יהודי מקורוב קידש שם שמים ברבים
בקורוב חי יהודי קראו לו "מנד'לה קרצר" (השרוט). למה קראו לו כך, אני יכול רק לשער, ללא שום ביטחון. הוא היה יהודי בגובה בינוני עם זקנקן לבן, אשר ישב כל חייו והתבטל בבית המדרש. הוא היה חסיד לובלין מסור ביותר ונהג כל שנה, בחג שבועות ובראש השנה לנסוע ללובלין לבקר את הרבי. הוא היה בעצם בן תורה עני אבל היה מומחה בסיפורי מעשיות על יהודים טובים, כמו כן הוא היה מספר בסגנון מוצלח ביותר והיה לו כישרון לחשב, כמה דיבוקים גירשו יהודים טובים מאז ששת ימי בראשית. הוא היה בקי גדול בכל הגשרים שמסביב לקורוב, שהיו פעם "טמאים", כלומר, קבוצה של אנשים "לא טובים" ירדה לשם, ופעלה בתחבולות מרושעות והבהילו את העוברים והשבים. אבל הוא תמיד התעקש לומר שהיום הכל כבר שקט, כי היהודים הטובים גרשו אותם הרחק אל המדבריות.
בענייני פרנסה הוא מעולם לא דאג, מאחר ואשתו היא שדאגה לעול הפרנסה. היא נהגה לנסוע אחת לשבועיים ליריד בעיירה מרקושוב למכור ולקנות סחורה והצליחה לפרנס בכבוד את שניהם.
מנד'לה היה יהודי עדין וראוי לכל שבח, הוא היה תמיד "שמח בחלקו", תמיד עליז ונהג להתבדח על עצמו ולומר:
"אצלי תמיד יש מעשה נסים: יש לי מעט פרנסה אבל אני עני גדול, אבל, בעזרת השי"ת, מה שיש לי הוא הנחלה שלי (יש בית מט לנפול עם חדר קטן מעץ בשכנות לבית המטבחיים)".
למען האמת, חייבים לומר, שמנד'לה לא היה עובר בטל גמור, ניתן לומר שהיה לו הסכם בלתי כתוב, הסכם ג'נטלמני, עם ה"פלונית" שלו: כאשר היא נסעה ליריד במרקושוב הוא התחייב לנקות את הדירה, להציע את המיטה, להדליק את מנורת הלילה ולחמם את התנור. מנד'לה מילא את חובו באמונה שמר על שלום בית והכל היה בסדר גמור.
ויהי היום, היה זה חורף קשה, כפור ושלג, כמו שאומרים - זאת עבירה להוציא חתול לרחוב. אבל מה לעשות שצריך פרנסה ואשתו של מנד'לה נסעה למרקושוב. הוא ישב בבית המדרש כרגיל, ליד התנור החם וסיפר סיפורי מעשיות על לובלין הישנה. הגיעה השעה שלוש ומנד'לה נזכר שעליו ללכת הביתה לחמם את הדירה. אבל, מעשה שטן, הוא לא רצה לעזוב הפעם את בית המדרש החם והנעים ובשעת מעשה חשב לעצמו מאי כולי האי, שפעם אחת היהודיה תדליק בעצמה את התנור, איפה כתוב בתורה שרק גבר יכול לעשות זאת? ואכן הוא לא הלך לביתו.
מאוחר יותר, לאחר תפילת מעריב, לפי חשבונו של מנד'לה הדירה כבר הייתה מחוממת וכנראה שגם ארוחת ערב הייתה כבר מוכנה, מנד'לה הלך לאט לביתו, מעשה בעל בית, ניגש לפתוח את הדלת ומיד חש שהיא נעולה מבפנים. הוא דפק בחוזקה - אין קול ואין עונה. המשיך לדפוק בכעס ושמע את קולה של אשתו צועקת אליו:
"יותר לא תיכנס לביתי, הבית הזה הוא ירושה מהורי, לך תגור בבית המדרש".
בשעת מעשה חשב מנד'לה לעצמו, שעל פי דין היא אישה מורדת על בעלה. אבל, מה יעזרו עכשיו דינים כשהדלת נעולה? מלא חימה וכעס הוא חזר לבית המדרש.
על בטן ריקה בילה את כל הלילה, ישן על ספסל עץ בבית המדרש. גם בבוקר הוא פחד לחזור הביתה ואכל שאריות שמצא בתוך בית המדרש. הוא נרעד מעצם המחשבה שגם את הלילה הבא יאלץ לעבור בבית המדרש (שלא להזכיר את ארוחת הערב שלא יקבל). אבל אשתו של מנד'לה הייתה אישה כשרה, היא עשתה חישוב שבכדי להיות נשואה ליהודי טוב מוכרחים לסבול. מנד'לה החליט לקחת סיכון וכאשר בסופו של יום חזר לביתו מצא את הבית חם וארוחת ערב טובה (אפילו טובה מתמיד) מוגשת לשולחן. הכל נגמר בכי טוב.
למנד'לה הקטן הייתה גאווה לא קטנה ואמביציה. הוא לא שכח את הבושה וכאב הלב שגרמה לו אשתו והחליט להשיב לה מידה כנגד מידה.
שבועיים חלפו, שוב היה יריד במרקושוב ואשתו של מנד'לה שוב הזכירה לו, לפני צאתה ליריד, לחמם את הדירה בערב. הוא הנהן בראשו, אבל עשה דבר אחר:
מיד לאחר נסיעתה הוא התקין מנעול גדול על דלת הבית מבחוץ. הכפור היה כה כבד וחזק שהיריד התבטל והאישה חזרה מיד לביתה. ראתה את המנעול ונבהלה: מה זה? מי יודע מה קרה? אולי מנד'לה מת? דברים רבים יכולים לקרות. היא הניחה חלק מהסחורה בכניסה לחצר הבית ורצה מהר לבית המדרש, פתחה את הדלת בסערה וצעקה פנימה:
"מנד'ל! מנד'ל!"
אנשים התרכזו סביבה ואמרו לה שמנד'ל לא נמצא בבית המדרש, אבל היא לא הייתה אישה טיפשה וראתה מרחוק את קצה מעילו של בעלה.
היא פנתה לאחת השכנות וביקשה שתכניס אותה ומעט מן הסחורה שאיתה לביתה. באותו לילה היא ישנה על ספסל בביתה של השכנה, בכעס רב ובזעם גדול.
וכמו שאומרים בעולם: "כל זמן שהקרח נישא על המים עד שהמים נשברים" – היא החליטה לעצמה: היום זה הסוף, אין יותר מנד'ל, אין היא מכירה את שמו יותר. עדיף להיות לבד מאשר לחיות עם כזה בעל.
ויהי ערב ויהי בוקר, מוקדם בבוקר, בית המדרש מלא, כרגיל, במתפללים. האישה נכנסת לבית המדרש אל בין המתפללים (דבר שאסור) ומתחילה לצרוח בקולי קולות:
"הקשיבו יהודים, הקשיבו מה קרה כאן, מה בעל טוב עושה, איזה פושע, איזה רוצח" - וממשיכה לילל - "אללי, יהודים, מה לעשות?!"
כל בית המדרש מתחיל לרחוש כמו קדירה על האש והמקום מתחיל לרתוח ומתמלא בצעקות: איפה נמצא אותו, נקרע אותו לגזרים. אבל הילד איננו. מנד'ל לא כאן (הוא הסתתר). השמועה התפשטה מיד בכל העיירה, נערים וילדים לא הפסיקו להתווכח על העניין הזה. כל הנשים הפטפטניות עסקו בנושא בכעס. החסידים החשוכים לא הפסיקו לצחוק איך יהודי קטן יכול לעשות מעשה כזה גדול (היא הייתה גבוהה). אך העיקר, איפה אותו אדם? איפה מנד'לה? הוא איננו, נעלם אל מעבר לאופק. (מאוחר יותר נודע שהוא התגנב ונסע לבקר את הרבנים בלובלין). שבועיים מנד'לה לא היה בקורוב. שמועות התרוצצו בעיירה שהוא הגיש בקשה לגט. סוף כל סוף מנד'לה הראה שוב פניו בעיירה, אכל ושתה וגם ישן בשטיבל של לובלין והתברר שאכן הוא הגיש בקשה לגט. אבל, יהודים רחמנים בני רחמנים, נכנסו לעניין כדי לעשות שלום בית. אשתו של מנד'לה התחילה להתרכך מעט וגם הוא עצמו התחייב באלה ובשבועה שמעכשיו הוא יהיה בעל טוב ואמר בזו הלשון:
"רק רציתי מכה כנגד מכה ולא יותר".
שלום בית חזר והעיר קורוב שככה.
בשוק של קורוב הסיפור כמעט ונשכח. בבית המדרש עוד המשיכו מעט לדון בעניין - יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. באחד הלילות ישבנו חבורה של בחורים, כמה מלמדים ועוד כמה יהודים חסידיים, סביב התנור החם. מנד'לה, כדרכו, ישב וסיפר מעשיות. לפתע אחד השומעים שאל אותו:
"נו, מנד'לה, אין לך חרטות על הדייסה שבישלת בעיר?"
מיד קפץ מנד'ל בכעס וענה:
מה לעזאזל? למה שיהיו לי חרטות? מאז שאני חי מעולם לא עשיתי מעשה כל כך טוב. העולם אינו הפקר. על האישה לדעת בפירוש את הפסוק בתורה "והוא ימשול בה". אני פעלתי בשכל ורק רציתי לקדש שם שמים ברבים . . .
איך מענד'ל מוביל המים אכל בשר בתשעת הימים
מאז שאני זוכר את עצמי התפקיד של מוביל מים היה מוסד יהודי. הגויים נהגו להוביל את המים בעצמם, אבל בעלי הבתים היהודים השתמשו במובילי מים, שהיה זה סוג של פרנסה, להוביל מים אל הבתים.
"מנת מים אחת" עלתה שתי קופיקות. בעלי הבתים שגרו קרוב לבאר או ליד המשאבה בשוק שילמו למוביל המים פחות, כלומר - שתי מנות בשלוש קופיקות.
אני חושב שבקורוב היו שני מובילי מים, אבל אני זוכר רק אחד, את האחד והיחיד מנד'לה מוביל המים. אמנם סיפור המעשה הוא, בע"ה, בן קרוב לשבעים שנה, אבל אני זוכר אותו כל כך טוב כאילו הוא עומד עד עכשיו לנגד עיני.
הסיבות שסיפור המעשה על מנד'ל מוביל המים חרוט בזיכרוני הן אלה:
הסיבה הראשונה היא, כי מנד'ל היה מוביל המים הקבוע של משפחתנו, סיבה שניה, כי מנד'ל היה בן אדם נחמד שקשה לשכוח אותו.
בסך הכל מנד'ל מוביל המים היה יהודי טוב, אדם פשוט עם לב רחב, בקושי ידע להתפלל אבל היה דתי שהתפלל שלוש פעמים ביום. הייתה לו מוזרות אחת, סוג של שיגעון, היה בו פחד מוטבע, סוג של שנאה לחלב. לא רק שמעולם לא טעם חלב או חמאה אלא הוא טען שאינו יכול לראות מאכלי חלב כי זה גורם לו להקיא. כזה סוג של משוגע הוא היה.
אשתו של מנד'ל וילדיו נאלצו לאכול כל השנה מאכלי בשר, בביתו של מנד'ל מאכלי חלב היו בבחינת בל יראה ובל ימצא. הייתה בעיה אצלנו היהודים בתשעת הימים בהם אסור לאכול בשר. אשתו וילדיו של מנד'ל היו חייבים לאכול משהו ומנד'ל סבל מאוד. מנדל חשב מה לעשות ומצא עצה: במשך כל תשעת הימים הוא פרש מביתו ואכל את ארוחת הערב בבית המדרש. הוא אכל לחם עם דג מלוח ושתה תה. כך התנהל מנדל בתקופת תשעת הימים.
קיץ אחד החום היה בלתי נסבל. אנחנו והמלמד למדנו בחדר בביתו - בנו הקטן של המלמד יצא מהעריסה. החום היה נורא ומנד'ל שלנו הרגיש שאינו יכול להמשיך ולהוביל מים לבתים. הוא חייב לאכול בשר בזמן תשעת הימים ולא הוא עלול למות מחולשה באמצע הרחוב. הוא החליט ללכת לרב של קורוב שיתיר לו לאכול בשר.
וכאן אני מביא בפניכם את הדיאלוג כפי ששמעתי מפי הרב עצמו.
מנד'ל נכנס לרב ואמר:
"בוקר טוב, רבי".
"שנה טובה מנד'ל יקר, מה רצית לשאול, מנד'ל?"
"אני מתבייש להוציא מהפה את שאלתי"
"מה שייך בושה לשאלה - דבר, מה רצית לשאול"
"רבי, אני לא רוצה לבייש אותך"
"מה אתה אומר, מנד'ל, אתה השתגעת?"
"לא, רבי, לא השתגעתי, ולבייש אותך אני גם לא רוצה, אבל אני הופך להיות פושע ישראל"
"איך פתאום הפכת להיות פושע ישראל?" - אמר הרבי בצחוק, בחושבו שהסתובב לו הראש.
"רבי, - אני חייב להיות פושע ישראל, אחרת אני אמות"
הרב איבד את סבלנותו ואמר:
"מנד'ל או שתגיד מה אתה רוצה או שתלך לך לבריאות, אין לי זמן לשטויות שלך"
מנד'ל פתח פיו ואמר"
"רבי! אתה יודע שכל חיי אני אוכל רק בשרי, אינני יכול אפילו לראות חלב. עכשיו כאשר הגיעו תשעת הימים, במיוחד בשנה החמה הזאת, אני נופל מהרגליים. אם לא אוכל לאכול בשרי אני אמות. אני מבקש ממך, רבי, במיוחד השנה, תן לי היתר לאכול בשרי"
"זה כל מה שאתה רוצה?" - אמר הרב בחיוך - "אני מתיר לך, אתה יכול לאכול בשרי, העיקר תהיה בריא ואל תמות"
"רבי, אני לא עובר עבירה?"
"לא, מנד'ל, הובלת מים ליהודים בערב שבת זו מצווה גדולה, לך, מנד'ל, תהיה בריא!
מנד'לה יצא מבית הרב מאושר לאחר שאיחל לו אריכות ימים ושיזכה לגן עדן.
למחרת הביא מנד'לה מים לביתו של הרב. הרב היה בביתו ושאל אותו:
"נו, מנד'לה, איך אתה מרגיש היום - אחרי שנתתי לך היתר לאכול בשרי?"
"אוי, רבי" - ענה מנד'ל - "ברוך השם אני מרגיש טוב מאוד"
הרב ידע שבכל קורוב קשה מאוד להשיג בשר בתשעת הימים, חוץ מאשר ביום חמישי, לכן שאל:
"מנד'ל, איפה אתה קונה בשר?"
מנד'ל שלנו נרעד כולו ואמר:
"רבי, מה אתה חושב? מנד'ל מוביל המים יאכל בשר בתשעת הימים? אתה חושב שאני אפיקורס?"
הרבי קפא על מקומו, לא הבין מה מנד'ל אומר.
"אתה לא זוכר, מנד'ל - אתמול באת אלי לבקש היתר לאכול בשר"
"לא, רבי, אתה לא הבנת"
"מה לא הבנתי" - אמר הרב מבולבל.
"תקשיב, רב קדוש, בכל תשעת הימים לא חיממתי כפית ואכלתי אך ורק לחם. אתמול החום היה כה גבוה שהתחשק לי לאכול תפוחי אדמה חמים וטריים. לא היה לי במה לבשל, כי אין לי בבית סיר חלבי, רק כלי בישול בשריים ואסור לבשל בהם, לכן פניתי לרבי וביקשתי את ההיתר לבשל את תפוחי האדמה בסיר בשרי"
הרבי פרץ בצחוק ומנד'ל עזב את ביתו עצוב ומבויש. כל הדרך הטריח את מוחו, למה הרב צחק ממנו?
למחרת כאשר מנד'לה הגיע אלינו להביא מים, הוא סיפר לאמא ע"ה את סיפור המעשה ואמר:
"מטלה יקרה, את חכמה, אולי תסבירי לי - למה צחק הרב?"
אמא ע"ה חייכה וענתה לו:
"מענד'ל, הרב, חס וחלילה, לא צחק ממך. לפעמים קורה ואנשים סתם כך פורצים בצחוק"
מנד'לה מיד הסכים עם אמא שלי - לפעמים אנשים סתם כך פורצים בצחוק.
זיווג מן השמים
יהודי היה בקורוב שקראו לו אשר טבצ'ניק. השם "טבצ'ניק" נגזר המילה טבק, כי הייתה לו חנות שמכרו בה ניירות לגלגול סיגריות וכמובן טבק.
הוא גר בדירה צמודה לחנות ליד בית המדרש. כאשר הולכים מבית המדרש אל השוק, בצד שמאל גר ר' שמואל לייזר וכפי שאני זוכר בסמטה קטנה ליד הייתה הדירה של אשר טבצ'ניק. הוא גר ברחוב המוצל ביותר בקורוב וכדי לקנות בחנות צריך לעבור רחוב מלא עלים בגובה המגפיים.
האמת היא שהיו בקורוב עוד חנויות שמכרו טבק, אבל הוא היחיד שזכה לכינוי טבצ'ניק, כי הוא היה מומחה גדול בתעשיית הטבק של העיר. הסיפור על כך, הוא זה: חבילת סיגריות פולניות או טורקיות עלתה באותם ימים שלוש קופיקות. זה הרבה כסף. חבילת סיגריות רוסיות הייתה ממש אוצר: חמש עשרה קופיקות. לכן רוב האנשים עישנו מקטרת במחיר של שלוש קופיקות לחבילת טבק. המלמדים והלומדים בבית המדרש של קורוב הרבו לעשן, כמובן מקטרת. גם האיכרים עישנו סיגריות אבל גלגלו את הטבק בנייר רגיל והיו להם קשיים בגודל הנייר ואפשרויות הגלגול, צרות כאלה היו גם לבאי בית המדרש. אשר מצא מקום כלשהו שם קנה נייר גלגול זול ובגודל המתאים, ערבב טבק מקטרות זול עם טבק סיגריות והצליח לייצר חבילת סיגריות במחיר זול של חמש קופיקות. היה לו פדיון לא רע מהאיכרים העניים ומהבחורים והמלמדים של בית המדרש. כך זכה אשר, ובצדק, בכינוי "טבצ'ניק".
עכשיו לצורתו: איש גבוה, בריא בשר, בעל כרס גדולה, זקן ארוך לבן (הוא היה בן למעלה משבעים), הוא גם היה איש שעיר. כמו שהזקן היה ארוך גם שיער ראשו היה לבן וארוך וביחד הוא נראה כמו יער של שיער. הוא נראה אדם מגושם אבל היה חזק ובריא. ממש בריון.
אשר טבצ'ניק היה בן אדם קר מאוד וכלל לא בן תורה, בטבעו היה איש פיזי ואדם רע, בכל דבר קטן היה מתחיל לריב איתנו בחורי בית המדרש. לכן, אנחנו בית המדרשניקים, קראנו לו במקום אשר טבצ'ניק בכינוי "רשע טבצ'ניק". אבא שלו היה דווקא יהודי טוב, קודם כל הוא היה חסיד לובלין עליו נאמר בקורוב "לא עם הארץ חסיד". אם היהודי חסיד הוא לא יכול להיות עם הארץ. אשר הבין שכדי להיות יהודי טוב הוא צריך לקנות את שמו אצל המלמדים, כי המלמדים השתייכו לקהילה קבועה ולא זמנית כמו הסוחרים - המלמדים נפגשו כמעט כל יום עם התלמידים שלהם, היו בקיאים בפוליטיקה המקומית ונחשבו ליהודים חסידים טובים . . . אשר "עשה" להם מחיר טוב לסיגריות שהכין - רק ארבע קופיקות (רוב המלמדים היו חסידי לובלין). גם החסידים דאגו להתחנף לר' אשר שלנו. הם קראו לו יהודי טוב והוא קיבל בבית הכנסת של יהודי לובלין את ה"עליה לתורה" היפה ביותר.
אשר טבצ'ניק הבין בעסקים וידע לעשות תיקון בהתנהגותו, כלומר בין החסידים, נהג לחזק אותם בבקבוק יי"ש וכך עלה ממדרגה למדרגה בין החסידים עד שנחשב ליהודי יפה בקורוב וגם בבית המדרש, יהודי מושלם.
באותו זמן מספר בחורים בבית המדרש נהגו לקרוא את עיתון "הצפירה". ארבעה בחורים התארגנו וחתמו בסתר על כתב העת והעבירו אותו מיד ליד. זה היה, כמובן, ארגון מחתרתי אסור וסודי. התחילו בקורוב לחשושים וחשדות אבל לא הצליחו לתפוס אף אחד בשעת מעשה. מסתבר שהמזל של אחד, והשעה משחקת לו וזה הולך ופועל כמו מכונה משומנת. מינו את אשר טבצ'ניק לגלות את כל העסק.
מעשה שהיה כך היה: בחור אחד רצה להעביר לשני את "הצפירה" והכניס אותו אל הכיס הפנימי במעיל שלו על מנת להעביר לקורא אחר בבית המדרש. זה היה בחורף, הוא תלה את המעיל בכניסה ושכח להוציא את העיתון. קצה העיתון ביצבץ מכיס המעיל, אשר "שלנו", שהפך להיות יהודי נשוא פנים, הבחין בעיתון, שלף אותו ופרש את "הצפירה" לפני זקני העיר. הוא לא שאל מה העיתון עושה בתוך בית המדרש. בשבת בבוקר ניגש אשר טבצ'ניק לעמוד התפילה, היכה עליו, ואמר שהמצב קשה כי עוד מעט יאשימו את כל יהודי קורוב באשמת מינות וכל זאת, בגלל החבר'ה מבית המדרש. כל חברי הארגון הסודי היו מיטב התלמידים של בית המדרש.
ברור מאליו שבגלל כאלה בחורים לא התעוררה התרגשות גדולה מדי, כי הם היו משמנה וסלתה של קהילת הבחורים מקורוב, ניתן לחשוב שאף אחד לא ירצה להתעסק איתם. אבל העובדה שאשר חשף את הארגון הסודי קבל עם ועדה מעל העמוד זה היה רע. באותו זמן כבר נתנו לו כבוד החסידים מלובלין, הוא כבר היה גבאי ראשון בבית הכנסת של הלובלינאים. באותה שנה אשר טבצ'ניק קנה לעצמו לולב ואתרוג וזכה לעשות את מצוות הנענועים של ארבעת המינים מתוך כוונה (בפעם הראשונה בחייו). אפשר לומר שתורה וגדולה חברו כאן יחד. אבל כמו שאומרים "הכל אצל אחד זה כלום אצל אחר". אשר היה חשוך בנים, הייתה לו בת אחת. כלומר לאחר מותו לא יהיה מי שיקרא עליו קדיש, וזו הייתה צרה צרורה באותם ימים. כך, אפילו אשר, הבריון הגדול, היה פולט מפעם לפעם אנחה גדולה על מר גורלו.
עבר זמן ואשתו של אשר נפטרה והוא נשאר אלמן.
אשר כבר היה איש מכובד באמת בבית הכנסת של לובלין ונהג לעשות מזמן לזמן תיקון. החסידים התחילו להתלחש ביניהם והעלו סברה שכדאי להפגיש אותו עם יהודיה ובעזרת השם יזכה לבן זכר. אבל איפה מוצאים שידוך שהעיקר הוא בן זכר, בת כבר יש לו.
עכשיו אני נזכר באותו לילה היסטורי, הלילה בו בין חסידי לובלין נולד השידוך האמיתי והמתאים לר' אשר שלנו.
אני זוכר שהשעה הייתה שתים עשרה בליל חורף קר, אני וחברי הטוב שלום ישבנו ולמדנו בבית המדרש. בית המדרש כולו היה שקט מלבד השולחן של לובלין (לכל קהילה היה שולחן מיוחד משלה בבית המדרש). ישבנו שם חבורה של בחורים מחסידות לובלין, התבטלנו וסיפרנו מעשיות על הרבי הזקן שלנו מלובלין. דיברנו על השמועות האחרונות בעיר ושתינו מעט שיכר. מעט שיכר כי לא היה הרבה שהרי היינו כולנו קבצנים. לפתע, כמו משמים, נכנס לבית המדרש אשר טבצ'ניק (כזכור, הוא גר בסמוך והוא היה אלמן, לכן קיבל רשות להיכנס לבית המדרש). כולנו בבת אחת קראנו אליו:
"ברוך הבא ר' אשר! הגעת ממש כמו רוח הקודש. שמענו כל מיני שמועות טובות עליך ונהוג לשתות לחיים לכבוד זה".
אשר שלנו הבין את הרמז, לא נתן לנו לבקש פעם נוספת, ניגש אל מרדכי מיכל, הגבאי של בית המדרש (הוא נהג לשבת כל הלילה באחת הפינות וללמוד לעצמו משניות. תמיד ניתן היה לקנות אצלו מעט שיכר) ושאל אותו:
"ר' מרדכי יש אצלך מעט שיכר?" - והוא נענה:
"לא הרבה, בערך רבע כד".
"בוא נלך למטבח".
אומר ועושה. התחלנו לשתות כוסית ועוד כוסית וכאשר העולם התחיל להסתובב סביבנו התחלנו לאחל לר' אשר לחיים . "לחיים, ר' אשר!! אנו מאחלים לך את כל הטוב שבעולם ואת כל מה שליבך חפץ".
"מה זה יעזור לי. אלוהים לא דאג שיהיה מי שיגיד על קדיש לאחר מותי? - ענה אשר בפנים עגומות. אמנם היינו כולנו כבר שיכורים אבל נדבקנו מהעצב של אשר וחשנו רחמנות עליו. אבל איך אפשר לעזור, אם זה רצון השי"ת, שיהודי בריון כזה ישאר ללא קדיש. לפתע אחד מן החברותא צעק:
"שקט יהודים! הרגע עלתה במוחי מחשבה. יש לי שידוך הגון לר' אשר. ממש סיעתא דשמיא, הרעיון שעלה במוחי, אם דבר ה' יעזור יתברך בבן זכר.
אשר עצמו לא ידע אם לשמוח או להתיאש, אבל כל החבר'ה תפסו את השדכן שיגלה לנו מי השידוך. הוא ענה: "עכשיו לא אומר דבר, זה עניין גדול. מחר ראש חודש, כל אנשי שלומנו יגיעו מחר לבית הכנסת עם ר' אשר ונדבר".
כך היה. אחרי התפילה כמעט כל חסידי לובלין נאספו, שתו מעט שיכר והמלמד השדכן הציג את השידוך להסכמת ר' אשר. הוא אמר שזה רעיון גאוני.
(את שמו של המלמד איני זוכר אבל אני זוכר את אבא שלו, גם הוא מלמד שהיה, יסלח לי אלוהים, יהודי רוצח שהיה הורג את התלמידים שלו. הבן המלמד היה רוצח גדול יותר מאביו ונוסף לכך היה גם קמצן גדול, ולא תרם לאיש אפילו פרוסת לחם גם אם נראה כמו שלד).
עכשיו אחרי שהכרתי לכם את החתן, אני רוצה להכיר לכם את הכלה והיכן היה השידוך.
בקורוב חי יהודי ששמו לייזר איינבינדר (אליעזר כורך הספרים), האיש היה ממש אומן במלאכתו. עבד כמו אומן מהאגדות, כמו שעבדו בחדרי מלכים. אפילו המכונות המודרניות של היום לא יכולות להתחרות בעבודת היד שלו. אבל בגלל שהוא חי בקורוב הוא היה אביון גדול. בנוסף לזאת היהודי היה איש תם וישר, איש עדין עם נשמה רכה. היתה לו בת שקטה ועדינה כמו אביה. היא התביישה ביופיה היוצא מן הכלל. הילדה הייתה במחצית תקופת פריחתה, היא הייתה בת שמונה עשרה.
באותן שנים היה מנהג בקורוב לשלוח את הילדות המתבגרות לוורשה או ללודז' ללמוד מקצוע כלשהו כדי לעבוד ולקנות לעצמה נדוניה. יהודים עניים שהיו בעלי מלאכה לימדו בעצמם את הילדות שלהם מקצוע כמו חייטות, תפירה וכו'. לאלה שחשבו עצמם "אנשים טובים יותר" לא התאים שהבת שלהם תעבוד בחייטות ולכן רובן עבדו בטיפול בילדים. . . לייזר איינבינדר היה יהודי חסיד ובן תורה (מקצוע כורך הספרים היה מקצוע מכובד כמו בני תורה) ולשלוח את ילדתו ללמוד חייטות הוא לא רצה. אבל, לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לשלוח אותה לעבוד בטיפול בילדים. איך שולחים ילדה צעירה ויפה לבד לעולם לעבוד במשפחה זרה? אכן, הילדה הצעירה של לייזר סבלה מאוד, פשוטו כמשמעו, לא קיבלה מספיק לאכול ולא הייתה לה שמלה מתאימה. המצב היה קשה.
בעיר ידעו כולם על המצב הקשה של לייזר וחסידים רבים שמו עין על הבת, אבל הבינו שזה יכול להיות "שידוך מתאים" רק לעשיר זקן.
אנשי בית הכנסת לא היו טיפשים, הם הבינו שיש לפניהם משבר גדול. הם תכננו תוכנית אסטרטגית. קודם כל החליטו לפעול בסודי סודות. מחוץ לאנשי השטיבל של לובלין שום אדם לא ידע דבר ובמיוחד לא הנערה. הם הזמינו את לייזר לעבודת כריכה של ש"ס קרוע ועוד כמה ספרים. ברור שלייזר הגיע מיד ואכן נתנו לו כמה עבודות, שם דיברו איתו כמה מחשובי השטיבל אנשים ישרים ויראי שמים וספרו לו על תכלית ההזמנה, על מעמדה של הבת ללא בגדים יפים וללא נדוניה ואמרו:
"שמע ר' לייזר: אנחנו רוצים להציג בפניך את העניין ואל תכעס. יש לנו שידוך טוב לבת שלך, אמנם לא עם איש צעיר אבל אם תעשה חישוב טוב זה שידוך מתאים. הוא יהודי משטיבל שלנו, ר' אשר טבצ'ניק שאתה מכיר אותו היטב, איש חסיד והעיקר עשיר גדול, הוא נחשב בעיירה כגביר בעל הון של אלפיים רובל, הכי טוב בעולם!".
אתם מבינים שלייזר לא נתן תשובה ברורה, הוא צריך לשקול את ההצעה וכמובן לשאול את פי הנערה ועליה לאמר: הן. אפילו אם הנערה תאמר שאינה מוכנה לשמוע על הדבר - השמועה כבר רצה בין החסידים, המעשה נעשה וכולם המשיכו הלאה. כמעט כל יום הגיע לייזר איינבינדר לבית המדרש להתפלל ותמיד היה מי שהביא לו ציטוט מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים שזה מהלך טוב. אלא שמדובר באיש זקן שצבר בעזרת השם מספיק שנים, אפילו קורה שצעירים מתים ודווקא הוא יכול להאריך ימים ושנים, עד מאה ועשרים. אגב, לחשו לו בסוד, אם ייתן את הסכמתו, הוא יקבל מאשר מאה רובל. בקיצור, עם לייזר העיסקה כמעט הושלמה אבל הנערה עדיין לא הייתה בסוד העניינים. אבל, כמה זמן אפשר לשמור סודות, ברגע שהסוד נתגלה נהיה חושך בבית, היא התחילה לבכות, לא הסכימה לדבר על הנושא, תבעה ואיימה שאם ידברו איתה היא תעשה את המעשה, או שתצא לעולם ואיש לא ידע לאן. כך היה. הנערה נעלמה לפתע ואיש בעיירה לא ידע על כך. עד מהרה נודע שהיא ברחה לדודה שלה באחת העיירות. ההורים נסעו במהירות לדודה, התחננו שתחזור הביתה והבטיחו שלא ידברו איתה עוד על הנושא. הילדה התעקשה ולא הסכימה לשמוע על חזרה הביתה. היא אמרה: "אני לא חושבת על חתנים. אם ההורים חשבו על דבר כזה, היא לא מוכנה לגור בקורוב. המצב היה לא טוב, אבל חסידי לובלין, בסוד, שלחו משלחת לדודה והציעו לה מתנה יקרה אם תשפיע על הילדה לחזור הביתה והבטיחו שאיש לא ידבר איתה על השידוך.
כך היה. מספר חודשים היה שקט כאילו כלום לא קרה. עם הזמן נשות העיר הרכלניות, המסוגלות בהבל פיהן להפוך עולמות התחילו לעבוד על הנערה ולצייר בצבעים ורודים את העתיד שלה. היא תחיה כמו מלכה עם בגדי משי וקטיפה ושפע של תכשיטים. אגב, היה זה חורף קשה ביותר עם שלג וכפור וביתו של לייזר ניזוק מקירות עץ שקרסו בגלל מזג האוויר. התיאור של הבגדים המפוארים, התכשיטים ובעיקר החלום על בית מחומם וארוחות עם שפע של בשר עשו את שלהם ופעם הראשונה הנערה אמרה:
"מה נדרש ממני?"
"לא נדרש ממך כלום, ילדה כשרה - רק שתגידי "מסכימה!". בשקט נשמעה המילה: "מסכימה" . . .
ושתי דמעות מבריקות זלגו מעיניה . . .
מיותר לספר שבביתו של אשר בן השבעים ואצל כל החסידים הלובלינרים הייתה שמחה גדולה. גם בביתו הדל של לייזר היה שקט ואפילו מעט הנאה על שהילדה תזכה לדירה, למלבוש ואוכל טוב. אשר הזקן עמד בדיבורו ומיד שלח לכלה חייט צמרת לקחת מידות לבגדי החתונה ביניהם שמלת משי מפוארת וחליפה שחורה מקטיפה, אותן לובשות רק כלות של נגידים. כל נשות הקהילה עקבו ועזרו בהכנות לחתונה וכל פעם שהחייט הביא בגד חדש, הן דאגו להתאסף בביתה ולבקש שתמדוד את הבגד כדי שיוכלו לראות איך נראית הכלה ואמרו:
"את יפה כמו השמש בחודש תמוז, את נראית ממש כמו בת מלכה".
והוסיפו בהזדמנות זאת מבול של ברכות. הכלה עצמה, כמו נערה צעירה, הגיבה בחיוך מרוצה מהבגדים החדשים, אבל מידי פעם זלגה לה דמעה נוצצת וחזרה וענתה את אותו פזמון: "כל הכלות בוכות לפני החתונה זאת סגולה למזל טוב".
זמן קצר עבר ובביתו של לייזר איינבינדר התחילו חיים. נשים נכנסו ונשים יצאו ואפילו עשו שם את ברכות כלה. הכלה הייתה עסוקה עם החייט והבגדים ולא היה לה זמן למחשבות אחרות . . .
גם אצל אשר הזקן היו עסוקים בהכנות לחתונה ובתוך ארבעה שבועות הכל היה מוכן.
הייתה זו חתונה של עשירים וזה נגמר . . .
בביתו של אשר הייתה שמחה גדולה. גם בביתו הדל של לייזר התחילו לחוות שמחה. כמו שנהוג לומר: בבוקר לא עבות אחד, כאשר שמש קרה זרחה על העיירה קורוב, במזל ובשעה טובה ומוצלחת צעדו לחופה החתן אשר טבצ'ניק עם הכלה היפה והזוהרת כמו השמש . . . זו הייתה חתונה יפה ועשירה והכל נגמר . . .
מיד לאחר החתונה, שלח אשר ללובלין שני חסידים עם קוויטל ופדיון נאה בבקשה לרבי שליט"א שיתפלל שיזכה בבן זכר. החסידים חזרו מהרבי עם תשובה לא ברורה, הרבי קרא את הקוויטל לקח את הפדיון ואמר רק שלוש מילים: "הלואי, נו, מילא". מיד התחילו בשטיבל חילוקי דעות גדולים, חלק אמר ש"נו, מילא" היא תשובה לא טובה (הביטוי "נו, מילא" מקובל מדורי דורות בשושלת חסידי לובלין). אחרים אמרו הפוך, הם יודעים בידיעה ברורה שגם בזכות האבא וגם בזכות הסבא כאשר אומרים "נו, מילא" מתכוונים לישועה שלמה. . . לא חשוב מי צודק יש צורך ברחמי שמים.
כמה שבועות לאחר החתונה, בקורוב התחילו לרכל. אנשים הבחינו כי לא רואים את הכלה ברחוב, אפילו לאיטליז לקנות בשר אשר הולך בעצמו. עובדה זו ניתנת לביאורים שונים, חלק אמרו שהכלה פשוט מתביישת להיראות ברחוב אחרים אמרו שהיא פשוט חולה, היא אפילו לא מדברת עם בעלה והיא שרויה במרה שחורה. בעלי מלאכה שונים בעיירה כעסו על חסידי לובלין וקיללו אותם על שגרמו לילדה צעירה ועניה להיות חולה בגלל נישואין לגביר זקן. עבר זמן נוסף והשקט חזר לעיירה.
כמה חודשים מאוחר יותר נודע בעיירה: האישה בהריון. בקורוב שוב התחילו השערות והימורים: האם תהיה זו בת או אולי בן זכר, כמו שרצו החסידים. האנשים הפשוטים, גם הם עסקו בנושא וסנדלר אחד אמר בקול רם:
"אני קבצן אבל אני מוכן לתת תרומה של עשר קופיקות לר' מאיר בעל הנס אם תהייה זו בת. להכעיס את החסידים האלה!".
עכשיו, ראו איזה פלא: כעת חיה, שנה לאחר החתונה, לאשר נולד בן!!!
קשה לתאר מה קרה בעיירה, בפרט אצל חסידי לובלין. את ברית המילה עשו בבית המדרש. הרבה אוכל והרבה שיכר. החסידים שתו, רקדו ושרו: ברוך מבנים אשר. העיקר, כולם אמרו, רואים שזה מעשה אלוהים והיה זה זיווג מן השמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה