוות. אני יכול לתת לך כדוגמה את בני: הוא לעולם לא שוכח להכין, לפני השינה, את המים לנטילת ידיים של הבוקר . . .
"אם אתה אומר, מר גוטמן," הוא אמר בחיוך מרוצה "בבקשה שב, ואני מיד אכתוב לך מכתב".
אכן קיבלתי את המכתב. מה שקרה היה, שלא פגשנו את הרב פרלמוטר ז"ל בוורשה. הלכנו לשר והצלחנו. קיבלנו מכתב מהמשרד לשופט בלובלין, הצו נגד תלמידי הגימנסיה היהודיים בוטל מיד. (למרות שהפרק הזה לא קשור ישירות לביוגרפיה שלי, אני חושב שכדאי לציין אותו, מכיוון שהוא משקף מושגים ספציפיים של אותה תקופה).
אני נבחר להיות מנהל קרן היסוד בעיר ובאיזור לובלין
מיד עם הכרזת קמפיין קרן היסוד וכאשר לובלין החלה להיערך לאיסוף כספים לעמותה, נבחרתי להיות מנהל העמותה בעיר ובכל האזור. את הקמפיין הראשון בלובלין ממש חנך מזכ"ל קרן היסוד, אריה לייב יפה ז"ל שהגיע במיוחד מירושלים לרגל המאורע. הוא התמקם במרכז העיר, ונשא את נאומיו בבית כנסת המהרש"ל, שיכול היה להכיל שש אלפים איש, כמו כן במקומות נוספים. כמובן שליפה היה צוות משלו שסייע לו בשליחותו. הפעילות שלי הייתה סביב המרכז באזור צ'צ'יב, וויניאבה, זמויסקי, חולות ביכובסקי וכיו"ב. היה לי צוות משלי לתחומים האלה וזה היה קמפיין בפני עצמו. שני הקמפיינים שלנו הסתיימו בהצלחה רבה.
לאחר סיום הפעילות הראשונה של קרן היסוד בלובלין, ולאחר הפרידה של לייב יפה מלובלין. לאחר שנערך לכבודו משתה מפואר שערכו במשותף הציונים וחברי המזרחי. הוא עזב את לובלין כדי להמשיך במסלולו. אני נשארתי המנהל המקומי של חבל לובלין. ביקרתי בכל הערים והעיירות בסביבת לובלין. בהיותי ציוני נלהב, הקדשתי לעבודה זו את כל מרץ נעורי והתלהבותי וזכיתי להצלחה רבה. עבודתי זכתה לסיקור טוב ביותר בעיתון "היום" (14 בספטמבר 1925), בהיינט (17 בנובמבר 1925), ובעיתון לובלין טוגבלט. זה היה העיסוק שלי במשך מספר שנים. אמנם קרן היסוד לא סיפקה למנהליה משכורות מפוארות, אבל הייתה זו פרנסה בכבוד. הדבר הכי חשוב, העבודה הביאה לי סיפוק גדול, התייחסתי לעבודה כעבודת קודש.
אני מחליט שאין ברירה, צריך לעזוב את פולין
היה לי בן צעיר בקנדה, אשר נמלט מפולין עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והשתקע בטורונטו. מאוחר יותר הוא הביא אליו את משפחתו. התחלתי להתכתב איתו על התוכנית שלי לנסוע לקנדה והוא הסכים בלב שלם. לפני קבלת החלטה סופית, שלחתי מכתב לגאון הגדול והצדיק הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, הרב הראשי לארץ ישראל, אותו הכרתי היטב מעבודתי בקרן היסוד. ביקשתי את אישורו לתוכנית שלי לנסוע לאמריקה. באופן טבעי, סיפרתי לו על מצבי, כתבתי שלא ראיתי פתרון אחר, אבל אני לא רוצה לעשות זאת ללא אישורו. מיד קיבלתי תשובה: הוא מסר את הסכמתו ושלח לי איחולים מכל הלב להצלחה בארצי החדשה. בנוסף הוא גם שלח את מכתב ההמלצה הבא:
עותק מדויק ממכתב הרב קוק ז"ל אות באות
אברהם יצחק הכהן קוק
הרב הראשי לארץ ישראל
ב"ה יום י"ד לחודש מנ"א תרפ"ח.
הנני בזה לבקש מכל מכירי ויודעי שמי, לקבל ברחשי כבוד ויקר את האדם היקר, הרב היקר המצוין במעלות ומדות, רב פעלים גזע קודש מחצבתו, מו"ה טובי גוטמן רפפופורט הכהן שליט"א, אשר אחרי שעמד ברום המעלה במצבו, נהרס מתגרת יד הזמן, והוא מוכרח כעת לנסוע למרחקי ארץ לתור לו מצב לפי כבודו, וכאשר באתרא רחיקא קשה, בייחוד לאיש נכבד ויקר רוח למצוא מהלכים בראשית צעדיו בין בלתי מכירים. על כן הנני בזה להיות לכבוד היקר החשוב הנ"ל לפתרון פה, לפני כל גדול וכל בעל בעמנו, שיתייחסו אליו ע"פ מדתו היפה, ועל פי כבוד משפחתו הגדולה וערך פעליו החשובים לטובת הכלל, ובייחוד לטובת אה"ק ובניינה ותקותי חזקה שישבעו ממנו רצון. ויעשו בזה מצוה רבה מאוד, להשיב על כנו וכבודו איש מאנשי סגולה הראוי לכבוד והוקרה מכל אנשי כבוד ובעלי רגש יהדות נאמנה, וכל תומכיו יאושרו בכט"ס.
כנפשו היקר, ונפש החותם בברכה נאמנה מהר הקודש מירושלם.
חתום, בברכות מההר הקדוש של ירושלים,
ה"ק אברהם יצחק הכהן קוק
(מקום הגושפנקא)
אני מתחיל בהכנות למסע שלי
תיכף לאחר שקיבלתי את המכתב מהרב הצדיק והגאון הרב קוק ז"ל, עם ההסכמה לנסיעה שלי לקנדה, כתבתי לבן שלי וביקשתי ממנו להתחיל בתהליך קבלת ההיתר עבורי. לאחר הליכים שנמשכו מספר חודשים, הוא שלח לי אישור יחד עם כרטיס לאוניה. שני אלה היו רק לי ולא למשפחתי: ראשית, הם היו יקרים ביותר ושנית, תקנות ההגירה של אז לא אפשרו לבן שלי להביא את אחיו ואחיותיו, כך שזוגתי ושאר הילדים נשארו בפולין. לאחר שנפרדתי מאשתי ומהילדים ולאחר שהזלנו כמה דמעות משני הצדדים . . . עזבתי את פולין והגעתי, במזל טוב, לקנדה ב-4 בספטמבר 1928.
הימים הראשונים שלי בטורונטו והפגישה עם יוצאי אופטוב
בימים הראשונים שלי בטורונטו, הרגשתי רע ואבוד, מכיוון שחוץ מבני, לא היו לי משפחה או מכרים בעיר. אולם, רק שבוע לאחר מכן, שני יהודים הגיעו אליי, בירכו אותי בחום בשמי, ואמרו "שלום עליכם, הרב גוטמן". הם הציגו את עצמם כילידי אופטוב. הם ידעו שאני חתנו של הגאון, המלומד והעשיר לשעבר של העיירה ההיא, ואחר כך רבה של זקליקוב. זכרו אותי יושב בבית המדרש של מאיר'לה ומלמד תלמידים. הם אמרו שהם נשלחו במיוחד להזמין אותי לבית הכנסת שלהם, לפגוש את יהודי אופטוב, אשר יודעים היכן ביליתי את מיטב שנותיי על התורה ועל העבודה. הם ביקשו ממני לבוא איתם עכשיו, כי ילידי אופטוב מחכים. כמה הופתעתי, כשנכנסתי לבית הכנסת, לראות קהל גדול מאוד, יושבים ליד שולחנות ערוכים ומלאים בכל טוב. כולם בירכו אותי בשמחה, התגודדו ונדחפו כדי לקבל את פני, כאילו אני – סליחה על ההשוואה – מנהיג חסידי . . .
לפני שידעתי מה קורה, הושבתי בראש השולחן . . . הם התחילו למלא כוסיות קטנות של משקאות חריפים, והעולם נעשה די בגילופין . . . העמדתי פנים שאני מחייך, אבל בתוכי הייתי עצוב בגלל שידעתי שעזבתי את אשתי וילדיי בבית ללא אמצעי קיום. חשבתי: "מאין יבוא עזרי?" הנאספים מיד הבחינו בכך והם צעקו כאחד: "אל תדאג, הרב גוטמן! אתה תהיה אולרייט. אתה תעשה חיים!".
לא היה לי מושג מה המשמעות של "אול רייט" ושל "תעשה חיים" . . . לאחר הסעודה המפוארת, ליוו אותי הביתה, עם איחולים וברכות. שוב הרגיעו אותי באנגלית: "אתה תהיה אול רייט, אנחנו ננסה" . . . ושוב לא ידעתי מה המשמעות של "ננסה", אבל הנחתי שזה לא דבר רע. עברו שבועיים, ולא ראיתי אף אחד. הכיסים שלי היו ריקים, אבל המוח שלי היה מלא במחשבות. התייסרתי כל הזמן במחשבות על אשתי וילדיי. חשבתי לעצמי: "איזה מין אנשים הם היהודים האמריקאים? אני לא צריך את הפאר שלהם. כל מה שאני צריך זה פרנסה". מיד חשבתי על הפסוק מתוך קהלת "לשמחה מה זה עושה?" (קהלת ב,ב); או, כפי שמנסח זאת התרגום לארמית: "חוכא בעידן צערא, ליצנותא הוא". . . אבל מה אני יכול לעשות? כל ילידי אופטוב נעלמו.
עוד שבוע חולף ועוד אחד ואני עדיין מהרהר במשמעות המילים "תעשה חיים . . ."
יהודי אופטוב כופים עלי . . . הופכים אותי לרב כנגד רצוני
לאחר זמן מה באים לראות אותי שני יהודים מאופטוב, לא אותם אנשים כמקודם, מברכים אותי בחביבות ואומרים:
"אתה יודע, הרב גוטמן, למה באנו? - יש לנו בקשה אליך. אנו מבקשים שתבוא איתנו לבית כנסת אופטוב שלנו. סלח לנו, אבל בבקשה בוא איתנו עכשיו. יש לנו פגישה מיוחדת בנוגע אליך, ואנחנו צריכים שתהיה שם באופן אישי".
מובן מאליו שהלכתי מיד. הפעם הייתה בבית הכנסת רק קבוצה קטנה של אנשים. הם הסבירו שזו משלחת של הקהילה כולה והם מוסמכים לקבל החלטות בשם כל הקהילה. לאחר הברכות הרגילות, הם פתחו בשיחה רצינית, כדלקמן:
"ר' גוטמן, היינו רוצים שתדע, שכולנו חשבנו ללא הרף, מה הדרך הטובה ביותר עבורך לעשות חיים? הגענו להחלטה שאתה צריך להיות הרב שלנו. אנחנו יודעים שיש לך הסמכה ואנו שואלים אותך האם אתה מוכן לעסוק כאן ברבנות?".
עניתי: "אני לא יודע למה הכוונה ברבנות כאן. אני עדיין חדש, אבל אם אתה חושבים שאני יכול להתפרנס מזה, אני מסכים. בהחלט אין לי רצון לעשות זאת, הפסקתי להיות רב כשהייתי צעיר. אני סוחר כבר זמן רב - אבל עכשיו בזקנתי להיות רב?"
הייתה להם מיד טענה נגדית: "גם חמיך, רבי יעקב, הפך לרב לאחר חיים שלמים שעסק במסחר".
בקיצור, באין ברירה, הסכמתי. אני אהיה רב, כל עוד אוכל להתפרנס. מיד, במקום, נכתב ונחתם כתב רבנות לכל ימי חיי. כולנו אכלנו ושתינו קצת משקה (שהוכן קודם לכן) לחגוג את האירוע. הייתה לכולם תחושה של שמחה. באשר לי, הסתכלתי על כל העניין בהרגשה קצת מוזרה: באתי למקום כיהודי פשוט . . . יצאתי ממנו כרב . . . למען האמת אני חייב לומר שהייתי מרוצה בסתר. נכון, נזכרתי שחמי ז"ל פרץ בבכי כאשר התמנה לרב, על שהפך לרב כה מאוחר בחייו!. אבל התנחמתי בעובדה שחמי בא ממשפחת סוחרים, בעוד שהרגשתי פעימה בלב: שורשי התעוררו . . . כל אבותיי ואבות אבותיי, היו רבנים. חשבתי שאולי זה בא מן השמים, כמו שאמרו חז"ל: "תורה מחזרת על אכסניה שלה". כאשר אנשי אופטוב סיפרו לי סוד - הם שלחו לאשתי צ'ק בסך מאה דולר, - הייתי מלא שמחה ותקוה. הרגשתי בטוח שאתפרנס טוב והכי חשוב: שלחתי להביא אלי את המשפחה שלי. לפעמים עדיין, פסעתי הלוך וחזור בחדר שלי אפוף מחשבות, אבל באופן כללי הרגשתי מאוד בטוח.
לאט לאט התחלתי לצאת, לבקר רבנים ותיקים וללמוד על מצבם של הרבנים ואיך הם מתפרנסים. המידע שקיבלתי שוב הכניס אותי למצב רוח רע. גיליתי שיש שני סוגים של רבנים ביבשת אמריקה: אלה עם זקן, ואלה ללא זקן . . . לא הצלחתי להבין איך אפשר להיות רבנים חסרי זקן. ידעתי שבעירנו רק הרופא המקומי היה מגולח, ואילו כאן זה רבנים חסרי זקן? . . . רב זקן, עם זקן ופיאות אמר לי:
"ר' גוטמן, מכיוון שאתה כל כך מופתע, אני אגיד לך עוד דבר: אתה צריך לדעת שרבנים חסרי זקן מקבלים כאן משכורות גבוהות מאוד, עשרת אלפים דולר בשנה או אפילו חמישה עשר אלף, ויותר. עוד (הסכומים האדירים האלה עשו לי סחרחורת . . .). הם נושאים נאומים באנגלית בבתי הכנסת שלהם וזוכים לכבוד רב . . . אבל כמעט כל הרבנים שלנו עובדים בשכר זעום. הם אינם מקבלים משכורת מבתי הכנסת שלהם, אלא חייבים לחפש הכנסה נוספת . . . כמו: השגחת הכשרות אצל הקצב, מכירת חמץ ומתן אישור רבני לכשרות בפסח, עריכת חתונה מזדמנת והכנסות דומות לא עלינו – כמו למשל הלוויות והספדים . . . אספתי בהדרגה מידע על מצבם של הרבנים בעלי הזקנים והפיאות . . . הבנתי שזאת האמת. ידעתי שאני לא מתאים לדרכים האלו להתפרנס. בינתיים, גיליתי כי שוחטי תרנגולות מרוויחים יפה, יותר מהרבנים. עוד גיליתי שיש גם רבנים העוסקים בשחיטה ועיקר פרנסתם מגיעה מעיסוק זה (בנוסף להסמכה לרבנות, הייתה לי גם תעודת הסמכה לשחיטת עופות, שהוציא רבה של סוקולוב, הרב י.ז. מורגנשטרן ז"ל). אספתי את יהודי קהילת אופטוב והודעתי שהחלטתי להיות שוחט עופות. בהתחלה לא הסכימו והבטיחו לי משכורת גבוהה יותר. אמרתי להם שאני לא אוכל להביא את המשפחה שלי במשכורת הזו - אני צריך כרטיסים לאוניה, שכירת דירה, רהיטים, כלי בית וכו'. לאחר שיחה ארוכה, ידידותית, הם סוף סוף הסכימו. באותו שלב אמרתי:
"יהודים, אני לא אומר, חלילה, שאני מסרב לעסוק ברבנות, אבל הפרנסה העיקרית שלי חייבת להגיע ממקור נוסף".
מיד אחר כך שכרו עבורי בית מטבחיים משובח, הם תמכו בי באמת. כולם באו אליי לשחוט את העופות שלהם ולעתים קרובות שילמו מחירים גבוהים מהרגיל. שכרתי לי עוזר שחיטה ותודה לאל, זכיתי להצלחה גדולה. שכרתי דירה וכאשר ראיתי שאני יכול לשלם עבור כרטיסי אוניה, מיד שלחתי אותם. ביום 10 באוקטובר 1929, המשפחה שלי הייתה איתי, בשעה טובה ומוצלחת ובמזל טוב. ישבתי איתם בדירה השכורה והרגשתי שאני תושב טורונטו ותיק. יהודי אופטוב היו מרוצים מאוד כאשר אשתי הגיעה. לא היה דבר של מה בכך לקבל את פני בתו היחידה של יעקב ויזנפלד, רבה של זקליקוב. הם ערכו מיד סעודת חגיגה, נשאו נאומים והביאו מתנות וכלי בית שונים. הם גם הכריזו שוב - בנוכחות אשתי - כמה הם מרוצים מרבם ומנהיגם הרוחני, עד מאה ועשרים.
התחלת המאבקים הרוחניים שלי
כל זמן שהייתי לבד, לא הייתה לי סבלנות לשום דבר. כל מחשבותיי ומעשיי הוקדשו למטרה אחת בלבד: להשיג ביטחון כלכלי ולהביא את משפחתי. אבל עכשיו לאחר שאשתי וילדיי הגיעו, בעזרת ה', התיישבנו בדירה, רכשנו רהיטים וכלי בית נדרשים, והקמנו לנו בית כהלכה. סוף סוף, בעזרת ה', הרגשתי כמו בעל בית והכי חשוב הייתה לי, בעזרת השם, עקרת בית ראויה בביתי. עכשיו התחלתי לחשוב על המטרה האמיתית והעיקרית של חיי האדם.
עמוק עמוק בלבי ומתוך גנזי נשמתי, התחלתי לשמוע את זעקתו השקטה, אך החזקה מאוד, של הנביא הגדול, נביא החורבן והבניין, שסיים את "איכה" במילים הלוהטות "חדש ימינו כקדם". נזכרתי בנעוריי, שנות הפריחה הטובות ביותר שלי, שהוקדשו אך ורק ללימודי תורה ויהדות. רק ההרס הפרטי, ה"איכה" של כל אדם, ה"איכה" הקבוע של חיים אכזריים, כאשר רצים ומחפשים פרנסה, הם הגורמים לרוב האנשים לוותר על חיי עולם לטובת חיי שעה. אלו היו הסיבות לכך, שאני עצמי עברתי תקופה ארוכה של ביטול תורה. דווקא השינוי הערכי הקיצוני בחיי, שינוי המקום ושינוי המקצוע, הם היו הגורמים הפסיכולוגיים, "הדחיפה הפנימית", אשר הניעה אותי לעשות את חשבון הנפש. זרימת החיים של הדורות הקודמים בחיי החלה לפעול בתוכי חזק יותר ויותר.
החלטתי שהגיע הזמן לבלות את רוב זמני בלימודים, ועלי להפוך את תורתי לעיקר ואת פרנסתי טפלה. הגעתי למסקנה גמורה, על כל פנים בשארית ימי, שעלי ללכת בדרכי אבותיי ואבות אבותיי. סבי דוד הכהן ז"ל, הרב של אוסטרובצה, אשר הוריש לילדיו ספרי קודש וכתבי יד. אבי ז"ל, אשר חיבר במשך שנות חייו עשרה ספרים, שחולקו בין אחיי ואחיותיי. דודי, אחיו של אבי, הרב טוביה גוטמן ז"ל, רבה של קיילצה, הוריש לילדיו את שו"ת "ברכת כהן". הספר פורסם לאחר פטירתו ע"י בנו ר' אברהם אבא'לה הכהן, שירש את אביו בתפקיד הרב של קיילצה. לכבוד אביו ז"ל הוא הביא את כתב היד לדפוס בפיוטרקוב בשנת 1907, הוא היה אחד מקדושי פולין תנצב"ה.
כשחשבתי על כל זאת, הרגשתי שאני מחויב לקיים את צו חכמינו, כמאמר חז"ל: "מנהג אבותינו בידינו". אני צריך להשאיר לילדי, ולדורות הבאים, ירושה רוחנית. עם זאת, לא ידעתי איך לעשות זאת, מכיוון שהייתי עסוק כל הזמן בעסק שלי.
מהפכה בדרך חיי, מצבה רוחנית לאשתי ע"ה
לאחר כל זאת, הייתה לי שיחה רצינית עם אשתי הצדיקה ז"ל, בה גיליתי את כל לבי וחשפתי את מחשבותיי ואת החששות של ביטול תורה מול פרנסה. היא אמרה לי בזו הלשון:
"תקשיב, בעלי, כפי שאני רואה זאת, אתה עובד לפרנסת הבית בעיקר בימי רביעי וחמישי. נכון, בשאר ימות השבוע נכנס פחות כסף, זה חסר לנו למשק הבית. אנחנו עדיין חדשים בארץ זרה. אנו זקוקים לד' אמות משלנו ולצרכים אחרים. עלינו לדאוג לחתונות הילדים. אבל כרגע, הדברים היחידים שאנו צריכים לדאוג לגביהם הם לחם לאכול ובגד ללבוש, לגבי השאר, אנו סומכים על השם יתברך". "העצה שלי היא" - היא המשיכה ואמרה - "באשר לפרנסה, תמשיך לעבוד בבית המטבחיים שלך באותם שני ימים, יום רביעי ויום חמישי ובשאר הימים יהיה לך זמן לעסוק בתורה, כאוות נפשך". כך היה. כמו בימים הטובים והרחוקים, התמסרתי, בלב ובנפש, ללימוד תורה וספרות יהודית.
סיכום ותוכן הספרים שחיברתי בעזרת השי"ת (לע"ע כתב יד)
אנציקלופדיה של ארץ ישראל (אשר אספתי ואגרתי בעזרת השי"ת, כל הנמצא בדברי חז"ל בבלי וירושלמי, תוספתא ספרא, מכילתא, שאילתות זוהר וכמה מדרשים אודות ארץ ישראל. ויש לי הסכמות בשבחו של הספר: א') מהרב הגאון הגדול ציס"ע יעקב משה חרל"פ זצ"ל. ב') מהגאון הגדול מרא דארעא דישראל המבדיל לחיים טובים הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א. ג') מהפרופסור של האוניברסיטה בירושלים, המנוח שמחה אסף ז"ל. וגם סקירה אודות ספרי הנ"ל בעיתון "הפוסק" מאת הרב הלל פוסק ז"ל. יש גם סקירה קצרה בעיתון האנגלי "ג'רוזלם פוסט".
ילקוט טוביה על חמשה חומשי תורה. יש לי רצנזיה גדולה מאת הרב ד"ר לפילוסופיה וראש של רבנים האורתודוכסים בשיקאגו, הרב דוד גרויברד, בנו של הרב הגאון המפורסם הרב גריוברד ז"ל, ראש בית הדין בעיר טורונטו.
לחקר מנהגי ישראל (חקירות חדשות במנהג כפרות ותשליך ועוד כמה וכמה מנהגי ישראל).
ספר הזקנה (החיוב והשלילה של ימי הזקנה בתלמוד ומדרשים ובספרות החסידות והקבלה).
אמונה וכפירה (בדרך פתגמים קצרים ע"ד אשרו ועשרו של האיש המאמין).
זמן קצר לאחר מות אשתי, עליתי לישראל ואל ילדיי, אך ללא שום תוכנית להבא, מלבד התייעצות עם ילדיי לגבי האפשרויות להשתקע שם. מסיבות שונות, בעיקר בגלל הצורך לחסל את כל ענייני הכלכליים שלי בטורונטו, עזבתי את ישראל ע"מ לחזור. אם אלוהים יעניק לי חיים, אני מקווה לעלות לישראל בעגלא ובזמן קריב, ולהדפיס שם את ספרי האחרונים.
הרב טוביה הכהן רפופורט
טורנטו קנדה)
אפריל 1954
בלה רפופורט מיודובניק, בתו של הרב רפופורט, קריינית ברדיו "קול ציון לגולה"
*******
אנו מביאים להלן את תגובותיהם של גדולי תורה וחכמים לעבודותיו של הרב רפופורט:
האוניברסיטה העברית
ירושלים, בין כסה לעשור, תשי"א
כבוד הרב ר' טוביה הכהן רפופורט, ממיוחסי כהונה, רחש לבו דבר טוב לכנס את כל מאמרי חז"ל בתלמוד בבלי וירושלמי תוספתא ומדרשים הנוגעים לארץ ישראל ולהוציאם בספר.
עבודה זו אם תעשה בטוב טעם ודעת, יש בה כדי להביא ברכה רבה.
כדאי הוא איפוא הרב המחבר שיסייעו בידו להביא את עבודתו זו לידי גמר ולהוציאה לאור לעולם. וכבר הסכימו על חיבורו ראשי הרבנים בארץ ישראל ואין אני בא אלא כיהודה ועוד לקרא.
ש. אסף
יצחק אייזיק הלוי הרצוג
י"ט סיון תש"י
עיר הקודש ירושלים ת"ו
הנה הספר "אנציקלופדיה של ארץ ישראל", להרה"ג מושלם במעלות ובמדות שלשלת היוחסין ר' טובי' הכהן רפפורט שליט"א. כבר ראוהו שרים ויהללוהו (ראה את ההמלצה של ידיד ה' וידי"ג הגאון הגדול ציס"ע ר' יעקב משה חרל"פ שליט"א). וגם אני אומר כי ברכה רבה בו להעיר ולעורר את הלבבות לאהבת ציון וקדשיה.
תקוותי איתן כי אחינו הנדיבים בעם הי"ו, יושיטו ימינם ימין נדיבה להמחבר היקר הי"ו לעזור להפיץ חבורו זה בישראל. ומהבוחר בציון השוכן בירושלים יתברכו בכל מילי דמיטב.
נאם,
יצחק אייזיק הלוי הרצוג
הרב הראשי לישראל
יעקב משה חרל"פ
ח' לירח שניתנה בו תורה תש”י
חזיתי איש מהיר במלאכתו מלאכת הקודש חד מתמן דסליק להכא ידידי הרב הגאון שלשלת היוחסין מוהר"ר טובי' הכהן רפופורט שליט"א אשר נשאו לבו לאסוף ולאגור כל הנמצא בדברי חז"ל בבלי וירושלמי תוספתא ספרא ספרי מכילתא שאילתות זוהר והרבה מדרשים אודות ארץ ישראל. וחפץ ד' בידו הצליח שכבר מוכנים בידו אלפי מאמרות אשר בהם תועלת גדולה להאהיב את ארץ ישראל, ארץ הקודש על כל עם קדשו לתקן את העוון של מאיסת ארץ חמדה, כמו שכתוב וימאסו בארץ חמדה ושתהיה התשובה מאהבה למען הפוך הזדוניות לזכיות ויחיש ד' על ידי זה לשלוח לנו במהרה בימינו משיח צדקנו לגמור את אשר היחל להראות לעמנו את אתחלתא דגאולה.
נוסף לזה רבה מאוד התועלת לכל הרוצים לחבר חיבורים בענייני ארץ ישראל שימצאו בספרו זה ערוכים ומסודרים אלפי מאמרות. רבי יודוהו וישבחוהו על כביר מעשיו ועבודתו הגדולה בעריכת הספר.וגם באיזהו מקומן האציל כמה וכמה הערות אשר אפשר להשתמש בהן בתור חומר הכשרה לבעלי מקצועות בעניינים אלו.
וכגון דא חביבים הם ישראל למשוך ולקחת את הספר הזה לתוך ביתם ויכירו וידעו גודל זכותם להיות גם להם חלק בהתעוררות לאהבה את ארץ חמדה לכל מקראיה. שכן יסוד גאולתנו ופדות נפשנו תלוי רק בתיקון של הכרת ערכה של ארץ ישראל ושבחה וההתעסקות לשיבת בניה לתוכה במהרה בשמחה
ובכן לבי לבי לאחינו בית ישראל שמעו אלי וישמע אליכם ד' משכו וקחו את הספר הזה "נתינת כסף ישלם במיטב" למען יטיב ד' עם עמו ישראל וישמיענו ברחמיו על כל פני תבל הן גאלתי אתכם אחרי כראשית. אני ד' אלוהיכם.
הכותב וחותם בברכת ד' מציון ומירושלים.
יעקב משה חרל"פ
**********
הערת העורכים:
יש לנו מעט יצירות היסטוריות על העיירה, והידע שלנו מוגבל על ידי זיכרונות, במיוחד על ידי אנשים מבוגרים. כאשר קיבלנו פריטים מחברנו החשוב יליד קורוב, המלומד, המשכיל והסופר הרב טוביה גוטמן רפופורט, התרשמנו מאיכות כתיבתו: סגנונה המשובח, הישירות והתכנים המרתקים. לכן פנינו אליו, זקן שבטנו (שמלאו לו השנה שמונים - עד מאה ועשרים) וביקשנו ממנו לכתוב אוטוביוגרפיה. זו תהיה גם ביוגרפיה של העיר הקטנה שלנו עם חיי היומיום שלה, מנהגיה ודמויותיה. הוא הגיב בנדיבות רבה. האוטוביוגרפיה שלו ו"ביוגרפיה של דור" שלו, הם מחקרים והישגים חשובים, עליהם אנו מודים לו מכל הלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה