אמי, מאטל ע"ה, הייתה אישה עליזה, אהבה לשוחח והייתה מספרת סיפורים טובה מאוד. היא אהבה לספר זיכרונות מימי קדם, מאורח החיים המסורתי של קורוב, מנהגים, לתאר את הוריה ואפיזודות משנות נעוריה וחתונתה.
במשך השנים, שכחתי את רוב הסיפורים שלה, אבל כמה קטעים מהסיפורים האגדיים שלה עדיין נשארו בזיכרונותיי. הייתי רוצה לספר אותם כאן, כי אני חושב שהם בעלי ערך היסטורי.
הקוראים המודרניים בהחלט יראו בהם הד רחוק וקלוש של עולמות עברו.
איש קורוב, סבי רבי הרשל
שמו של סבי, איש קורוב, היה הרשל פלקסר. אבל יהודי קורוב, כמו כל הסביבה, קראו לו "הרשל מרבי-שויב", שכן הוא היה במקור מהעיירה בשם זה, באזור חלם.
(באותם ימים נטו היהודים לשנות את שמות העיירות בסגנון המסוים שלהם: אופטוב הפך לאפטאו, ראדום הפך לרדים, אוסטרוביץ' הפך לאוסטרובצי, וקורוב הפך לקוריב. הרוביישוב הומר לחלוטין ליהדות, ונקרא על ידי אדם אמיתי שם יהודי: "רבי-שויב.").
סבי לא בא ממשפחת רבנים. הוריו, ומשפחתו כולה, היו יהודים רגילים ממעמד הביניים: סוחרים ומחסנאים פשוטים. גם סבא היה סוחר מנוסה וחי את כל חייו בעולם המסחר.
עיסוקו העיקרי היה בהלוואת כספים בריבית, לפריצים בסביבה. הם היו מחזירים את ההלוואה והריבית בעיקר באמצעות תבואה ותפוחי אדמה שמכר ברווח. הוא הרוויח יפה והעסק שלו פרח.
סבא - איש כספים קפדני אך יהודי חם לב
בסיס פרנסתו היה אכן, הלוואת כספים לפריצים בעלי הקרקעות באזור. עניין הריבית היה משני וטפל עבורם. עיקר הכנסתו נבעה ממכירת התבואה שקיבל מהם ברווח גדול. עם זאת, הוא היה גם סתם מלווה כספים שעשה עסקים עם סוחרי קורוב, יהודים ולא יהודים. כמו מלווי כספים אחרים, הוא היה קפדן: צריך היה לדייק, להחזיר את הכסף במועד שנקבע לפרעון, אחרת מאבדים אצלו את האשראי. עם זאת, זה היה רק היבט אחד בדמותו. אמא סיפקה עובדות ששיקפו את אופיו של סבא באור שונה לגמרי: הוא היה יהודי חם לב. להלן רק עובדה אחת:
בקורוב היה סוחר תבואה, יהודי ידוע, שעשה כמעט את כל עסקיו עם סבא. מדי שנה, בזמן הקציר, הוא היה לווה מסבא כמה מאות רובלים, אותם הוא תמיד החזיר בזמן, את ההלוואה עם הריבית. פעם אחת, כאשר הגיע מועד הפירעון, האיש לא הביא את הכסף. סבא חיכה כמה שבועות, אבל הוא לא הגיע. זה היה חשוד. הוא גם שם לב שהאיש מתחמק ממנו, ופנה לצד בכל פעם שהבחין בו. סבא התרגז, ושלח לקרוא לו. נו, כשהרשל פלקסר זימן אותך, היית חייב להופיע. הסוחר הגיע מיד.
להלן ברצוני להציג את הדיאלוג בין סבא, המלווה, לבין סוחר התבואה הלווה, (כפי שהביאה לפנינו אמי):
הסבא (בחומרה): תגיד לי, אתה, מה נסגר איתך? אתה לא מחזיר את הכסף, לא את הריבית, ואני שם לב שאתה מתחמק ממני. אתה חושב שאני אשתוק? אני אעקור אותך מהשורש.
סוחר התבואה (בבכי): רבי הרשל היקר, אני עני ואביון, עשיתי כמה עסקאות גרועות, והפסדתי את כל כספי עד לפרוטה האחרונה. אני כבר לא סוחר ואין לי ממה לחיות. הברירה היחידה שלי היא לעזוב את העיר ולהיות קבצן.
סבא (בכעס): אם זה המצב, אתה באמת יהודי חוטא, ולא מאמין באלוהים. אחרי הכל, אתה סוחר ותמיד התפרנסת יפה. בפעם הראשונה שהעסקה שלך נכשלה , אתה מאבד את אמונתך בהשי"ת? אתה צריך להמשיך לעשות עסקאות. אלוהים יכול לעזור לך להצליח שוב.
סוחר: במה אעסוק, עכשיו כשאין לי פרוטה?
סבא: ומה עם הרשל פלקסר? שכחת איפה הוא גר? למה לא באת אליו וסיפרת לו הכל? (סבא התייחס לעתים קרובות לעצמו בגוף שלישי, כסוג של מחווה שהייתה מקובלת לגבי אנשים עשירים בקהילות היהודיות).
סוחר: לא יכולתי להראות לך את עצמי. בכל פעם שראיתי אותך מרחוק נהיה לי שחור בעיניים.
סבא: אתה צריך להתבייש בעצמך. יהודי לא צריך להתייאש. אבל בואו נעשה סיפור ארוך לקצר: תגיד לי, יש לך במה לסחור?
סוחר: כן, אני מכיר פריץ אחד שאיתו אני יכול לעשות עסקה, אני חושב שאפשר להרוויח הרבה כסף.
סבא: כמה כסף, למשל, תצטרך עבור העסקה הזו?
סוחר (בענווה, בשקט): אני יודע? . . . אולי אצטרך בערך מאתיים רובל.
סבא (בקול רם): מה זאת אומרת "אולי"? אתה מתכוון שאתה צריך יותר. ובכן, תגיד לי כמה אתה צריך?
סוחר (מחייך בענווה): ובכן, אם ר' הרשל שואל, אני חייב לאמר, אני בעצם צריך בסך הכל ארבע מאות רובל.
סבא: אז תגיד לי למה אתה מתנהג כמו טיפש? הרשל פלקסר לא יתן לך חלילה ליפול. אחרי הכל, יש לך אישה וילדים. גם הרשל פלקסר צריך להתפרנס ואתה תשלם לו ריבית. שב ואני אספור לך את הכסף.
וסבא הניח צנצנת ברנדי על השולחן, שתה לחיים עם הלווה, ואיחל לו ברכה והצלחה:
"זכור שאתה כבר חייב לי שלוש מאות רובל וריבית כך וכך. מועד התשלום היה לפני מספר שבועות, מה שמוסיף לריבית. נרשום בספרים את זמן הפירעון, ותזכור לשלם בזמן!"
התוצאה הייתה שהעסקה באמת זכתה להצלחה, הלווה הרוויח סכום יפה והחזיר לסבא שלי את שתי ההלוואות, עם ריבית, עד הפרוטה האחרונה. סבא התגאה מאוחר יותר:
"הרשל פלקסר לא נותן כסף במתנה. יש להחזיר את הקרן והריבית עד הפרוטה האחרונה. אם אתה לא יכול לעשות את זה בפעם הראשונה, עשה זאת בפעם השנייה, או בפעם השלישית - אבל לשלם אתה חייב . . ."
זו לא הייתה הפעם היחידה שסבא גילה התחשבות כלפי הסוחרים היהודים מקורוב. הוא היה מעניק הלוואות כדי לתמוך בכל מי שסבל מכישלון. באומץ ובביטחון מחודשים התקדם הסוחר הלווה והחזיר את כל ההלוואות. השמועה בקורוב הייתה, שהרשל פלקסר הלווה לסוחרים את הכסף שלו ביחד עם ההצלחה שלו . . .
סבא - בעל גמילות חסדים
סבא לא היה רק מלווה כספים. הייתה לו גם יד רחבה בגמילות חסדים. יותר מאישה צעירה אחת מקורוב לעולם לא הייתה מתחתנת אלמלא סבא. למשל, בעל חנות יהודי עשה שידוך עם בחורה, התחייב לשלם מאה וחמישים רובל בעת החתימה על התנאים. עם זאת, הוא לא יכול היה למשוך סכום כזה ממשאביו - מאה וחמישים רובל היה אז סכום גבוה למטרה זו. נו, הוא הלך להרשל פלקסר, שהלווה לו את הכסף, כדי שיפרוס את ההחזר בתשלומים. לפעמים התשלומים עשויים להימשך על פני מספר שנים.
סבא גם עשה גמילות חסדים כאשר הלווה כסף לגברים נשואים צעירים, שזה עתה סיימו את תקופת התמיכה ההורית והחלו ללמוד כיצד לנהל עסק. צעירים אלה כונו לעתים קרובות "טירונים". סבא, בעל החוש העסקי שלו, היה אומר, לעתים קרובות בחיוך: "אי אפשר לגבות ריבית מהטירונים האלה, מכיוון שהם מעולם לא הרוויחו דבר בחייהם. עם זאת, אפשר להפקיד בידיהם כסף, כי למרות שאין להם ניסיון מסחרי, הם יותר אנרגטיים ובטוחים בעצמם מסוחרים מבוגרים".
למען האמת, סבא העניק כאלה גמילויות חסדים גם תמורת ערבויות כגון משכון של תכשיטים וחפצים עשויים כסף, אותם שמר בכספת הברזל שלו ולא דאג לגביהם. הוא כתב את שמו של כל אדם על החפץ. באותה תקופה, סבא היה האדם היחיד בקורוב שהייתה בבעלותו כספת ברזל גדולה.
הגביר מנדל באייר מפולאווי עשה לראשונה את הונו מגמילת חסד בסכום של מאתיים רובל מסבא, בתמורה למשכון של תכשיטים וערכה מלאה של כלי שולחן מכסף. מנדל באייר התעשר, כמובן, החזיר את ההלוואה וקיבל בחזרה את התכשיטים מסבא. עם זאת, הוא נתן לסבא את כלי הכסף במתנה כזכר לגמילת החסד הראשונה. אצל ההורים שלי עדיין יש כפיות שעליהן חרוט "מ. באייר". מנדל באייר הפך להיות מיליונר.
איש קמצן
למרות שסבא היה אמיד, באמת גביר אדיר, ונראה היה שהכסף זורם אליו ללא הרף ומכל צד, הוא גם היה קמצן, לא סתם קמצן אלא ממש קמצן אגדי. בחיי היומיום שלו אפילו קופייקה אחת הייתה חשובה לו.
הנה מספר דוגמאות:
כאשר סבא רצה לעשן את המקטרת שלו, חבל היה לו להדליק בגפרור שלם. הוא שבר את הגפרור לשניים, הוא השתמש בחצי העליון עם ראש הגפרור ואת החצי השני הסתיר בכיסו. כאשר רצה לעשן שוב את המקטרת השתמש בחצי השני אותו הדליק באש התנור.
כאשר הוא רצה להיכנס לחדר שינה לפעמים במהלך היום, המעבר היה דרך המטבח, כשהעוזרת שמעה את צעדיו של סבא, היא מיד הנמיכה את אש מנורת המטבח (המטבח היה חשוך, והיה צריך להשאיר את המנורה דולקת גם ביום), כדי שסבא לא יכעס שהיא מדליקה את המנורה כל כך חזק במהלך היום. (בהזדמנות זאת אני רוצה לציין, כי לפי דברי אמא ע"ה, יענקל "מכונאי" אכן היה הראשון להביא לקורוב מכונת תפירה זינגר. לכן סבא הביא מוורשה לקורוב את מנורת הנפט הראשונה, וכל אנשי קורוב הגיעו בריצה ונדהמו לראות מה חוכמת האדם יכולה לעשות. בשל זהירותו הרבה, סבא לא נתן לאיש את המלאכה לשפוך נפט לתוך המנורות ולהדליקן לאורך תקופה ארוכה. הוא עשה זאת בעצמו, ובשעת מעשה קרא לילדים להצטופף בצד).
יענקל שנידרמן ("משיניסט") היה מפעם לפעם בעל תפילה בבית המדרש. הוא נספה, יחד עם כל שאר יהודי קורוב
בבית, סבא תמיד לבש חלוק. היו לו שלושה: אחד לימי חול, אחד לשבתות ועוד אחד לחגים. עם זאת, כל השלושה התבלו בסופו של דבר. פסח התקרב, והוחלט להכין חדשים. סבתא ביילה הלכה לחנות הבדים, והביאה שלושה סוגי בדים (באותם ימים לא קנו בגדים מוכנים). סבא אהב את הבדים, אבל לא היה מוכן להכין שלושה חלוקים בבת אחת. הוא החליט ששניים יספיקו: האחד לימי חול, והשני יתאים לשבתות וחגים. עם זאת, הוא רצה בד דו צדדי, תפור כך שייצור בגד הפיך. כל ההפגנות של סבתא היו חסרות תועלת. להכין שלושה בכל פעם - הוא טען - זה דקדנטי ובזבזני. כמובן, סבא עשה את שרצה. הוא לבש את החלוק ההפוך והאלגנטי במשך שנים רבות.
אמא סיפרה לנו הרבה סיפורים דומים, אבל הדוגמאות שהצגתי כאן מספיקות כדי להוכיח שאיש רחב אופקים הוא לא היה.
סבתא ביילה והשושלת שלה
מבחינות רבות, סבתא שלי ביילה (אמא של אמי, שתנוח על משכבה בשלום) הייתה ההפך מסבא שלי. קודם כל היא באה מייחוס גדול: סבא רבא שלה היה הרב הגאון הגדול וצדיק הדור מוהר"ר, יעקב יצחק הלוי הורוביץ זלל"ה, הרבי הזקן מלובלין, המכונה "החוזה מלובלין".היא הייתה מאוד גאה בשושלת הזו, ולעתים קרובות דיברה על המורשת שהותירו אבותיה. הירושה בפועל כללה כד זכוכית גדול בעל שתי ידיות, בגודל של כד נחושת מיושן ששימש לנטילת ידיים. לטענת סבתא, החוזה מלובלין השתמש בו כ"כוס אליהו" במהלך סדר פסח. למרות שלסבי מקורוב היו גביעי כסף בשפע, גדולים וקטנים, רק כד הזכוכית הזה שימש אותנו בליל סדר פסח שלנו כ"כוס של אליהו".
סבתא ביילה מברכת על נרות חנוכה
לסבתא ביילה הייתה עוד ירושה יקרת ערך משושלת חסידות לובלין: מנורת חנוכה קטנה מזהב, שלפי המסורת שעברה אצלנו מדור לדור ושימשה את הרב הגדול מלובלין עצמו, להדלקת נרות חנוכה. סבתא אהבה מאוד את המנורה הזו. היא הזמינה בלובלין נרתיק כסף מיוחד, בו שמרה את מנורת החנוכה כל השנה עד לטקס החנוכה. עם זאת, סבא השתמש במנורת חנוכה עשויה מכסף משלו. הוא אמר שיהודי מן השורה אינו ראוי לברך על נרות במנורה מסוימת, שכן אי אפשר היה לדעת את כוונותיו המיוחדות והתפילות של אותו צדיק בעת שהוא אומר את הברכות. אז סבא בירך על הנרות במנורת הכסף שלו, וסבתא ברכה על הנרות בנפרד (כמו גבר) במנורת הזהב שעברה בירושה. היא נימקה זאת בכך שהיא רשאית לעשות זאת, כיוון שזוהי מורשת מסבה.
אבל, בסופו של דבר הסבתא התחרטה על שהשתמשה במנורת חנוכה של סבא שלה.
ביילה, בתו של הרשל רפופורט ונינתה של סבתא ביילה פלקסר
אגדת קורוב על מנורת חנוכה מזהב שעברה בירושה
אירוע מוזר התרחש בנוגע למנורת החנוכה, אשר הסעיר את כל העיירה. זה היה נושא כללי לשיחה בקורוב ובסופו של דבר הפך לאגדה. הסיפור היה כך:
מלבד הנשים שסבתא העסיקה כמשרתות, היה לסבא משרת משלו (רק לעסקים שלו, כמו גביית כספים מלווים, מסירת כספים לבעלי קרקעות וכו'), משרת זה היה בחור רגיל, לא מלומד, לא נשוי בשם עקיבא. עם זאת, הוא היה ישר. סבא העריך אותו מאוד, למעשה, סמך עליו בסכומי כסף גדולים. במשך שנים רבות הועסק המשרת אצל סבא. בסופו של דבר, הוא התחתן בקורוב. סבא היה מאוד מעורב בחתונה, והוציא עליה לא מעט כסף. החתונה הייתה ממש לפני פסח. מיד לאחר מכן נסע הזוג הטרי ללונדון, ותכנן להמשיך לאמריקה.
ויהי היום, חג חנוכה הגיע. סבתא הוציאה את מנורת החנוכה מהכספת, כדי לברך על הנרות (המנורה נשמרה בכספת הברזל של סבא כל השנה). כשפתחה את נרתיק הכסף התברר שהוא ריק ומנורת החנוכה נעלמה. סבתא כמעט התעלפה. מה קרה? לאף אחד מלבד לסבא, לא היה מפתח לכספת (וזה היה מפתח שאי אפשר היה לשכפל). כל העיירה הייתה בסערה גדולה. אנשים התאספו כדי לדון באירוע הבלתי נתפס הזה. היו שחשדו שהמשרת גנב את המנורה תוך שהוא משאיר בכוונה את הנרתיק מאחור, כדי שאיש לא ישים לב שהוא ריק עד חנוכה. אבל סבא אמר, בהגיון, שזה בלתי אפשרי, כי הוא תמיד ענד את המפתח על צווארו. אגב, הוא עשה זאת בעבר והפקיד בידי המשרת סכומי עתק, והמשרת תמיד היה ישר. מיד התחילו ב"יש אומרים" שזו לא הייתה גניבה פשוטה, אלא שמשמים התערבו. . . זאת לא לנו להבין . . . כמובן, היו כמה אנשים עקשנים שחזרו וטענו שזה יכול היה להיות רק המשרת ושאי אפשר למנוע גניבה פנימית בתוך משק הבית. אבל הפוסקים והחסידים של קורוב נמנו וגמרו שהמנורה נעלמה אל העולמות העליונים . . . הם ביססו דעה זו על סיפור דומה בתלמוד (מסכת תענית, כ"ה, א') וכי מדובר בעונש, כי על סבתא, כאישה, נאסר לברך על הדלקת נרות החנוכה במנורה של הצדיק הקדוש, החוזה מלובלין.
סבתא ביילה נוסעת ללובלין לקברי אבותיה
לדברי אמא ע"ה, הילדים היו שואלים את הסבתא לדעתה על המקרה הזה. היא תמיד הייתה עונה: "ילדים, אל תדברו איתי על זה". זמן מה לאחר מכן הסבתא נסעה ללובלין. היא העמידה פנים שהיא הולכת לקנות שם, אבל הילדים גילו שהיא ביקרה בקברו של סבה, הצדיק מלובלין, שם זעקה והתחננה למחילה. מאז, עניין מנורת החנוכה המשיך להתנוסס מעל קורוב, סוד נצחי ותעלומה קדושה שהתפתחה לאגדת העיירה.
סבתא מדליקה כל שנה בלילה הראשון של חנוכה נר שעווה
מיד לאחר מכן, לאחר שסבתא חזרה מלובלין, שם התוודתה על קבר סבה, היא נסעה לטריסק כדי להתייעץ עם הרבנים של אותה עיירה. היא לא סיפרה לאיש מה הרבנים אמרו לה (היא לא דיברה עם אף אחד על מנורת החנוכה ההיא). אולם, לאחר שחזרה מטריסק לא ברכה על נרות חנוכה במנורה משלה. אבל היא הדליקה נר שעווה גדול בליל ראשון של חנוכה מדי שנה, הניחה אותו בפינה ומלמלה תפילה שקטה. סודות מנורת החנוכה שנעלמה ריחפו מעל הנר המהבהב הזה.
תן לסיפור הזה שלי להיות "נכס ספרותי" ותרומה היסטורית ל"ארכיון שבעל פה" של שארית הפליטה. תהיה להם הזכות והכבוד להעמיד מצבת זיכרון לעבר. סיפורים מתוקים וסיפורים עצובים, אגדות ופולקלור של יהודי קורוב שלנו. סיפורים כגון אלה הזינו את הפנטזיה של יהודי קורוב שנספו ונרצחו בצורה כה טראגית. הם סיפקו מעין "מזון רוחני" לשיחות בבית המדרש בלילות החורף הארוכים של קורוב.
סבתא ביילה בחיי היומיום
האישיות וההתנהגות של סבתא ביילה היו שונים לחלוטין מאלה של סבא. במקום שסבא היה זהיר מאוד בכסף והיה קמצן אפילו על קופיקה אחת, סבתא הייתה נדיבה ופזרנית. משק הבית שלה היה רחב ידיים, שיקף את עושרם: תמיד היו שני משרתים, והבית היה מצויד בפאר רק בטוב וביקר מכל.
עם זאת, היא לא הייתה שקועה רק בעצמה, אלא גם מאוד נדיבה ומכניסת אורחים. כל יהודי שהגיע לקורוב קיבל אוכל ושתייה וכן נדבה יפה כראוי לנגידים. באופן כללי, היא תרמה צדקה ביד רחבה לכל אחד שזקוק לה.
היא הייתה חסידה של האדמו"ר מטריסק. פעמיים בשנה היא שלחה אליו "קוויטל" בצירוף לשטר של מאה רובל בשנה: פעם לקראת פסח ופעם לקראת ראש השנה.
הרשו לי לשבח כאן גם את סבא שלי. הוא התחשב בה מאוד, ולמרות שהוא עצמו היה חסכן, הוא הרשה לה לנהל את משק הבית בדרכה שלה ולתת צדקה כראות עיניה.
"מצוות המילדות" של סבתא
בנוסף להיותה של סבתא בעלת צדקה גדולה, סבתא עסקה גם בארגון צדקה יוצא דופן, אשר נודע בקורוב כ"מצוות המילדות של ביילה". משפחתה בקורוב, של האם המצפה ללידה, הייתה שולחת הודעה לביילה עוד לפני ששלחו לקרוא למיילדת. כפי שסיפרה אמי: המיילדת היחידה בקורוב באותה תקופה, הייתה אמו של חיים שמואל לוסטמן, שהייתה בשנות התשעים לחייה. כשהיה צורך לסייע בלידה, היא נישאה על כתפו של מישהו, כיוון שלא יכלה ללכת יותר. סבתא הייתה נשארת עד שהילד נולד, והייתה עושה את המעשה הטוב של "תרומה" ראשונה עבור הרך הנולד. כל מי שהעז לסרב למתנה של סבתא "התחייב בנפשו". זה היה מעשה טוב שהיא לקחה על עצמה לעשות, לעשירים וגם לעניים (כדי לא להביך את העניים). היא גם זכרה לוודא שלאם הטריה יש מזון מזין בימים הראשונים, כמו מרק עוף טוב, יין טוב וכמה צלוחיות של ריבת אתרוגים. היא הכינה את הריבה לעניים בלבד. ריבת אתרוגים נחשבה מועילה במיוחד, שכן האתרוג היה אחד מארבעת המינים שמברכים עליהם בסוכה, והייתה סימן של מזל וברכה לרך הנולד. אם הנולד היה זכר, סבתא הייתה הראשונה להגיע לחגיגת ברית המילה, ובוודאי שלא הייתה מגיעה בידיים ריקות. אם הגיעה לעולם ילדה, בשבת של מתן השם סבתא לבשה את הבגדים המשובחים שלה, התעטפה ב"צעיף הטורקי" המסורתי, נכנסה לעזרת הנשים בבית הכנסת, וכמו מחותנת חילקה אגוזים וצימוקים בחגיגה לכבוד הילדה שנולדה.
סבתא מייעצת לגבי מתן שמות לתינוקות
כיום, מתן שמות לתינוקות אינו בעיה. לא חסרים שמות ובמדינת ישראל שלנו זה ממש פשוט: לוקחים שם מהתנ"ך כמו חדוה, אורה, צהלה וכו' והם בסדר. אבל באותם ימים, כושר המצאה כזה לא היה קיים. שמות היו צריכים להנציח את הדורות הקודמים: סבא או סבתא. מכיוון שהיו הרבה ילדים, שמות היו במחסור, ואנשים עשו מאמצים רבים כדי לתת שם מתאים. דרך אגב, אציין שעניין "מתן השמות", בין לפי הטעם או בהנצחת הדורות, נדון בבעייתיות שלו על ידי חז"ל (משנה ברכות דף ל"ה וגם בראשית רבה פרשה ל"ז).
אימהות של יילודים היו מבקשות את עצתה של סבתא, שכן היא הייתה כל כך מנוסה עם אימהות טריות. לדוגמה: ילד נולד, אבל היה צריך להיקרא על שם סבתו (כי שמו של הסבא כבר נלקח), והסבתא נקראה בשם "סימי" - כיצד ניתן לפתור את הבעיה? סבתא פסקה מיד: "יש לקרוא לילד "שמחה"! אני לוקחת את האחריות. זה השם הנכון! שתפיקו מהילד הזה הנאה ושמחה רבה!"
במקרה ההפוך, כשנולדה ילדה והיה צריך לקרוא על שם הסב, ששמו משה - בהחלט לא מתאים לילדה. אבל סבתא, הודות לניסיונה, אמרה מיד: "הנה הצעה מצוינת: נקרא לכלה לעתיד מאשה, ויהיו לה שני השמות באדם אחד: משה ומאשה."
פעם סבתא עמדה בפני בעיה: ילדה שנולדה הייתה צריכה להיקרא על שם סבה, שנקרא בער. אפילו סבתי המנוסה לא מצאה פתרון לשם הזה. ובכן, היא שוחחה עם חתניה (באותה תקופה, אבי ז"ל נתמך על ידי סבי, וכך גם גיס אמי, בעלה של אחותה ריב'לה) והם ביניהם, איכשהו הפכו את "בער" לשם נשי מתאים: "בר".
בדרך כלל, סבתא לא התערבה בעסקיו של סבא. כפי שאמרנו, היא הייתה עקרת בית. ענייני "המילדות ומתן השמות" תפסו חלק ניכר מזמנה. היא זהרה משמחה במשך שבוע כאשר עזרה לאם טרייה.
(הרשו לי לקחת הפסקה מהרשימות הביוגרפיות שלי. כעת, כשאני כותב כמה פסקאות על אימהות יולדות וילדים שזה עתה נולדו, אני חייב לכתוב על מנהגים עתיקים בקורוב הנוגעים לתחום זה).
א.
מיילדות ומוהלים בקורוב, מנהגים ודרכי חיים
כשיולדת עמדה ללדת, הונח עותק של הספר "המלאך רזיאל" מתחת לכרית שלה כסגולה ללידה קלה. אם התינוק היה בן, הסכין המיוחדת של המוהל הייתה מונחת שם גם בלילה שלפני הטקס, עד שטקס ברית אכן התקיים. פתקים וקמעות לצורך "שמירה ליולדת" הודבקו על הקיר ליד מיטת האם, הם שימשו להרחקת שדים ומזיקים מתינוקות זכרים ונקבות כאחד. כאשר נולד תינוק זכר היה נהוג בעיירה להביא את הילדים הקטנים, תלמידי החיידרים, אל חדרה של האם הטרייה, במהלך השבוע שקדם לברית, שם קראו "קריאת שמע" וקיבלו שקיות נייר חרוטיות קטנות ובהן אפונה עגולה ומבושלת. השמחה של הבנים הייתה עצומה, אני חושב שמעולם לא שמחתי כמו אז, כאשר קיבלתי את שקית הנייר החרוטית המלאה באפונה.
ב.
מה שלומו של הערל? . . .
מאבא שלי ז"ל שמעתי על מנהג ישן מאוד של המוהלים בקורוב. ההלכה היהודית קובעת כי אין לבצע ברית מילה אם הילד חולה. חובתו של המוהל לבקר אצל האם הטרייה מספר פעמים במהלך השבוע שלפני הטקס כדי לברר מה שלומו של הילד. אבל במקום לומר "מה שלומו של הילד?" היה עליו לומר "מה שלומו של הערל?". מנהג זה הונהג על ידי רבה של קורוב מזמן, בימי הצדיק הגדול, שהיה ידוע בשם "הרב נח", מחבר הספר הנודע על התורה, "ספר קב חן". כפי ששמעתי מאוחר יותר מהמלומד הנכבד מקורוב, ר' שמואל לייזרס (שסבתא שלי ביילה נישאה לו לאחר פטירת הסבא הרשל), החל המנהג מזמן, בתקופת סבא רבא של שמואל לייזרס, רבה של קורוב של אז. באותו זמן החלו לקרוא לו רבי שמואל קוריבר. הוא נתן הנחיות קפדניות למוהלים לנסח את שאלתם רק כ"מה שלומו של הערל?" המנהג נמשך מרבי שמואל אל תלמידו, רבי נח וגם מאוחר יותר.
אבי הסביר שהנוסח "מה שלומו של הערל?" לא היה גחמה של צדיקים או, חלילה, בדיחה, אלא יש לו כוונה קדושה. הבכי הראשון של תינוק שזה עתה נימול גורם לאם צער רב, ולעתים קרובות היא פורצת בבכי, במיוחד כאשר הילד הוא בנה הבכור. ניסוח זה נועד להראות "חיבוב מצווה" למצוות ברית המילה. על האם הטרייה לזכור שהילד הופך ליהודי רק אחרי שנכנס בבריתו של אברהם אבינו. עד לאותה נקודה, הוא ערל רגיל (פעם כינו כך גויים). אולם המנהג הזה בוטל ונעלם עם הזמן ואף נשכח לחלוטין.
ג.
קופסת החול הגדולה בבית הכנסת בקורוב, במיוחד לעורלות
על פי חוקרי מנהגים עתיקים, קופסאות דומות הוצבו כמעט בכל בתי הכנסת ההיסטוריים העתיקים ביותר. בית הכנסת שלנו בקורוב היה בקטגוריה זו. "חבל על דאבדין ולא משתכחין", (סנהדרין קי"א א').
הצעירים של ימינו בוודאי ילעגו למנהגים מגוחכים כאלה לכאורה, אבל אלה אשר חוקרים את החיים הרוחניים של דורות עברו, ימצאו אותם כמאפיינים. רק עיניו של חוקר נשמה מסוגלים לראות את הניצוצות הבוהקים אשר נובעים ממנהגים אלה.
ההיסטוריה של קידוש השם שלנו, גדושה באיסורים על ברית המילה. רק מסירות הנפש הגדולה ביותר של העם היהודי לקיום המצווה המשמעותית הזו - הכנסת ילדים יהודים בבריתו של אברהם אבינו - התגברה על כל הגזירות. העם היהודי מימי קדם, התכוון שהמנהג לשמור תיבה לעורלה, יהיה זכר נצחי למנהג, כאשר מזמרים בבתי הכנסת את התפילה "זכור ברית אברהם" (בסליחות ובנעילה של יום הכיפורים), תהיה קופסת החול עם בשר העורלות בתוכה בבחינת "גל עד" . . .
ד.
תשלום עבור ביצוע ברית מילה
באותה עת מוהלים לא נהגו לבקש תשלום עבור ביצוע ברית המילה(בקשה שהיא עבירה על פי ההלכה – שולחן ערוך י, רס"א). אני זוכר שכאשר גרתי בקורוב, הייתה תחרות בין המוהלים: כל אחד רצה את הכבוד. חלקם אף שילמו לאב על מנת לקבל את הכבוד.
אמא שלי ע"ה, הייתה אומרת שכאשר אבא שלי ז"ל החליט להיות מוהל בצעירותו, סבתא ביילה שילמה למשפחות סכומי כסף נכבדים כדי שיעניקו לו את הכבוד. .
אני זוכר עובדה אחת: אבי היה ידוע כמוהל מומחה. הוא היה זריז מאוד, ולאחר ביצוע הברית, הסכין שלו לא הייתה מוכתמת בדם. פעם נולד בלובלין ילד ש"נולד נימול" והיה צריך מוהל בעל ידע מיוחד כי הילד לא היה לגמרי "נולד נימול" והיה צריך לעבור שוב ברית. הגאון והצדיק מלובלין, מאוחר יותר המנהיג החסידי, רבי צדוק הכהן ז"ל, הציע לאב להתייעץ עם רבי אבלה מקורוב, שכן הוא היה המומחה הגדול ביותר במחוז לובלין.
האב והילד הגיעו מיד לקורוב, עם כרכרה מיוחדת, שנשכרה לנסיעה דו כיוונית. מטבע הדברים, אבי לא היסס, נסע וביצע את הברית, שדרשה ניסיון מיוחד. אבי הצליח מאוד, וכל המוהלים בלובלין נדהמו. הסיפור התפרסם בכל חוגי המוהלים. אבי הילד היה עשיר ביותר ורצה לרצות את אבי במתנה של 25 רובל (לא, חלילה, כתשלום על עבודתו, אלא כשכר טרדת הדרך). אולם, לא רק שאבי ז"ל סירב לקחת כסף, אלא הוא עמד בתוקף על כך שישלם לנהג העגלה את דמי הנסיעה במלואם. אחרת לא יהיה זה קיום המצווה במלואה. הלכו לרבי צדוק הכהן ז"ל לדין תורה, הוא הציע פשרה ואמר לאב:
"עשה כדברי, למען רבי אבלה: תן לו לשלם חצי מהשכר של נהג העגלה". אבי ז"ל היה מלא שמחה על התוצאה הזו.
רק בסביבה כזו שמחפשת מצוות יכלה להופיע מישהי כמו סבתא ביילה אשר הקדישה חלק ניכר מחייה לצדקה ועשייה למען אמהות יולדות. בכלל לא קיבלו שכר, באותם ימים, על קיום מצוות כמו גם שליח ציבור וחזן בתפילות הימים הנוראים, זה נחשב לכבוד גדול.
ה.
חשבון נפש
לפעמים, באישון לילה ובאפלה, מציק לי חשבון נפש בלתי רצוני, צער האומה בוקע ועולה ממעמקים. אני חושב על אוצר הפולקלור הגדול שאיבדנו, יהדות עשירה ברוח ובנשמה. מה שנותר הוא יהודים, אשר לחלקם יש ספרי בנק מרשימים אך יחד עם זאת הם "אביונים ברוח". כל המצוות הדתיות הגדולות הוחלפו ב"מלאכה" רגילה, ואני נתקף במרה שחורה של מחשבות שחורות..
לנשים של פעם כובע עם תחרה
אני מקדיש קטע מיוחד לכיסוי הראש, כובע עם תחרה, שנשים בקורוב חבשו על ראשן בימים עברו. אני רואה שזה לא רק ראוי, אלא גם חובה, לקבוע זאת עבור הדורות הבאים. בעוד מנהגים ואורחות חיים ישנים רבים אחרים נמשכים עד היום (אם כי בשינויים מסוימים ברוח הימים הללו), כיסוי הראש המסורתי שמילא תפקיד כה חשוב בלבוש הנשי במשך דורות רבים: הכובע המקושט האהוב שהאימהות והסבתות שלנו קישטו והשקיעו כל כך באהבה בשיפורו בשילוב של תחרה ופרחים. הן חבשו את הכובע כאשר נסעו לראות כלה לעתיד לבן, כאשר ליוו בת לחופה ובכל חג או מסיבה. כמה שיותר פרחים, יותר טוב ויותר מרשים. כיסוי הראש הנשי נפטר, בודד וללא צאצאים, כאילו מעולם לא היה קיים. ובכן, זה בוודאי ראוי לתיאור, או שההיסטוריה תתעלם ממנו. אגב, הכובעים הנשיים קשורים קשר הדוק לביוגרפיה של סבתא ביילה.
באותם ימים, אף אישה יהודייה, חס וחלילה, לא הלכה בשיער גלוי. היו מנדים אותה. אפילו פאה נכרית הייתה פרובוקציה גדולה. אמא שלי סיפרה שאישה צעירה גורשה מעזרת הנשים בבית הכנסת בקורוב, בגלל שהעזה להיכנס עם פאה לראשה. באותם ימים רחוקים היה מקובל לגזוז את שיער ראשן של נשים ביום חתונתן. הנשים האמינו שזוהי חובה קדושה. אלה שהיו שומרי מצוות קיצוניים גילחו את ראשה של הכלה וכיסו אותו מיד בכיסוי ראש מסאטן. ראשה של אמי היה מגולח ומכוסה בכיסוי כזה מיום חתונתה, כשעוד לא הייתה בת שלוש עשרה. היא הגיעה לגיל שלוש עשרה ביום האחרון של השבע ברכות.
איך נראה כיסוי הראש הנשי?
ה"ארכיטקטורה" של כיסוי הראש הייתה מסובכת מאוד. היא כללה שלושה חלקים שונים, עשויים בצורת תיבת נח: "תחתיים, שניים ושלישיים" (בראשית ו', ט"ז). החלק התחתון נראה כמו, להבדיל, הכיפה הגברית, כיפה שכל יהודי אמיד בקורוב היה חובש לראשו, אפילו תלמיד צעיר בבית המדרש מתחת לכובעו, כדי לכסות את כל החלק התחתון של ראשו. רק בעלי מלאכה היו חופשיים מחובה זו של כיפה מתחת למגבעת. החלק הנמוך ביותר של הכובע הנשי כונה "התחתית". מעליו היו שני חלקים נוספים שעוטרו בתחרה ובפרחים.
מכיוון שכל הנשים בקורוב חבשו כיסויי ראש, היה מחסור באנשים מיומנים במלאכה זו. בעיר היו רק שתי נשים שהתמחו בכך, הן כונו "מעצבות הכובע".
אם מישהו מהקוראים ירצה לראות איך נראה כובע נשי כזה, יטרח ויסתכל בתמונה של אמי ע"ה בספר הזה כשהיא חובשת כובע נשי היסטורי זה (בהמשך ב"פרק משעשע עם הקאפקעלע של אמא").
גיטלה, הגבאית האדוקה
בהיסטוריה העתיקה היו נשים גבאיות בבית הכנסת. הן קראו תפילות בקול רם כדי שנשים אחרות יחזרו עליהן, הן היו מסירות עין הרע, הן עסקו במנהגים של אבלות ועוד ועוד. הן היו טיפוסיות מעניינות והיוו מוקד להרבה קטעים מרתקים ומשעשעים של הפולקלור העירוני. אולם כאן, ברצוני לתאר רק את גיטלה, גבאית בית הכנסת של קורוב. זה קשור גם לביוגרפיה של סבתי.
גיטלה הגבאית לא הייתה ילידת קורוב, אלא הגיעה מהעיר הסמוכה וונבלניצה. היא התאלמנה שם, לא עלינו, ועברה לקורוב לגור עם בתה. מיד עם הגעתה לקורוב התפרסמה בקרב הנשים כצדקת גדולה. אכן, היא הייתה קפדנית מאוד ויראת שמים. היא התפללה שלוש פעמים ביום, בציבור, בבית המדרש הקטן של הנשים. בנוסף, היא הייתה מאוד מלומדת. היו לה הרבה מאוד תחינות ובקשות על כל צרה שלא תבוא. היו לה תחינות לכל בעיה וידעה כמעט את כולן בעל פה. היא גם צמה מדי שני וחמישי, והייתה היחידה בקורוב ששמרה על מנהג "מדידת בית הקברות".
מנהג מדידת בית הקברות
מדידת בית הקברות נעשתה כך: אם חלילה קרה שילד איבד הכרה, דבר ראשון עשו, בדרך כלל, "עין טובה" (עין רעה ב"לשון סגי נהור"). אם זה לא עזר, קראו לחובש (רופא לא היה בקורוב באותו זמן), אם התרופות שהוא נתן לא עזרו, נהגו לרוץ לבית המדרש, לקרוא תפילות ובקשות כאשר ארון הקודש פתוח. אם, חלילה, החמיר המצב ושום דבר לא עזר, כמוצא אחרון, נאלצו למדוד את הקברים בבית הקברות.
תהליך המדידה בבית הקברות נעשה כך: שתי נשים הלכו אל הגדר של בית הקברות, הן הביאן איתן פקעות של חוטים, אלה לא היו חוטים של חייטים אלא חוטים ששימשו לתיקון שקים. החוטים לא היו חוטים "משומשים". כאשר הגיעו שתי הנשים לגדר של בית הקברות, הן הוציאו מהסל את פקעת החוטים הגדולה, אחת מהן החזיקה את קצה החוט וליתר ביטחון קשרה את קצה החוט לאצבע שלה, האישה השניה הלכה והניחה את החוטים בכל בית הקברות עד שהגיעה בחזרה לאישה הראשונה, כך היה בית הקברות מוקף בחוטים מכל הפינות.
או אז הן נשאו את התפילה הבאה:
"רבש"ע, כמו שאנו שתינו מתחנו את החוטים בבית הקברות בכל הכוח והחוטים לא נקרעו, כך נבקש לבטל את כל כוחות הרשע. אנו מבקשות שחוט חייו של הילד היקר הזה לא יקרע".
מדידת בית הקברות היה תפקידה של גיטלה הגבאית, במהלך כל חייה היא הייתה היחידה שמילאה את התפקיד של מודדת בית הקברות, היא בדרך כלל לקחה איתה גבאית משנה, בתור עוזרת חיצונית.
מה קרה בעת מדידת בית הקברות?
פעם אחת כמעט קרה אסון לגיטלה. היא מדדה את בית הקברות כדי להציל ילד חולה מאוד, כאשר אחזו בקצה החוט בשתי הפינות והחלו לשאת את התפילה, לפתע - נקרעו החוטים !! היה חשש שהילד, חלילה, יעזוב את העולם. הגבאית הנאה עם הראש החכם ויכולת מענה לשון מיידית נתנה עצה: נמשיך להתפלל אבל בנוסח חדש: "ריבונו של עולם! כמו שהחוטים נקרעו, כך יקרעו גזרי הדין של כוחות האופל". . .
שמה הטוב של גיטלה הלך וגדל, עד שעם הזמן הפסיקו לקרוא לה "הגבאית" אלא קראו לה "גיטלה המלאכית".
איך זכתה גיטלה לקבל את הכינוי "המלאכית"
לדרגת "מלאכית" היא הגיעה בדרך אחרת לגמרי.. בקורוב, כמו בעיירות קטנות אחרות, פרצו לפעמים שריפות. מטפי כיבוי עוד לא היו ולכן, אנשים תפסו מכל הבא ליד: קופסאות, דליים ורצו לבאר, לפלג ואפילו למקווה ועם הכלים האלה רצו לכבות את השריפה. החידוש היה שעמידו בחצר חבית מלאה במים וצינור שהתיז את המים וכונה בשם "הממטרה". אבל, עד שחבית המים והממטרה הגיעו, חצי עיר עלתה באש. כל זאת עד שגיטלה הגיעה לקורוב. כאשר גיטלה הפכה לקורובאית, פסקו השריפות. במשך עשר שנים לא פרצה בקורוב אפילו שריפה אחת. כל זאת בזכות (כך האמינו נשות העיר) גיטלה המלאכית, אשר הוסיפה לתפילות שהתפללה "תפילת אקסטרה" שהצילה את העיר משריפות.
גיטלה המלאכית עוזבת את קורוב ומיד קורה אסון
פעם קרה שגיטלה המלאכית נסעה לוונבוליץ לפקוד קברי אבות, מיד בצאתה מהעיר פרצה שריפה גדולה וכמעט חצי עיר עלתה בלהבות.
(אני זוכר, איך אמי ע"ה, מאטל החכמה, נהגה לספר על השריפה ואמרה: באמת אסון נורא קרה. אם גיטלה לא הייתה נוסעת השריפה לא הייתה פורצת).
גיטלה אישה רבנית והגברים מתלוצצים
כפי ששמעתי בילדותי את שסיפרו בבית המדרש בהקשר לשריפה הגדולה, גיטלה הייתה רבי ומלאכית רק ב"עזרת נשים" ואילו הגברים, בפרט הגברים החסידיים, התלוצצו על חשבון האישה הרבנית. הם ידעו אפילו מה גיטלה אומרת בתפילות שלה: כל יום, כאשר התפללה בבית הכנסת בעזרת הנשים שמעו הגברים, כאשר הגיעה בתפילה לקטע "איזהו מקומן של זבחים" היא עצרה בפסוק "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים" ומיד נהגה לומר: "רבונו של עולם, מה שהיה - כבר היה, אבל מהיום והלאה ששריפות כאלו לא תתרחשנה כאן יותר".
אבל לפעמים, מה שהליצנים של קורוב לא יכלו לחשוב עליו, הרי נאמר בצורה ברורה ובפירוש "אין דור שאין בו ליצנין" (ירושלמי, שקלים ספ"ב) וגיטלה הייתה ונשארה אישה רבנית של קורוב ומלאכית.
גיטלה המלאכית הופכת שותפה של סבתי ביילה
הסיפור שהיה, כך היה: סבתא שלי ביילה אמנם נתנה צדקה, אבל יש מדרגה גבוהה מסתם צדקה וזה "מתן בסתר". היא לא מצאה את הדרך כיצד לעשות זאת ופנתה בסוד לגיטלה החסודה להתייעץ איתה. גיטלה הציעה לה, שבכל יום חמישי תיתן לה כמה קופיקות וגיטלה תחלק את הכסף בין כמה נשים עניות, תעזור להן לעשות את השבת. אבל בתנאי, זה חייב להיות בסודי סודות. שאף אחד לא ידע שזה הגיע מביילה שויבר, הכל חייב להיות בסוד. כל הצדקה שנתנה הסבתא בסוד חולק לנשים נזקקות בסוד ואחת לא ידעה מהשניה. כל אחת מהנשים שקיבלו את הצדקה מגיטלה חשבה שהיא היחידה שמקבלת וגיטלה לא טרחה לספר שיש עוד כאלו שנעזרות בה. לסבתא לא הייתה כל ברירה, כי גיטלה הייתה היחידה שאפשר לסמוך עליה שתחלק את הצדקה בסתר, ולא תגלה את הסוד שזה מגיע מביילה שויבר. זאת הייתה שותפות שהן תקבלנה חצי חלק בעולם הבא (בפירוש סוכם ביניהן שהשותפות היא רק של מצוות "מתן בסתר". שאר המצוות נרשמות על שמה ושם ילדיה). המעניין בדבר ההוא, ש"שותפות העולם הבא" עם גיטלה נשמרה בסוד ואפילו לא גילתה לילדיה, שמא יספרו בטעות או יפלטו מילה ואז אין מתן בסתר. היא סיפרה על כך לילדיה רק כאשר הזדקנה וגיטלה כבר לא הייתה בחיים.
מתן בסתר של סבתי וכובע של נשים
לסבתא ביילה היה מנהג, תמיד בכל "שבת שמברכין" היא נהגה להזמין כובע נשים חדש. היא הסבירה את ההיגיון שבכך:
מאחר שיש לנו כזה אלוהים טוב, זה שנותן לנו כל ארבעה שבועות חודש חדש, צריך למען השי"ת לגרום לו הנאה, ואיך נשים גורמות לו הנאה אם לא בכובע נשים (קאפקעלע) חדש כל חודש. הכובען ידע, יש להכין לקראת כל שבת שלפני ראש חודש, ולהביא לביילה שויבר כובע נשים חדש. יש להבין, כל חודש צריך להכין כובע בסטייל חדש שונה מהחודש שעבר. אם בחודש אחד היה הכובע מקושט בפרחים יהיה הכובע בחודש השני מקושט בציפורים והחודש השלישי בברווזים וכו' וכו'. אבל מה עושים בבית עם כל כך הרבה כובעי נשים? - את התשובה סיפקה שותפת-עולם-הבא של סבתא, גיטלה המלאכית. כל חודש נכנסה גיטלה לביתה של סבתא, לקחה את הכובע מהחודש שעבר, ארזה אותו היטב בנייר והביאה אותו לאישה עניה אחרת, אשר חבשה קאפקעלע אחד משנה לשנה.
מחלוקת בין הסבתא לגיטלה
אם בנושא של "מתן בסתר" הסכימה הסבתא לתת לגיטלה חצי חלק בעולם הבא, הרי בנושא של כובעי הנשים פרצה בין הסבתא לגיטלה חתיכת מחלוקת. גיטלה טענה שגם בנושא של "מצוות-קאפקעלעך" מגיע לה חצי חלק בעולם הבא, כי גם זה מתן בסתר, אבל הסבתא טענה שזה לא מתן בסתר. האמת לאמיתה, הסבתא לא ידעה למי גיטלה נותנת את הכובעים אבל הן יכלו לשער שהרי ביילה שויבר מופיעה כל חודש חובשת לראשה כובע נשים חדש. וכך בגלל שזה רק חצי מתן בסתר אז מקבלים רק חצי חלק בעולם הבא. אפילו "לקרוע לגזרים" חצי חלק מהעולם הבא ל"שני חצאים" הן לא הסכימו.
בסופו של דבר, הסכימה הסבתא וגיטלה קיבלה באהבה את הפסק שהן עושות הכל שלא על מנת לקבל פרס (בלשונה של גיטלה: נותנים להשי"ת מתנה).
מעשה נורא עם קאפקעלע חמץ
חג הפסח עמד להגיע והסבתא הזמינה אצל הכובען קאפקעלע מיוחד לפסח. אמא סיפרה, כאילו נפתחו ארובות השמיים, אילו הוראות קיבלה הכובענית מסבתא:
חייבים לקנות חוטים חדשים, שמעולם לא הונחו על שולחן קודם לכן. יש להכשיר גם את המחט לתפירת הכובע, ומובן מאליו, לפני שהיא מתחילה לתפור עליה לרחוץ היטב את ידיה עם כמות מיוחדת של מים מהבאר ולא מים מהחבית. העיקר היה, על הכובע להגיע בערב פסח אחרי ביעור החמץ. אבל, קרה אסון שאיש לא יכול היה לעזור - הכובענית בטעות הביאה את הכובע מעט מוקדם יותר, כלומר לפני ביעור החמץ. הגיעה והניחה את הכובע על השולחן. השולחן אצל הסבתא היה נקי מאוד (אחרת הכובענית לא הייתה מניחה אותו) אבל על השולחן היה בקבוק של משקה וכך השולחן כולו היה עדיין חמץ. מיד הקימה הסבתא קול צעקה: "איזה אסון! אין לי כובע ליום טוב!". היא פנתה לכובענית ואמרה:
"הכיני לי מהר כובע חדש. אשלם לך על שני כובעים!. מה אעשה בפסח בלי כובע חדש?"
הכובענית אמרה בדמעות שאין באפשרותה להכין בערב הפסח כובע אחר. באין ברירה נאלצה הסבתא לקחת את הכובע, אבל כל הפסח היא חזרה ואמרה: יש לי קצת עיכוב בפסח בגלל הקאפקעלע הזה.
פרק משעשע עם הקאפקעלע של אמא
אני רוצה לסיים את סדרת הקאפקעלעך עם גמר טוב. כלומר, עם פרק משעשע שקרה לאמי עם כובע נשים לפסח, זאת כבר בצעירותי.
בדרך כלל, אמא שלי שלמה לכובענית תשלום גבוה במיוחד, כדי להכין כובע שיהיה מיוחד במינו ושונה מהרגיל. ויהי היום, זה היה שבוע לפני פסח, אני ישבתי ביחד עם אבי בבית ולמדנו אורח חיים הלכות פסח. לפתע נפתחה הדלת, הכובענית נכנסה, והביאה את ההזמנה של הכובע המיוחד לפסח. כאשר אמי ראתה את הכובע התמלאה כולה בשמחה על הכובע שעין לא ראתה כמותו. ים של פרחים קטנים, ועצים קטנים ובנוסף המון ציפורים. בהתלהבות רבה אמי רצה אלינו ובשמחה קראה: "ראו אנשים, איזה קאפקעלע כאילו יצא מאוצר המלך".
אבי ז"ל שקצת כעס שאמא הפסיקה את לימודנו, אמר:
"מאטלה, אל תבלבלי את המוח עם ה"סמרטוטים" שלך.
אמא שלי נפלה ברוחה, אבל בגלל שהייתה בחורה עליזה ואהבה בדיחות, מיד ענתה לו:
"אבא'לה למה אתה אומר שאלו סמרטוטים, זה כובע מיוחד לפסח, אפשר אפילו לקרוא לו ה"קאפקעלע של שיר השירים".
"מה אתה חושב?" שאל אותי אבא בחצי טינה.
"אני חושב פשוט - תראה מה נעשה על הכובע, הכל יש בו: ענבים, פרחים, שירים, אפילו ציפורי קיץ וכאשר חובשים כובע כזה על הראש, זה ממש מזכיר את הפסוק בשיר השירים - "ראשך עליך ככרמל". אבא אהב את הבדיחה שלי, התחיל לצחוק, איני זוכר שאי פעם כך צחק. מבינים אתם, כאשר אמא שלי גם הצטרפה לצחוק - הבדיחה שלי החזירה לאמי את שמחת הקאפקעלע.
נולדה בשנת תר"ח (1847) ונפטרה ב-ד' טבת תרפ"ח (1924)
בגדיה של סבתא ביילה בימות השבוע ובשבת
בימות השבוע לא השקיעה סבתי מחשבה רבה, תפסה בגד כלשהו ולבשה. אבל תמיד הקפידה ללבוש מעל סינור, רחב עם שני כיסים משני הצדדים. בכיס אחד החזיקה מטבעות נחושת פשוטות ובכיס השני - מטבעות כסף (כדי שתוכל לדעת לאיזה כיס להכניס את היד למתן נדבות). אבל ממש באמצע הסינר היה כיס קטן מאוד שם החזיקה קמע של הרבי מטריסק (סגולה שהיא תלך תמיד בדרך הישר). לעומת זאת השקיעה הסבתא תשומת לב רבה לבגדי השבת שלה. אני רוצה לפרט כאן את כל סוגי הבגדים של סבתא אותם הכינה ביום שישי לפני כניסת השבת (כפי שסיפרה אמי):
כובע השבת שלה וכל שבת שמברכים על החודש כובע שבת חדש. על הכובע הייתה לה רצועת משי נוספת, עליה נתפרו פנינים (פניני אורלינס אמיתיות ויקרות) והמילים "לכבוד שבת".
מטפחת הכוכבים. להדלקת נרות שבת היא עטפה את ראשה במטפחת הכוכבים. זה היה מין צעיף משי צר עליו חברו מלמטה את הכוכבים. על הצעיף הוסיפו בפתיל זהב את הכוכבים בצורת המנורה. מסביב תלו כוכבים כמו עגילים (לסבתא היה צעיף עשוי מזהב אבל השתמשה בו רק לחתונות של הילדים).
לב הכסף של שבת. כינו זאת לב ("הערצל"), כי ענדו אותו מעל הלב בזמן הדלקת נרות של שבת. לב הכסף הזה נראה כמו עטרה שמקשטים את הטליתות. עונדות את הלב הזה נשות רבנים או סתם נשים אדוקות. הסבתא ראתה עצמה כמיוחסת וענדה את לב השבת תמיד בכל הדלקת נרות שבת (לא החמיצה אפילו פעם אחת).
תכשיט זהב של שבת. זה היה "תכשיט של שבת" מיוחד, דומה למערכת של שיניים עשויות זהב ועליו הכיתוב "ירושלים" עשוי גם הוא מזהב. את התכשיט הזה ענדו מעל לב הכסף בעת הדלקת נרות השבת.
הקרינולינה המסורתית. באותו זמן הייתה זו המודה ללבוש קרינולינה. בנות צעירות ונשים שרצו להתגנדר לבשו קרינולינות. אך כבר כתבתי שהסבתא לא נהגה להתגנדר מלבד ביום שישי להדלקת הנרות. ביום זה לבשה קרינולינה מיוחדת ומפוארת של שבת. שמלה בהירה עם פרחים רקומים בחוט כסף. בקצה השמלה תפרו עצמות של דג מאחר והיו אלסטיות ואיפשרו לעבור דרך הדלתות הצרות.
את כל הבגדים והקישוטים שתוארו כאן לבשה סבתא רק עד אחרי הקידוש, תיכף לאחר הקידוש פשטה אותם ולבשה בגדי שבת פשוטים.
בגדי הגברים בקורוב (חורף וקיץ)
בחורף נעלו רוב הגברים וגם נשים רבות מגפיים. חלק מהנשים, אפילו המודרניות יותר, נעלו "צ'יזמיס", סוג של מגפיים עשוים מעור עבה מאוד, וסוליות עבות, כדי לעמוד בחורף הקר והקשוח. לאף אחד בקורוב לא היו ערדליים, אפילו לא לגבירים הגדולים, חוץ מאשר לחיים שמואל לוסטמן, הוא היה היחיד שנעל ערדליים, גבוהות, כמו חצי מגפיים.
הרופא המקובל והאהוב מראשוני הציונים בעיירה, נפטר בשיבה טובה לפני המלחמה
בימות הקיץ היו אנשי קורוב מתלבשים בשלוש דרכים: 1. סתם יהודים ובעלי מלאכה פשוטים, בעלי עגלה, קצבים וכו' וכו' נעלו גם בקיץ מגפיים. 2. צעירים אצילים, ילדי מכובדים, לומדי בית המדרש, לבשו בקיץ מכנסיים שהגיעו עד הברכיים ונקשרו עם חוטים, הם כונו חבורת "נעליים וגרביים", הם גרבו בקיץ גרביים לבנות (ר' משה'לה יונה הסבא של משה גרוסמן (העורך של ספר יזכור של קורוב) חי מפאב, תמיד מלא בגויים, אבל הוא בכלל לא הושפע ולא ניסה להיות כמו הגויים, הוא גרב כל הקיץ גרביים לבנות כשלג ומכנסיים מגיעות עד הברך). 3. נשים ונערות לבשו בקיץ גלימות (הגלימה באותם ימים הייתה חלק מבגדי הנשים ולכן הייתה זו חרפה ובזיון לגבר להיראות בלבוש אישה). כאשר הייתי צעיר מאוד לא ידעתי שיש גברים שלובשים גלימה, רק מאוחר יותר כאשר הגיעו לקורוב רואי חשבון וסוחרים שונים, לבושים בגלימה, חלק מהם אף נכנסו לתוך בית המדרש. בית המדרש'ניקים התלוצצו על חשבונם וכינו אותם "היהודים עם המכנסים למטה".
הבדיחה של "תווית תפורה"
אם נגעתי במגפיים, צ'יזמיס, שרוכים, כל הדברים הקטנים, דברים של מה בכך, ה"תווית התפורה" תופסת מקום חשוב בהיסטוריה של הלבוש היהודי המסורתי לשעבר. ההסבר לכך הוא כזה: בימי צעירותי היו החסידים וסתם יהודים יפים (דרך אגב גם אלו שרצו להיות יהודים יפים) לובשים בשבת קפוטה מסאטן (חוץ מבעלי מלאכה, האופים נחשבו ל"מלאכה עדינה" וגם הם לבשו בשבת קפוטות עשויות מבד סאטן). אבל זו הייתה התקדמות, חתיכת ציוויליזציה, בדור הקודם היהודים לא לבשו סאטן, כי הסאטן נקרע מהר, אלא "שערזשע", זה היה מסוג ההבדים שיכולים לשרוד דורות שלמים. גם עבור רבנים נתפרה קפוטה רק פעם בחיים והיא שימשה אותם כל ימי חייהם, ואותה לבשו בימי שבת.
קפוטת שערזשינע כזו, שהייתה מקובלת על הזקנים קיבלה כל מיני צבעים, אבל כבגד של שבת שינוי המראה לא היה מושלם. מאוחר יותר יהודים התחילו ללבוש קפוטת סאטן (אני זוכר שרוב קפוטות הסאטן אכן היו נקרעות, חתיכות שלמות נקרעו, אבל זה לא הפריע - בבגד של שבת לא חיפשנו חסרונות). מקפוטות השערזשינע לא נשאר זכר וזה זכור כ"תווית השערזשינע".
(זה נקרא "לייבל", לכאורה כינוי למוצר זול, אבל באמת ה"לייבל" היה אחד הבגדים היוקרתיים, מה שנתן למי שעונד תווית כזו מראה נהדר והוכחה שהוא שייך למעמד ה"לומדים" ולא אדם פשוט, או בעל מלאכה).
בחור, אפילו הטוב שבתלמידים, לא חשב אפילו, חס וחלילה, לא ללבוש שערזשן לייבל. לכן ללא שום תנאים חייב כל בחור ישיבה ללבוש תווית שכזו. התווית הייתה נתפרת בתפרים עקומים, אפילו את הצווארון והכפתורים היה צריך לתפור. הלייבל היה חצי פיג'מה וחצי קפוטה. השרוול הימני של הבגד היה שרוול רגיל, אבל השרוול השמאלי היה פתוח עד חציו, כדי שניתן להכניס לתוכו טלית ותפילין (אבל ניתן היה לסגור את השרוול עם כיס תפור).
חולצה, נלבשת רק עם שרוול אחד
בחגים, לאחר התפילה בדרכם מבית הכנסת לביתם, נהגו הגברים להסיר את הבגד העליון ולהישאר בחולצה כאשר יד אחת נתונה בשרוול בעוד השרוול השני נותר ריק. מדוע נהגו כך ומהיכן הגיע המנהג העתיק הזה - אינני יודע, בתקופתי כבר נשאר בקורוב רק יהודי אחד שנהג כך וביום טוב לבש רק שרוול אחד של החולצה (את שמו איני זוכר. הוא היה בעליה של חנות לחומרי בניין וגר ליד ביתו של יענק'ל המכונאי).
תרופות עתיקות וסגולות
אומרים שהקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה, כלומר, דרך הטבע היא שלכל מחלה חייבת להיות תרופה. והשי"ת הוא בורא הרפואות.
אנחנו בני הדור של היום, כשהרפואה כל כך מפותחת ומאות רופאים, בתי חולים וטיפול נמרץ על ידי אמבולנסים, הכל מוכן למען אנשים חולים, קשה לנו להבין איך בדורות שקדמו, בעיירות קטנות חיו אנשים ממש ללא כל עזרה רפואית. אכן הדבר לא מובן, זהו אחד הסודות של הטבע האלוהי, אשר נוצר מלכתחילה כבעל תכונה אלסטית המאפשר להסתגל לזמן, לתנאים ולנסיבות (האמרה העממית אומרת: "אלוהים מחמם לפי הבגדים").
למעשה, יהיה זה יושר גדול להקדיש לנושא "תרופות עתיקות וסגולות" פרקים מעטים, זהו חומר חשוב להיסטוריון הקדום, כי דרך ההבנה של רפואת הדור הקדום ניתן לקבל את התיאור הטוב ביותר של השתקפות המצב התרבותי של הדור הרלוונטי. אבל זה יוביל אותנו רחוק מדי, שכן כעת מוטלת עלי המשימה הקשה לכתוב את הביוגרפיה של סבי-סבתי ואבי-אמי, וממילא גם - הביוגרפיה של הסביבה שבה הם חיו, מכיוון שהסביבה משמשת כבד ציור שעליו ניתן לצייר תמונות וצבעים וגם מכיוון שבסופו של דבר, אנשים הם תוצר של דורם וסביבתם. מסיבות אלה אני מרגיש שבלי קשר, אני חייב להעיר כמה הערות קצרות, כמו שאומרים בעברית "פטור בלא כלום אי אפשר".
סגולות מיוחדות לילדים
לשים סרט אדום על צווארו של הילד.
לתלות על צוואר הילד קמעות שונים, וחלקי עצם שבורים של תרנגולות.
לקשור כפתורים בחולצות הילד (לפחות בימי "בין המצרים" משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב).
להלביש את הילד בבגד פשתן לבנים עד גיל שלוש עשרה (סגולה לאריכות ימים).
אם הילד חולה, דבר ראשון צריך לבדוק את "העין הטובה", אך נעשה שימוש גם בסגולה מיוחדת: הופכים את הילד במיטה לצד שמאל כדי שיקום לצד ימין, גם מלבישים אותו בחולצה ומתחילים בצד שמאל (בסגולה זו "העין הטובה" מיד נעלמת).
סגולות מיוחדות לצעירים ולזקנים
לאמר רק עין טובה.
לסלק את המחלה עם עשן כדי שתברח.
לאפשר למחלה לפחד ולעשות ויברח.
להמאיס את החיים על המחלה עד שתברח אל המקום בו גדל הפלפל.
לטיפול בכאב גרון לקחו כיס ארוך ועשו ממנו תחבושת, הכניסו לכיס שני נרות חלב גדולים, טבלו, במחילה, בשתן וכרכו סביב הצוואר (תרופה זו שייכת לסדרה "המאסה").
תרופה לכאבי גב. כדי לטפל בכאבי גב חזקים, זו הייתה התרופה: להוציא שני עורבים צעירים מקן עורבים (כי הבחירה הייתה יכולה להיות שדים). להרוג אותם, ואחר כך לשרוף אותם כפי שהם עומדים והולכים עם הנוצות. שמים את האפר שנותר במים או בתה, החולה צריך לקחת כף אפר אחת בכל יום.
כאשר אישה התקשתה ללדת והמצב הורע (כזכור אין רופא בקורוב), השתמשו בסגולה זו: לקחו את כיסוי הראש של בעלה וקברו אותו בבית הקברות (הם האמינו שכך הם קוברים את "מחלת" האלמנות).
לרשום קמע (זו הייתה אחת התרופות הפופולריות ביותר, ואין כמעט אדם יליד קורוב שלא השתמש בקמע שנרשם).
חוץ מהסגולות המפורטות כאן, היו עוד סדרות שלמות של סגולות ותרופות, שנאספו מרועי עיזים או סתם מרועים, משומרי יערות, גם מעוברי אורח חולפים, מצוענים ומצועניות ומסתם "סבתות זקנות".
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב איש קורוב, רופא העיירה
בקורוב חי יהודי בשם ר' לוי יצחק (במקור הוא היה מגרבולין), הוא היה איש טוב עם לב זהב. נשמה יקרה ואוהב ישראל אמיתי. אם היה חולה בעיירה הוא היה הראשון לעשות מצוות ביקור חולים, אם חלילה נפלה צרה הוא תמיד הגיע לעזור, לשמוע. מלבד זאת הוא היה גם קצת תלמיד חכם, אבל נשאר אדם פשוט, כאשר פגש מישהו ברחוב - חייט, קצב, מיד הקדים "בוקר טוב" בחיוך. נהגו להתבדח ולכנות אותו "ר' לוי יצחק מברדיצ'ב איש קורוב" (האמת שהיה בו ניצוץ בזעיר אנפין מאיש ברדיצ'ב ז"ל). מאחר ור' לוי יצחק עבד בעברו, שנים רבות, כשומר יערות הוא היה מיומן בהרבה תרופות מסורתיות, עם עשבים מן השדות ומן היערות כמו כן הוא היה בקי גדול בסגולות שונות. כך היה ר' לוי יצחק ממש הרופא ש קורוב. בכלל, היה יועץ לסגולות שונות למחלות השונות. הוא היה כמעט היחיד בקורוב שידע לתת עין טובה ולכתוב קמע. בעיירה הייתה שמועה שברישום קמע היה ר' לוי יצחק ממש מומחה, הקמעות שרשם היו כמעט תמיד תרופה בדוקה.
פעם הספקתי להכיר את כתיבת הקמע של רבי לוי יצחק, ואני מוכן לחלוק את הידיעות שלי עם הקוראים החשובים של ספר יזכור זה.
מה זה אומר לכתוב קמע ?
קודם כל עליכם לדעת, כתיבת קמע ובכלל כל "רפואת הקמעות" הייתה תרופה למחלות עור ונפיחות (למחלות אחרות, ר"ל, הקמע לא עזר). כתיבת הקמע התנהלה כך: לקחו פיסת נייר ועשו עליה עיגול (כאילו עם מחוגה) בדיו וכתבו מסביב לעיגול שבע פעמים את המילה "רוזה". היה צריך לכתוב זאת באותיות לטיניות. כך שבע פעמים שלמות. בתוך המעגל נכתב, כבר באותיות עבריות, התוכן הבא:
"אנחנו גוזרים עליך, רשע מרושע, שתלך מיד ותיתן לנו מנוחה. יהי רצון שתעלם בשדות ריקים, ביערות אפלים ובמדבריות שוממות, אנו מקווים שלאן שתגיע יהיה זה מקום בו לא דרכה רגל יהודי. כן יהי רצון, אמן".
לאחר זאת, פיסת הנייר נמרחה בדבש, הוצמדה למקום הנפיחות או הפריחה ונקשרה במשהו (זה היה סגנונו של רבי לוי יצחק. אני לא יודע אם היו עוד סגנונות. אז עוד הייתי צעיר מדי, ולא היה לי שכל ללמוד את זה לעומק). אני לא יודע לכמה מקרים הקמע עזר, לא נכתבו אז סטטיסטיקות. רק במקרה אחד אני יודע בוודאות שהקמע לא עזר. אני רוצה לספר על העניין הזה בפרק הבא.
בעיירה פורצת "מגיפה" שפוגעת בילדים קטנים
הסיפור הוא מאוד ישן, הוא כבר מעל שבעים שנה. אבל בזכרוני הוא עדיין חדש, כאילו רק אתמול זה קרה, וזה מה שהיה:
דבר ידוע הוא שילדים נוטים לחלות על פי רוב בשנות חייהם הראשונות. הם צריכים עצה, עזרה של רופא, אבל בקורוב לא היה מעולם רופא. כאשר מצבו של הילד החמיר וכל תרופות הסבתא וכל הסגולות לא עזרו, היו צריכים להביא רופא מלובלין או מפולאווי, להרבה יהודים לא היה כסף לשלם לרופא כולל הוצאות הדרך. אכן, התמותה בקרב ילדים קטנים הייתה גדולה ביותר ללא כל פרופורציה, בפרט בקרב אנשים עניים שלא היה ביכולתם להזמין רופא. אבל, כמו שאומרים "עם צרות אפשר לחיות" וחיינו עם נסים. כאשר הילד לא נרדם פנו אל השם יתברך (בכלל, גם אנשים זקנים האמינו בנסים כאשר שום תרופה לא עזרה).
אבל לפתע פתאום פרצה ממש מגפה, רחמנא ליצלן, בעיירה, בקנה מידה קטן. זה נמשך חודש, כמה ילדים קטנים מתו והחיים היו קשים ומרים, ממש עת צרה ליהודי קורוב. ומה עושים יהודים בעת צרה קשה ומרה? מאמינים שיש לגזור תענית על הציבור. מיד הכריזו בבית המדרש, שעוד באותו יום מתחילים תענית ציבור. כל העיירה צמה וקראו בבית המדרש את פרשת "ויחל" כמו בתענית ציבור, עפ"י דין. אבל זה לא עזר, ילדים המשיכו למות ר"ל. מיד קראו לאסיפה של בעלי הבתים ועשירי העיר ובכלל זה כל שבעה טובי העיר. הוסכם על כולם שהעיר כולה חטאה, מי יודע אילו עבירות נעשו בעיר ואיש אינו יודע עליהן. התחילו כולם לחפש עבירות. באופן טבעי חיפשו, ראשית כל, עבירות אצל הצעירים. מיד הקימו ועדה שיצאה כל שבת אל דרך לובלין חיפשו ובדקו אם בחורים צעירים מטיילים עם בחורות. . . בדקו כל נערה בת קורוב וכל נער בשבע עיניים וכאשר מחפשים גם מוצאים. הם גילו נערה ונער שעשו אהבה, מיד לקחו אותם לאבא-אמא ונהייה שם חושך בעיניים. הם ייסרו אותה בבית וגם נשים חסודות העליבו אותה ברחוב (לרוע המזל, הן פחדו על ילדיהם הקטנים). הסוף היה שהנערה נעלבה, לקחה זאת ללב, חלתה והייתה חולה זמן רב (הנערה באה מבית חשוב ומהורים חסידים מכובדים, את שמם לא אציין כאן).
כאשר גמרו עם הצעירים וכלום לא עזר וילדים המשיכו למות ר"ל, עברו לחפש אצל דור המבוגרים וקודם כל בחנו את ה"שוכרים".
הסיפור העצוב של ותיקי ה"שוכרים"
כאשר אני מתחיל לתאר את ההיסטוריה של ה"שוכרים", אני מרגיש שהעט שלי מתחילה לרעוד. אני נזכר בפסוק העצוב שנאמר בתפילות הקינה שנאמר ב"מגילת איכה": "אני הגבר ראה עני" כלומר - אני האיש, אשר ראה במו עיניו את העוני הגדול, את הצער ואת היופי של האנשים. את שנות ילדותי הראשונות והטובות העברתי בכזו "דירת שכירות", אצל מלמד-גמרא הראשון שלי, קלמ'לה. הדירה שבה למלמד שלי היה "מעון שכור" משלו, הבית היה שייך ליהודי, שקראו לו "מנשה ברנר". הוא זכה לשם ברנר (מבער) בקורוב, כאשר ביום שישי אחד הוא נכנס לבית המרחץ של "קאקלינע" (אבנים לוהטות) והתחיל לשפוך עליהן כל כך הרבה מים ויצר כזה חום, עד כדי כך ששאר הקהל ברח מספסלי בית המרחץ, אבל הוא המשיך לשבת ולשפוך על עצמו מים רותחים כל כך הרבה זמן, עד שהפך ממש ללפיד אש. הוא סיים לשפוך על עצמו ויצא מיד לבאר, שפך על עצמו כמה פחים של מים קרים ונרגע. הוא אף פעם, חס וחלילה, לא היה מקורר (השמועות של דור, אשר האמין בניסים לא שייכות לסיפור שלנו). אבל לא לזה אני מתכוון, אני רק רוצה להעביר את ה"טכניקה" של הבתים השכורים. הבית כולו היה מורכב מסלון אחד גדול בלבד, עם מספר חלונות הפונים לרחוב האחורי (חזית הבית הייתה לכיוון השוק). את ה"בית" כלומר את הדירה, חלקו לשניים. ההפרדה הייתה תחומה מקיר לקיר עם מחיצה נמוכה מעץ, כדי שייכנס מעט אור לחצי השני. חלקו השני של הבית, לכיוון החלון, היה עבור השוכרים. ש ם הייתה ה"חלוקה", שבה היו לבעלי הבתים וכמה שכנים את הדירות שלהם. בין שוכר לשוכר הייתה מחיצה גם היא בחצי גובה של קיר. (פעם, מסתבר, היה מחיר העץ יקר מאוד). החלק השני של הדירה (החלק האפל יותר, שם תמיד בערה מנורת נפט) שימש כמטבח, משותף לכל השכנים (ממש ככתוב ב"מצוות תוכחה", "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד", ויקרא כ"ו, כ"ו). לכן הייתה הסכמה קפדנית שכל אחד צריך להחזיק את ה"שפכים" בדירה שלו (הרבי המלמד שלנו היה בין ברי המזל, כי כל המלאכה סביב השפכים טופלה על ידי התלמידים. ביצענו אותה בזוגות (כל אחד החזיק "אוזן" אחת) ועם מטאטא קשה, קרצפנו את כלי השפכים ובכבוד רב שפכנו לשוק. (השוק של קורוב באותו זמן הוקם על יסודות סוציאליים. זה היה "רשות הרבים" של העיירה ולכל אחד היתה רשות לעשות הכל, אם הוא נזקק לכך).
עכשיו אני רוצה לחזור לענין "חיפש עברות בעיירה, ובדיקת השוכרים". רבים מהשוכרים חיו בעיירה מספיק זמן ורק מחיצה נמוכה הפרידה בינם לבין האחרים. כל זמן שהיה שקט בעיירה לאף אחד לא היה אכפת, איש לא חשב על כך, זה היה מנהג המדינה. אבל עכשיו כשפרצה המגיפה של מות התינוקות ר"ל, חייבים למצוא את העברה. אולי הילדים הלכו מן העולם בגלל החטאים של הוריהם: הקמת מחיצה נמוכה מדי בין העמים היא עברה כבדה . . . הלכו ובדקו מסביב את כל השוכרים, שלחו אותם לבעלי הבתים ובגזירות בית דין וראשי העיר חייבו אותם לבנות את הקירות ולהגביה עד התקרה. הסוף היה שהמגיפה נעצרה - אבל מיד פרץ דבר אחר, דווקא לא קשור למחיצות. עכשיו אסביר למה ואיך.
קורוב מותקפת על ידי המשטרה
ביום קיץ יפה ובהיר, לקורוב מגיע שומר הלילה זמסקי עם כמה שומרים ואוסרים את כל המוהלים. כולם הועלו על עגלה, מוקפים בשוטרים, והוסעו לעיירה פולאווי. מיד התחילה כל קורוב לרתוח כמו דוד, מה פה קרה? - שואל אחד את השני - מיד התחילה בבית המדרש שקלא וטריא גדולה. חלק אמרו שזאת, לא פחות, גזירה האוסרת לקיים מילה בילדים. אחרים טענו שאם יש גזירה, אזי חייבת להיות אותה גזירה גם בלובלין. (לא חשבו על ורשה כרגע, זה היה רחוק מדי). אבל השלישי אמר: "רק רגע, יכול להיות שאותו אסון קורה גם בלובלין, בואו נחכה עד שחוה בת מרים בעלת העגלה תחזור מלובלין ונוכל לשמוע מה קורה (טלפונים וטלגרמות, ברור מאליו, לא היו בקורוב). אבל לפני שהתברר מה ומתי, הכל יצא לאור והיה ברור כשמש. נודע כי כל המוהלים נלקחו בנפרד לבדיקת בריאות. התברר שמוהל אחד היה חולה במחלת מין! כך בזמן שערך "מציצה" במהלך טקס ברית המילה, המוהל הזה סיכן את בריאותו של הילד. כמו כן, חשדו שהחובש של קורוב הוא שמסר אותו בחשאי למשטרה. עם הזמן החובש הבין שהמגפה כמעט לא חלה על בנות, תשעים אחוז מהילדים שמתו היו בנים והוא הודיע על כך למושל (וכך עלתה מיד ההשערה שזה חייב להיות מוהל חולה).
מה קרה באותו זמן בקורוב?
המוהל החולה מיד ברח מהעיר. נשות העיר שילדו בנות היו מלאות שמחה והודו להשי"ת שזיכה אותן בנקבות (למרות שקודם לכן התרעמו שלא זכו בבנים). האבות והאמהות של הבנים שנפטרו תלשו את שערות ראשם מרב צער על אובדן בניהם (אם זה בגלל עבירות מילא, זה עונש מאלוהים) וכעסו מאוד על המוהל שסיכן את חיי בניהם. הם לא הפסיקו לקלל את המוהל, אשר שחט את ילדיהם. הם שפכו על המוהל שפע של קללות ושפע תוכחות. כמו כן בעלי הבתים של ה"שוכרים" לא היו מרוצים: לא היה צורך לבנות עד למעלה את הקירות הנמוכים. אבל, הצעירים היו מרוצים: שוב הם יכולים להמשיך לטייל בדרך לובלין בלי הביקורת של השלטונות.
לבסוף מה ברצוני לספר, זה באמת היה מאוד עצוב, כאשר נודע כל הסיפור, מאוחר יותר, בעיירה. התברר שלמוהל היה אח צעיר שחזר לעיר לאחר שירותו בצבא והיה באמת חולה במחלת מין (המוהל לא ידע זאת), הוא הדביק את אחיו המוהל במחלת מין קלה (זה היה מספיק בכדי להדביק את התינוקות הקטנים). המוהל עצמו לא ידע שיש לו מחלת מין קלה, הוא היה איש חסיד שכלל לא הכיר כאלה מחלות. הוא כן ידע שמעת לעת הוא קיבל פריחה על העור וכולם בקורוב ידעו שיש לו רויז . . . ר' לוי יצחק, ה"רופא" היחיד בעיירה רשם לו קמע נגד הפריחה אבל למוהל הקמע כבר לא עזר . . .
הלב ממש בוכה כשזוכרים את העוני, החושך, האמונות הטפלות וחוסר האונים הרפואי של היהודים היקרים שלנו, פעם בעיירה הקטנה והחשוכה.
עכשיו אשוב לכתוב את הביוגרפיה של הסבתא-סבא שלי.
עולמו הרוחני של סבא, צדקה גדולה ושידוכים לפי שושלת תורנית
בתחילת המאמר שלי, הקדשתי קבוצה שלמה של פרקים, בהם תיארתי את סבתי, את הדרך בה היא מנהלת את ביתה, את התנהגותה, את מתן הצדקה, ובכלל את עולמה הרוחני, את חיפוש המצוות בעולם הבא וכו' וכו'. מוקדם יותר כתבתי, שסבתא רצתה להיות סוף כל סוף עקרת בית פשוטה (ביתו, זו אשתו. משנה ראשונה יומא), כי רק האישה, היא היחידה שיוצרת את הבסיס ואת האופי של ביתה. כאשר אני רוצה לתאר את סבא-וסבתא שלי, מצאתי לנכון, קודם כל, להציג את ביתם, בית יהודי יפה מאוד ("בית יהודי יפה" בא לידי ביטוי פעם רק במעשים, זהו בית המתברך במתן צדקה ובמעשים טובים). כעת אני רוצה להציג את סבי:
בפרקים הראשונים שלי, ציינתי רק כמה מאפיינים לדמותו של סבי, תיארתי רק את הפיזיונומיה המסחרית שלו, הצגתי אותו כגביר, אשר העקרונות הבסיסיים שלו היו יושר מסחרי ומעשיות מחושבת בקפדנות. אדם שחי רק בעולם המסחרי שלו. אבל האמת היא שהסבא בכלל לא היה סתם סוחר. זה היה אופייני מאוד: כמו שהייתה לסבא כותונת לילה דו-צדדית כך גם הייתה לו נשמה דו-צדדית - במשך השבוע היה מעשי וביום שבת וחג התעלה והיה רוחני. לסבא היה עולם רוחני משלו. כשאני כותב "משלו", הכוונה היא, שעולמו הרוחני התבסס מכתחילה רק על עקרונות מעשיים, אבל דווקא ה"מעשיות" הזו התפתחה אצלו לכלל שלמות רוחנית גבוהה, שנבעה מפילוסופיית החיים המאוד ייחודית שלו.
הסבא החזיק בפילוסופיה מספר קהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ. עת להשליך ועת כנוס" (קהלת ג') ולעתים קרובות נהג לומר: כשאינך צריך, פרוטה אחת היא פרוטה, אבל כשצריך אותה, היא שווה אלפים. מה שהוא נהג לאמר - נהג גם לקיים.
בחיי היום יום הוא היה מחושב על הגרוש אבל כאשר זה הגיע ל"צדקה גדולה" הוא נהג ממש בפזרנות. הוא הראה את הפזרנות שלו בעיקר בשני מקרים:
1. כאשר מדובר בצדקה חברתית, שנראית לו ראויה, ובמיוחד כשמדובר ב"נכסי צאן ברזל".
2. עוד יותר כאשר מדובר בשידוכים ובעיקר של בנותיו. כאן, הסבא הגיע לא רק לנדיבות מלכותית, אלא לעתים קרובות למדי לפזרנות של פריצים.
כמה דוגמאות למתן הצדקה החברתית שלו:
בית החיים של קורוב
לפי סיפוריה של אימי, כפי ששמעה אותם מאמה - סבתי,נוצר פעם צורך להקים גדר לבית העלמין של קורוב. סבי טען שמפאת כבוד המתים צריך להקים חומת אבן, ואין להקים גדר זמנית מעץ. זה בכלל "נכסי דלא ניידי" (גם עם שערים קבועים) של הקהילה וזה נוגע בכל אחד. זה הרי כמו נצח וזה היה ממילא "יקרא דחיי ויקרא דשכבי". הוא גם אמר שהוא ישלם חצי ממחיר הגדר שתוקם. אבל הקהל אמר שמספיק להקים גדר פשוטה ולא צריך לשלם כל כך הרבה כסף (לפי המושגים של אז).
הסבא התמלא כעס ואמר:
אם זאת גדר מעץ - אני אקים את הגדר מהכסף שלי ולא צריך את עזרת הקהל.
אכן, הסבא שילם את כל הסכום.
בית המדרש של קורוב
לפי מה ששמעתי מפי אמי ואפילו מפי סבתי - מי שייסד את בית המדרש של קורוב היה סבי מכספו הפרטי. זה עלה לו אלף וחמש מאות רובלים (זה היה באותו זמן סכום מאוד גדול). איני יכול לומר בוודאות שהקהל לא השלים את הסכום אך בוודאות סבא שילם מכספו הפרטי את הסכום הזה.
תפוחי אדמה ליהודי קורוב בפסח
לסבא היה מנהג, לפני חג הפסח הוא הזמין אצל אחד הפריצים המוכרים לו, משלוח (על חשבונו) של עגלה גדולה מלאה בתפוחי אדמה, לצורך חלוקה לעניים בקורוב לחג הפסח (לסבא היו כמה אנשים קבועים, אשר דאגו לחלק את תפוחי האדמה לאוכלוסיית העניים של העיירה).
פעם קרה שזו הייתה שנה יקרה. אמא שלי ע"ה נהגה לספר, לא מעט, מה קרה בקורוב באותה תקופה. זה היה ככה:
הדגן לא נקצר וקמח תירס עלה מאוד במחיר. רוב נשים בעלות הבית נהגו לאפות את הלחם בעצמן והן העריכו שמחירו עלה פי שלוש. לתושבי העיר נהיה חושך בעיניים. הן עשו תערובת שנקראה "קוקורוזה" - תערובת עם קמח תירס, וכך, המשיכה אמי לספר, שרדנו את השנה היקרה. אוכלים בימות השבוע תפוחי אדמה עם בצל וחזרת וממעטים לאכול לחם. אפילו גזרו תענית והתפללו שהשנה הבאה תהיה שנה יותר זולה. אפילו את חלות השבת עשו קטנות יותר. אבל הסובלים ביותר היו הילדים. האמהות הפסיקו לאפות ביום שישי את עוגיות הכוסמת. היה זה מנהג עתיק יומין לאפות כל ערב שבת עוגיות אלו. הילדים התחילו לצעוק:
"אמא! אפי לנו עוגיות!"
האם קיבלה אותם במילים טובות:
"רגע, ילדים יקרים, עוד מעט הכל יהיה יותר זול (אחרי הכל, אנשים גזרו על עצמם תענית למען זאת), ותקבלו שתי עוגיות כל אחד".
בקיצור, המצב היה רע. מילא רע כל השנה, אבל חג הפסח התקרב ויש צורך במצות, הייתה זאת עת צרה. או אז נכנס סבא שלי והראה את הפזרנות שלו בדברים הנחוצים. בעת איסוף כספים ל"מעות חיטים", סבא היה הראשון שתרם מאתיים רובל, זאת בנוסף למשלוח תפוחי האדמה. באותה שנה יקרה פנה סבא לפריץ, ביקש לשלוח שתי עגלות עם תפוחי אדמה ובנוסף גם עשרה שקים מלאים בבצל.
במעשיו אלה הראה סבא את נדיבותו הגדולה. האיש שבקמצנותו נהג לשבור גפרור לשניים, ולישון בפיג'מה דו צדדית (צד אחד לשבתות והשני לימים טובים), הוכיח בבירור שגם הנשמה שלו הייתה דו צדדית.
צרור פרחים, מונח על המצבה ההיסטורית של סבי ע"ה
בכתיבת הביוגרפיה של סבי, שתרם "אקסטרה" לעיר קורוב באותה שנה יקרה, אני חושב שמן היושר, לכבוד סבא שלי, שגם אני, הנכד שלו, אכתוב "אקסטרה" למען הקהילה של קורוב. אעשה זאת בתיאור של צרור אפיזודות.
גם אני בצעירותי סבלתי בתקופת היוקר של קורוב, כאשר כיכר לחם עלתה מאוד ביוקר. איך יהודי קורוב התמודדו עם יוקר המחיה אינני זוכר, אבל אני יודע שבזמני לא גזרו תענית על הציבור (אנשי קורוב כבר היו מתורבתים יותר). בזכרוני נותרו רק אפיזודות בודדות, שאינן בעלות אופי היסטורי, אך הן חומר מעניין ומרתק, שניתן לצייר מהן תמונות.
לחם עם שמנת חמוצה זאת ממש דלות . . .
זה היה ממש ב"עונת המלפפונים", כאשר השמש רק יצאה מ"נרתיקה". בגלל החום הגדול היה בית המדרש של קורוב ריק, מלבד כמה ילדים ספורים אשר ישבו בו, ליד ספרי גמרא פתוחים, אבל לא ממש למדו. אנשים דיברו על הא, על דא, על מה שקורה בעיירה. ישב איתנו גם המלמד של קורוב, יושקה (יוסף) הגבוה. הוא היה מיואש איך ביום חם כזה הילדים צריכים ללמוד ומה שמעניין אותם זה ללכת ולשתות מים, הם בכל מקרה אינם מבינים מה הם אמורים ללמוד. במקביל הוא סיפר ששמע ש"בחוץ לארץ" משחררים את הילדים מלימודים בימים חמים. אבל הוא לא מאמין לזה.
לפתע פתאום - נפתחה הדלת של בית המדרש ונכנס הלמדן, בעבר הקבצן המטורף למחצה, הרש גרשון, וכרגיל הצעיף שלו תלוי על צד אחד והוא ניגש מיד אל יושקה:
"תאמר לי, מה הקטע, מה אתה אוכל בזמן שהכל כל כך יקר?"
"מה אני יכול לאכול - אני אוכל לחם עם שמנת חמוצה".
כאשר שמע הרש גרשון את המילים המפורשות "לחם עם שמנת חמוצה" יוצאות מפי יושקה, התחיל להשתולל וצעק כזאת צעקה שהרעידה את כל בית המדרש.
"מה? מלמד מרשה לעצמו לאכול לחם עם שמנת חמוצה בזמן שהכל יקר! האם אתה משוגע, תישאר בבית, לחם עם שמנת חמוצה זאת ממש דלות".
"מה כן אני יכול לאכול?" - שאל יושקה בהכנעה (להרש גרשון חייבים לדבר כך, עם דרך ארץ, אחרת יהיה לו "פתחון פה", ממש חרב חדה).
"מה זאת אומרת - מה אני יכול לזלול?" (זה היה סגנון הדיבור שלו) - צרח הרש גרשון בטון גבוה - מי אתה, שאול לוינזון?! נמאס לך לאכול תפוח אדמה וצנון?! תאכל מה שכל המלמדים אוכלים לחם עם שמנת חמוצה וזוהי באמת דלות!
יהודי עם ראש קטן והצלחה גדולה
בקורוב, אם יהודי נזקק לפסיכולוג זה היה כמו למצוא אוצר. אפשר לכתוב מחקר פסיכולוגי שלם רק על אדם אחד זה. אבל כמו שאני אינני פסיכולוג אני רוצה לספר סיפור כזה. הוא היה קצת מעל גיל העמידה, שכל היה לו כל כך הרבה כמו ל"ויזתא" ההיסטורי (זה מהמגילה). לא פלא שהוא לא היה מעורה בהוויות העולם ואפילו לא ידע מה קורה בקורוב (רוב אנשי קורוב היו פיקחים וחלק אפילו היו חדים מאוד), אבל עובדה ידועה היא שברקיע השביעי יש "סימפטיה" גדולה לאנשים כאלה. איך אומרים "נותנים להם דחיפה". האיש הזה היה באמת פיסת עושר (לפי ההגדרה של קורוב באותם ימים). הייתה לו חנות כל כך עמוסה בסחורה שהארונות התפקעו והוא נהג לנסוע כל כמה חודשים לוורשה לקנות סחורה חדשה לחנות. כמו שהמסחר שלו היה תלוי בסחורה כך קניית הסחורות בורשה ארכה שבוע שלם. הוא נסע ביום ראשון וחזר הביתה בערב שבת (את שמו של היהודי לא אציין, נקרא לו "אלמוני"). בקורוב התחילו לדבר באותו זמן על כך שהעולם מתכונן למלחמות, ואכן, בלילות החורף ליד התנור החם של בית המדרש, דיברו כל הזמן רק על מלחמות. הזכירו את נפוליאון הגדול ואת סופו ואת השמועות על מלחמת סבסטופול. חלק אפילו רצו להסביר איך תיראנה מלחמות "גוג ומגוג", מה צריך לקרות כאשר יגיע המשיח, ובעיקר דיברו על מה באמת יקרה מכוח המלחמות. האם העולם יחכה עד שאלמוני יחזור מוורשה ויביא חדשות מן העולם (לא הודפס עיתון בקורוב באותו זמן ואלמוני הביא איתו את החדשות). אלמוני חזר מוורשה, נכנס לבית המדרש להתפלל וקבוצה גדולה של יהודים צרה עליו:
"נו, תספר, ר' אלמוני, מה נשמע בוורשה?"
"ומה נשמע בגיהנום?" ענה מיד בלעג.
"מה פירוש - מה נשמע בגיהנום?"
"הפירוש הוא זה! וורשה היא הגיהנום"
"אבל פרט, לא שמעת כלום?"
"כן, שמעתי את החשמליות מצלצלות"
"אבל אנחנו חשבנו על הכנות למלחמות, בוורשה הרי יודעים הכל על כך"
"אל תבלבלו לי את הראש עם מלחמות, אל תערבו אותי בעניינים ציבוריים"
אבל ליהודי הזה היה שכל והוא ידע לפצל ל"שניים" שני גרושים. הוא נודע בקורוב כקמצן גדול (מי שידוע בקורוב כ"עשיר" נחשב כקמצן).
אלמוני במאבק עם ארגון הצעירים "קניין ספרים"
זה באמת היה סיפור מרכזי בתולדות העיר קורוב לדורותיה בתקופת אהבת התורה, כאשר הגיע ערב חורף, לאחר תפילת מעריב, שולחנות בית המדרש היה מלאים בתלמידים, בצעירים ובזקנים ואפילו איכרים "גויים" שיצאו מהכפרים והגיעו למקום, אלה שהיו אמורים לצאת למחרת לכפר, לחפש ואולי יוכלו לקנות משהו מגוי, גם הם ישבו בלילה בבית המדרש והסתכלו באיזה ספר (מוסד לימודי כזה לא היה קיים בשום אומה ולשון).
בבית המדרש של קורוב כל הקיר המערבי היה מלא ודחוס בספרים, ממש ספריה אמיתית ואת זאת הקים ארגון הצעירים (אליהם, כמובן, גם אני השתייכתי). בימי שישי פשטו על העיירה מספר בחורים עם קופסאות פח בידם עליהן היה כתוב באותיות גדולות "קניין ספרים". ייאמר לשבח יהודי קורוב שכל אחד הכניס משהו לקופות שלנו (מי לא יתרום לקניית ספרים, ללימוד תורה). היהודים העניים או נשותיהם נתנו שניים, מעמד הביניים נתנו שישה, וחלק נתנו עשיריה שלמה, היחיד שלא נתן כלום היה אלמוני, יהודי עשיר, אשר לא הסכים בשום אופן לתת יותר משניים, כמה שלא אמרנו לו: "הייתכן, זה מה שנותנים האביונים בעיירה?", הוא ענה בקצרה: "אני לא נותן יותר". (בכסף שנאסף אנחנו שלחנו ספרים ישנים לכריכה מחדש וכן קנינו ספרים חדשים שאינם כרוכים ושלחנו גם אותם לכריכה. בקורוב לא היה שום סוחר ספרים). את הספרים קנינו מיהודי עני שהגיע באופן קבוע לעיירה עם שק מלא ספרים. זה מקצוע שהיה נפוץ בין היהודים (במקור: "פאקנטרעגער") - לעבור בין העיירות ולמכור ספרים. יהודי כזה, כאשר הגיע לקורוב, מיד הבחורים הזמינו אותו לבית המדרש, שם הציג את הספרים על השולחנות. כאשר הגיעו היהודים להתפלל בבית המדרש הם גם קנו: מחזורים, קינות, סליחות וכו', אבל אנחנו, הבחורים, קנינו ספרים חשובים: הרבה ספרי מפרשים והרבה ספרי הלכה. נושא שק הספרים ידע שלעיירה קורוב צריך להביא הרבה ספרים למכירה בבית המדרש והרבה ספרים לבחורים שקונים לבית המדרש, כל הספרים היו ללא כריכות כדי שיהיה לו קל לשאת את השק. כאשר הגיעה אותה שנה יקרה, אותו אלמוני סירב לתת אפילו שני רובלים. "אל תבואו אלי יותר" - צעק עלינו, - "היום הכל יקר, צריך כסף לקנות לחם, אנשים לא קונים יותר ספרים!" - מאחר ולא הועילו יותר הדיבורים, אנחנו החברה הצעירים שמנו עליו עין והכנו תוכנית איך לצחוק ממנו.
מעשה בחייל "מסרב" בקורוב
מעשה שהיה - כך היה:
בין כל החיילים, אשר הוצבו קבוע בקורוב, בקושי ניתן למצוא חמישה חיילים אשר היו דתיים, שמרו כשרות וסרבו לאכול מהכלים שהיו טריפה. נו, היו צריכים לחפש בעלי בתים אשר לקחו את אותם חיילים לביתם. כל אחד מהם לקח חייל אחד ליום אחד בשבוע, כך היו צריכים לחפש חמשה כפול שבעה ולמצוא שלושים וחמישה בעלי בתים וזאת הייתה משימה קשה. אבל הם לא סירבו לקחת חייל יהודי אחד ליום אחד בשבוע. ברור שפנו גם לאלמוני שגם הוא ייקח חייל. הוא לא סירב. החייל שהיה יום אחד אצל אלמוני היה יהודי רוסי, שהיה בן תורה ושניתן היה למצוא אותו, מזמן לזמן, בתוך בית המדרש שקוע באחד הספרים.
פעם אחת, הבחורים היו סקרנים לדעת מה נותן אלמוני לחייל לאכול, מאחר והוא היה קמצן גדול. החייל ענה לנו בחיוך:
"ילדים, רצונכם לדעת, אענה לכם בקצרה: אני אוכל אצלו כבר שני חודשים ובכל הזמן הזה אינני מבין את "היום הזה", האם אני חלבי או בשרי, אני סתמי ("פרווה"). - אנחנו לא יכולנו להבין איך זה יכול להיות. לקח החייל עיפרון ונייר וכתב את כל "התפריט" של כל המאכלים. זה היה ברור כשמש שאכן הוא היה לא בשרי ולא חלבי.
מיד התחלנו לדבר עם החייל שיאמר לאלמוני ונעביר אותו למקום אחר, אבל הוא היה בן אדם מאוד סולידי ואמר, שהוא אינו רוצה לבייש יהודי ולאכול "פרווה" פעם בשבוע זה לא מסוכן.
סעודה חלבית וסטירת לחי
כך היה הדבר:
החייל הגיע לאלמוני לאכול את ארוחת הצהריים ה"סתמית". מיד ישבו לשולחן כרגיל: החייל בצד אחד, ואלמוני ואשתו בצד השני של השולחן. הגישו את ארוחת הצהריים: פרוסה קטנה של לחם, קערה עם תפוחי אדמה וצלוחית של חזרת. כמו תמיד ידע החייל שזוהי ארוחה "סתמית". אבל לפתע, החייל לא האמין למראה עיניו, אלמוני נשא אל השולחן צלוחית עם חתיכה של פוטער (סוג של גבינה למריחה על הלחם). הוא חילק את הפוטער בינו לבין אשתו ולא טרח לומר לחייל "קח לך מעט מהפוטער. החייל מאוד כעס, הדם עלה לראשו, הוא איבד את עצמו. הוא קם ממקומו ואמר:
"בעל הבית היקר שלי, אני מודה לך על כל הזמן שאכלתי ושתיתי אצלך ועכשיו אני רוצה לומר לך שבמקום שנדבר מיד אל יד אני רוצה לומר לך מיד אל פנים" - הוא הרים את ידו, סטר לבעל הבית ואמר: "זוהי הסטירה הראשונה אבל לא האחרונה!".
אלמוני מיד קפץ ממקומו במהירות וחשב שהחייל עומד להרוג אותו (והוא צעק בקול, כדי שאנשים ירוצו, יבואו ויראו כיצד איך גביר יהודי מתייחס לחייל מסכן ועני). אבל במקום להחזיר סטירה לחייל הוא סטר סטירה חזקה לאשתו שלו . . .
האישה החלה לצעוק: "מה אני אשמה שהחייל מכה?"
על זאת ענה לה אלמוני:
"אני יודע שאת לא אשמה . . . אבל אני רוצה שהחייל הגזלן והרשע הזה יראה וידע שגם אני יודע לתת סטירות!" - החייל הכועס שמע זאת והתחיל לצחוק, הוא יצא מהבית מתפוצץ מצחוק ונכנס לבית המדרש (אלמוני גר לא רחוק מבית המדרש) וסיפר לנו הילדים, את סיפור המעשה. זאת הייתה הנקמה שלנו, של החבר'ה. מיד פרסמנו את הסיפור בכל העיר. מיד סידרנו לחייל יום אצל הקצב. החייל שלנו ממש קם לתחיה וזכה להבין מה זה אוכל טוב. אבל, גם לאלמוני הייתה הנאה, בדיעבד הוא היה פטור מלארח חייל. הוא לא ערב עצמו במלחמות, לא ערב עצמו בעסקים, לא ערב עצמו.
איך יהודי מקורוב ניהל מלחמה לחיים ולמוות עם הבטן שלו
בעל המלחמה עם הבטן שלו היה לא אחר מאשר בנו של אלמוני (תארו לעצמכם בן יחיד). הוא כבר "עלה" על אביו בחכמה ובקמצנות. מלכתחילה הוא לא רצה לקבל שום חייל להאכיל, הוא לקח את יוקר המחיה ברצינות נוראית. בכלל, הוא היה מוכן להיהרג על פחות מכזית פירור של לחם, אבל כאשר הגיעה אותה שנת יוקר המחיה, הוא התחיל לבטל ולחסוך בכל סוגי האוכל. בבית המדרש היו שמועות שהוא מתמחה בהלכות אכילה (כלומר, הוא מצא דרך, בשכלו החד, איך להרגיל את הבטן). הוא מצא דרך מיוחדת שביום הראשון כאשר אשתו אפתה לחם נמנעים מלאכול ממנו, זה מריח כמו לחם טרי והוא ממש מחיה נפשות. מספיק להריח את הלחם זה משביע ולא עולה כסף. הוא גם הציע כמה וכמה עצות, שלא מצאו חן בעיני אף אחד. למשל, אם אתם חשים בלבכם מחמת הרעב ואין שום ברירה חייבים לאכול משהו - תדליקו במקום זה סיגריה ואפילו עדיף להדליק מקטרת וסוף לתיאבון. הסוף היה כאשר באותה שנה של יוקר המחיה הוא קיבל, לא עלינו ולא על איש, מחלת מעיים קשה והוא נפטר. כך קרה כאשר בתקופה היקרה נספתה נשמה יהודית חסרת אשמה.
הסבא, טוען השידוכים והילדים
כאשר היה מדובר בשידוך ילדים הסבא נהיה ממש פראי. היתה לו תיאוריה פרקטית: אם השי"ת שלח קצת כסף להרשל פלקסר, צריך שיהיה לו שכל מה לקנות בכסף זה ורצוי דברים הקשורים לתורה (אין לשער את אהבת התורה שהייתה לסבא) וכאשר זה מגיע לשידוכים - תורה ויראת שמיים נחשבת לאלפים. דבר מוזר. הסבא עצמו לא היה למדן גדול, הוא היה אדם מאוד מעשי, אבל כמו שמוציאים מתוך הקינוח את הויטמינים, כך מוציאים את הערכים מתוך השכל הישר שהיה לו - התנהלות לפי שני עקרונות: מצד אחד להחזיק חזק כל גרוש ומצד שני להיות פזרן בצדקה ובשידוכים. כך כיוון לאותו רעיון שאמר הצדיק הגדול הקדוש העליון של"ה זלל"ה (בספרו "שני לוחות הברית", שער האותיות, אות ג').
עיקר פזרנותו של סבא הייתה בשידוך של בתו. הוא תמיד חיפש חתנים שיהיו תלמידי חכמים, בכל השידוכים חיפש שיהיו לו מחותנים עם ייחוס גדול בתורה אבל בייחוס של אמא שלי כאשר אחיה נקרא יעקב יצחק, על שם "החוזה מלובלין" (בקורוב קראו לו "איציק"). הסבא השתדך עם שושלת חסידות אלכסנדר. המחותן היה ר' יחיאל פישל מלניצר אשר היה שם דבר בפולין. זה היה שידוך שעלה לסבא אלפים ורבבות.
לאמא שלי היה אח צעיר, שמואל חנוך, ואת הבחור הזה סבא שידך עם הרב של לובלין, ר' שניאור זלמן מלובלין זצ"ל. לרב מלובלין היה שם של צדיק ושל גאון הגאונים, היה לו שטיבל עם קיר מלא באלפי ספרים. בהקשר לזה מספרים עליו את האגדה המופרכת: כאשר חיפשו פסוק בספר כלשהו, הוא ניגש לקיר ובין אלפי הספרים פתח את הדף בספר המדובר, עד כדי כך שלט בכל אלפי הספרים שלו. כך הפך הרב מלובלין להיות המחותן של סבי. שכחתי לציין שרב מלובלין היה המחבר של ספר שאלות ותשובות נפלא בשם "תורת חסד" שהתפרסם בכל העולם. בקיצור, סבא מאוד רצה את המחותן רב הפאר. אגב הייתה לו בת אשר נחשבה יפת תואר. סבא שלח שדכנים לרב מלובלין, אבל למען האמת, חייבים לומר, הרב מלובלין מלכתחילה לא חשק בשידוך הזה (הוא כנראה רצה מחותן שגם יהיה רב גדול, או לפחות למדן מופלג, וזה הסבא לא היה). אמא שלי סיפרה, כפי ששמעה מסבתי, שפעם אחת סבא שלי פתח את הכספת שלו, קרא לסבתא שלי ואמר:
"ביילה, את רואה? אני מוותר על הכספת עם כל הכסף שבתוכה ובלבד שהרב של לובלין יהיה המחותן שלי!".
מיד שלח הסבא שדכן לרב של לובלין עם רשימה של מתנות חתונה שהוא מוכן לתת: סכום של שלושים אלף רובל (סכום עתק באותם ימים, שווה ערך לחצי מיליון דולר בימינו) ובית לחתן ולכלה בלובלין שיהיה רשום על שמם. אגב, השדכן גם סיפר לרב ולרבנית שהמחותנת ביילה באה מייחוס גדול, נכדה לרבי מלובלין. השידוך הצליח, התנאים נחתמו על ידי המחותן בלובלין וסבא העביר את הכסף ב"מזומנים ממש", את שלושים אלף הרובל, את הבית, שהחתן גר בו בשכירות אצל הסבא (הסבא קנה את הבית מזמן), העביר מיד על שמם של החתן והכלה. הסבא את חלקו ביצע.
כאשר השידוך התבצע הבחור, שמואל חנוך היה צעיר מאוד והיה צריך לחכות שנה שלמה. באותו זמן שלחו סבא וסבתא לכלה היפה הרבה מתנות ובעיקר תכשיטים יקרי ערך. הזמן עבר והזוג הצעיר היה מוכן לחתונה.
אבל, כמו שאומרים "הכל בידי שמים". מסתבר שהגאון הצדיק, הרב של לובלין, נתגלתה לו רוח הקודש, כזכור הוא לא חשק בשידוך הזה. השידוך הסתיים בטרגדיה, ממש אסון גדול.
מה קרה?
זמן החתונה הגיע, החתן שמואל חנוך הבן של סבא וסבתא שלי, עם הכלה הבת של הרב מלובלין. אחרי שהמתינו כמה חודשים, באותו זמן בבית של סבא וסבתא הייתה מהפכה שלמה, רצו לחנויות אופנה, הביאו בדים לתפירת בגדי גברים ובגדי נשים הבית היה מלא בחייטים וסנדלרים, מכינים בגדים מפוארים לחתן ולסבא, לכל הילדים וכמובן לסבתא. הסבתא אפילו קנתה תכשיט מיוחד עשוי מזהב שעונדים על בגדי החתונה, צורתו כצורת כוכב ועונדות אותו רק נשים עשירות, צדקניות ורבניות. התחילו לחשוב מה לבשל לסעודות החתונה ובעיקר הסעודה לעניים בארוחת עשירים. זאת צריכה להיות חתונה של עשירים שתיזכר על ידי העניים בפרט שזאת חתונת בן הזקונים של הרשל רבישויבר עם הרב מלובלין.
לא היו צריכים לחכות עם סעודת העניים עד השבוע האחרון להכין כלי מיטה, בגדי חתונה וסוכריות על מקל לעניים. בערך ארבעה שבועות לפני החתונה ביום של ראש החודש, נקרא השמש של בית המדרש לארגן ראש חודש מיוחד - סעודת המצווה של הרשל רבישויבר לעניים. הגיעו כל עניי קורוב וגם מהסביבה (החתונה הגיעה לכל האיזור). החגיגה של ראש החודש נערכה על גבי שולחנות בית המדרש ארוחה שיש בה סוכריות על מקל ומשקה חריף בשפע וכל טוב. סבא וסבתא נתנו לכל אחד מהעניים סכום כסף וקיבלו בתמורה ברכות מזל טוב מכל הלב. סבא וסבתא חגגו בששון ושמחה ולא ידעו שמעבר לדלת ניצב וממתין מלאך המוות האיום והנורא. בשבוע שלפני החתונה, החתן הרגיש עייפות גדולה ובאותו שבוע של החתונה הוא נפטר . . .
העיירה קורוב התחלקה לשני חלקים, חסידים ובעלי מלאכה (וחלק קטן מאוד של אנשים פשוטים, סתם בעלי בתים, לא חסידים ולא בעלי מלאכה). בקורוב היו שלושה סוגי חסידים, חסידות גור, חסידות קוצק וחסידות לובלין וכמקובל בעולם החסידות שלום בית ביניהם לא היה. כל כת חסידית הסתכלה בביטול ובחוסר הערכה על הכת האחרת, דיברה עליה בזלזול והיה ביניהם דם רע. פעם אחת, אני זוכר, בהקפות ראשונות, פרץ ריב, בין חסידי לובלין לחסידי גור, שני הצדדים לא היו פיכחים, באותו זמן חסידי לובלין היו חזקים יותר, אחד מהם, יחזקאל ירמיה דודס ממש הרגיז את חסידי גור. כולם היו בגילופין ובכעס רב עלו שני חסידי גור (את שמם אינני רוצה לפרסם) על במת בית המדרש וצעקו:
"יש חרם על הרבי מלובלין!"
מה שקרה אחרי הדברים האלה אין מקום לתאר. אבי חזר הביתה מבית המדרש במרה שחורה ואמר: "אם לא היה היום חג - הייתי קורע קריעה".
פסח בן ביילה רחל, המחותן של יחזקאל ליבהבר, למדן גדול, מחסידי לובלין, מיושבי שולחנו של תורת אמת ומיושבי שולחנו של ר' אברהם אייגר
אבי מסרב להיות מורה הוראה בלובלין
זה היה בשנים מאוחרות הרבה יותר, בלובלין היו זקוקים למורה הוראה, הגאון הצדיק הכהן ז"ל הציע שיקחו לתפקיד את ר' אבלי מקורוב. הגיע מכתב מקהילת לובלין וגם הגאון הצדיק הכהן ז"ל כתב מכתב לאבא שלי בנושא זה. לאבא שלי דווקא היה חשק לקבל את המשרה אבל לא נתן תשובה ברורה ללא הסכמת אמי. עד היום אני נזכר איך בלילות עצובים שמעתי את השיחה הרצינית בינו לבין אמי:
"אמא'לה, כמה זמן אני עוד אשב בקורוב ואעסוק במסחר? אני שונא מסחר ואני אוהב לימוד תורה. אבות אבותי לא היו סוחרים, יש לי עכשיו הזדמנות, הגאון ר' צדוק גם הוא מסכים שכדאי להיות "משנה מקום". בואי נמכור את הבית בקורוב, אני כבר זקן ואם לא עכשיו אימתי".
אמי פרצה בבכי ואמרה:
"אבלי, אני יודעת שעלינו לצאת מכאן, אני רוצה למלא את רצונך. אבל אני מפחדת על החיים שלי. אני קשורה לאמא שלי, אני אוהבת את קורוב, כאן נולדתי וכאן אני רוצה לחיות את כל שנות חיי".
מיד לאחר זאת עברה השמועה שאבא כתב מכתב לר' צדוק הכהן ז"ל, בו כתב שאינו יכול לקבל את ההצעה כי זוגתו לא מסכימה. כאשר אבא היה חולה, הגעתי לקורוב וישבתי ליד מיטתו עד יום פטירתו והוא אמר לי:
"ילדי, ביליתי כל חיי בהבל הבלים (הוא כתב רק עשרה ספרים . . .).
רשימה של הספרים שאבי ז"ל חיבר:
(רשימת הספרים וכתבי היד של אבי ז"ל, הרב ר' אברהם אבלי הכהן רפופורט בן הרב הגאון מו"ה דוד הכהן זצ"ל אבד"ק אסטראווצי, נכד הנשר הגדול הש"ך זצ"ל)
"נאות דשא", על מדרשי רבה וחמש מגילות.
"זכור לאברהם", על מדרשים פליאים.
"זכותא דאברהם", פירושים והערות רבות על מסכת מגילה.
"חסדי דוד", קובץ שאלות ותשובות בעניני הלכה, בין אבי ז"ל ובין זקני הרב ר' דוד ז"ל אבד"ק אסטראווצי.
"ילדי אברהם", על חמישה חומשי תורה.
"הושע נא", פירוש על הושענות.
שירי ציון וירושלים.
"בנוי לתלפיות", תוספות והערות על מדרש תלפיות.
"עונג לשבת ורשפי אש", פירוש על תפילות של שבת בשתי דרכים שונות.
פירוש גדול ורחב ידיים על ההגדה של פסח. חיבור מיוחד על הפזמון "כמה מעלות טובות" בהגדה של פסח. פלפולים חריפים חדים ועמוקים על דרך הש"ך ז"ל. פירוש נפלא על הקמע הידוע של הרב מגרידץ ועוד כמה וכמה פירושים בספר זה.
יושבים מימין לשמאל: מוט'ל פרומר, חיים קירשנבוים, הרב טוביה גוטמן רפופורט, ברל ריצר, משה ריצר. עומדים מימין לשמאל: שרה פרומר אשתו של מוט'ל, סילביה קירשנבוים אשתו של חיים, פרנדל גולדפיין (רוזנזון), שרה אייזנשטאט אשתו של משה ריצר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה