ספרי התורה במרתף. קורבנות הראשונים
מספר ימים לפני שרפת קורוב, בימים שלישי, רביעי, חמישי, כאשר כל כך הרבה אנשי האוכלוסייה הצבאית והאזרחית צעדו בדרך לובלנר ומיכוב, אספו כל היהודים את כל מה שנראה להם חשוב. החביאו במרתפים או לקחו לכפרים הקרובים ביותר, לאיכרים ידידותיים. בן דודי, יוסף מולהנדלר - בנו של זיינבל ונכדו של יוסף - יחד עם עוד כמה מהמשפחה והשכנים - כולם נדחסו והתחבאו במרתף של זיינבל.
אימה גדולה נפלה על היהודים והתרחשה ביום חמישי בלילה. לשמוע את החדשות העצובות הראשונות מהאנשים שעברו דרך העיר, כי העמלק נאצים מתקרבים וכי בכל מקום שנכנסו הם תופסים גברים לעבודה במחנות. איש לא יצא ביום חמישי בלילה והדלתות נשמרו נעולות. מדי פעם התדפקו על הדלתות וביקשו לחם או מים. אלה היו הבורחים מהמערב.
מוקדם מאוד ביום שישי, לפי הוראתו של רבי אלימלך גוטרמן הי"ד, הוצאנו את ספרי התורה מבית המדרש והחבאנו אותם במרתף. באותו זמן, אני ובן דודי יוסף יצאנו לבובוויסקה, ליד העיר קלודה, להביא סוס ועגלה כדי לקחת את משפחותינו לכפר. בשעה שתים עשרה בצהריים הגענו ליוסף לקחת את משפחתו. באותו רגע שמענו רעש חזק של מטוסים ומיד נפלו הפצצות הראשונות על השטעטל שלנו. במקביל, בני הצעיר, ברוך, נעלם. מבולבל, התחלתי להתרוצץ ולחפש אותו עד שמצאתי אותו בהוויליצה ליד ביתו של אבי, לייב. הפצצות נפלו ליד פוסטרונק בצומת הכבישים פולאוור וורשוור. הקורבנות הראשונים היו בנו של יואל פסח (מוגרמן), בנו הצעיר של ברל, מוטל וכמה חיילים פולנים. נסענו בעגלתנו בדרך מיכוב, עליה נסעו כמעט כל יהודי קורוב. כשהגענו לקרבת הבתים האחרונים של נוברינג, ראינו שהשטעטל אפוף בעשן כבד. לאחר פצצות הנפץ החלו הגרמנים להטיל פצצות תבערה והציתו את כל השטעטל.
בשבת בשעת הבוקר המוקדמת, לאחר שאיכשהו יישבתי את המשפחה בבובוויסקה, יצאתי לעיר לראות איך היא נראית ומה נשאר. זה היה בלתי אפשרי עבורי ללכת כי האבנים והמדרכות היו ממש חמות ולוהטות. ובכל זאת הצלחתי לגרור את עצמי לביתו של דודי זיינבל ומצאתי את המרתף עם הסחורה פגומה. שפכתי פנימה שלושים דליים של מים. לאחר שתקרת המרתף התקררה, חזרתי להסתכל במרתף של אייזיק קוואל הנפח (ברוטן), חמי. ליד בית המדרש ראיתי שבית הכנסת ובית המדרש נשרפו. נותרו רק השלדים. בנוסף להריסות, לא היה זכר לבתים רבים אחרים. עמדתי ליד שרידי בית המדרש, ראיתי את מטוסי המלחמה הגרמניים מתקרבים לשטח המרעה שם חלק מהאוכלוסייה הצטופפה על הקרקע עם ילדיהם וחפציהם. הגרמנים הטילו עליהם פצצות. לא יכולתי להישאר שם יותר ויצאתי לבובוויסקה.
מספר ימים לאחר מכן, ה"עמלק" כבר שלט בכל מחוז לובלין ואנשים החלו לחפש דרך לשטעטל הסמוך. חלקם החליטו לעזוב לאזור הרוסי. החלטתי להישאר בבובוויסקה כי אשתי הייתה חלשה מאוד ולא יכולתי לנסוע איתה.
שלל האיכרים
ליהודים לא הייתה כל זכות לסחור או לעבוד עבור עצמם, רק לעבוד בדרכים עבור הנאצים בתנאים נוראיים ותחת מכות. גם יחס האוכלוסיה הסובבת היה קשה מנשוא כי מיד לאחר שהגיעו הנאצים וכבשו את העיר, נכנסו האיכרים לעיר מכל עבר והחלו לפתוח לרווחה את המרתפים של היהודים ולבזוז אותם. מוצרי בד, עור וכל רכושם של יהודי קורוב. הם גם הראו לנאצים מקומות שבהם דברים הוסתרו. הם רוקנו מרתף שלם של מגפיים מיוסל יאט (חתנו של דוד השוחט) וגם את מרתף הביצים של יוסל קנייר.
מחופשים לגויים
אני ושלמה ניסנבוים (שלמה אודקה) השגנו סוס ועגלה והתחלנו לסחור עם לובלין וורשה (בתנאים כאלה, שהיום אני לא מבין איך יצאנו מזה בחיים). הסחורה שלנו נלקחה מאיתנו מספר פעמים. חיינו תמיד היו תלויים על חוט השערה. ביוני 1940, אי אפשר היה להמשיך לנסוע כי ליהודי אסור היה להחזיק סוס משלו, או כל בהמה אחרת.
שוב אספתי כמה מאות יהודים בקורוב, כמה מהם החביאו כמות קטנה של סחורה, קצת זהב או תכשיטים ובנו מקום להסתתר בו, או עשו בור באדמה וחיו שם. במקביל נוצר היודנראט והמשטרה היהודית. כאן אני רוצה להוסיף שכל השמועות על השפלות או אכזריות מצד היודנראט של קורוב או המשטרה אינן נכונות. ביודנראט נמצאו כאלה כמו ר' מאיר שוחט הי"ד, אברהם'צ'ה גולדברג, משה בלומלס, אהרון אקרמן, יוסל יאט. אני לא יודע שום דבר רע עליהם. להיפך, על אהרון אקרמן ידוע שהוא עשה הרבה טוב ואף סיכן את חייו כדי להציל את מי שיכול היה.
גרתי בבובוויסקה כל הזמן עד שהנאצים הוציאו הוראה שאסור ליהודי לעזוב את מקום מגוריו ללא אישור מיוחד. זה היה סוף 1942. למרות הסכנה הקטלנית, אני סחרתי בלילה. מחופש לגוי ומבריח פעמיים בשבוע: כמה אווזים, תרנגולות, ביצים - מהכפר לעיר, לקורוב, למרקושוב - כדי להצליח לשמור על המשפחה בחיים. היהודים הזהירו אותי:
– הרשל, רחם, אל תסתכן!
אבל מה יכולתי לעשות? ילדיי ואשתי היו יקרים לי עוד יותר מהראש שלי. ביום רביעי, ז' של פסח תש"ב, הבאתי מעט סחורה לקורוב, באתי עם הבן הבכור יוסף, הייתי עם חתנו של נפתלי משה בריק עד השעה תשע. בלכתי בשוק, הבחנתי באנשי ס.ס. עם ז'נדרמים ברחבי העיר. מיד הלכתי לאחי, ברוך זישה, שגר בהוויליצה ליד מזורקביץ' וסיפרתי לו את החדשות. זה נראה מאוד מסוכן.
קורוב, קונסקובולה, נלנצ'וב, סוביבור
הבן שלי ואני יצאנו מיד דרך ההויוילצה, חתכנו דרך השדות ודרך כביש לובלינר לבובויסקה. בערב בא בעל הבית שלי מפולבי, כדי לקחת את חיטה שלו לממשלה והוא סיפר לי שפגש יהודים מקורוב בדרך לקונסקובולה. הם הוחזקו שם כמה ימים ונשלחו לנלנצ'וב, ללא מזון וללא מים. מנלנצ'וב הם נלקחו ברכבת לסוביבור. היו מקרים של מוות ואנשים שנספו עוד לפני שהגיעו לסוביבור. אביגדור, בנו של יעקב, לא רצה לעלות לקרון. הוא נורה במקום. היו דעות שונות על המקום שאליו הם נשלחו, סוביבור או בלז'ץ. לעומת זאת, בהיותי במחנה ההשמדה סוביבור, שהיה מיועד אך ורק ליהודים, מצאתי וקראתי במו עיניי מסמכים ותמונות מיהודי מקורוב. המסמכים היו שייכים למכל בנה של זלטה טננבוים, הם צולמו על ידי ילדיו של ישראל איצ'ה פיירשטיין, יחד עם חתנו של משה שניידר, אליעזר שניידר. מסמך נוסף מאת שמחה ריצר (בנו של ישראל קרופניק), שכתב כי הוא עבד ביער חצ'ישינר. המכתב חתום -"תושב קורוב". אני ידעתי שבתו של מנדל רוזנבוים (מנדל קוגל, חתנו של זיינביל בלכץ') שלחה את המסמכים אחרי הטרנספורט עם ילד גוי. הוא סיפר שהרכבת לקחה אותם ליער בחלם. מחנה ההשמדה סוביבור, היה בדיוק במקום הזה - כמה עשרות קילומטרים מחלם, ליד נהר הבוג וביער.
מי נשאר?
לאחר הגירוש נותרו בקורוב 30 יהודים שעבדו במפעל הפרוות של בורושיצקי למען הנאצים. השמות הזכורים לי כעת הם: בנו של ברל מוטל אופנהיים, שמואל חניסמן ובנו יוסף, הרש קוטלר ואשתו חיה טובה ושני ילדיהם: גולדה ובשה, בנו של משה בלומל, נטע ויינברג עם אשתו ברכה וילד, בנו של שמחה שאול, יהושע צוקרמן (בנו של לייבל סולטיס), יעקב צבן, חתנו של אלתר יעבץ ובתו הצעירה, אברהם גולדברג (ראש היודנראט) ושני בניו.
בין השלושים היו עוד עשרים יהודים, שנשארו באופן בלתי חוקי. ביניהם, אני זוכר את הבאים:
אחי ברוך זישה, חיה גולדברג וילדתה, בנו של יעקב לוי ויינבוך ושני בניו, מלכה שטרן בתו של הרש בורשץ), אישה מוורשה בשם חשה. ביום שישי הראשון שלאחר פסח גורשו יהודי מרקושוב. יומיים לאחר מכן גורשו כל היהודים מהכפרים בסביבה. משפחתי ואני היינו ביניהם.
לקחו אותנו לאופולה בקרונות. באופולה לקחו אותנו לבית הכנסת ושמענו את המשטרה היהודית המקומית אומרת:
"הם שוב שרפו את האשפה."
בנסיעה דרך קורוב קפצו מהקרון חיים פסח, אשתו ושני ילדיו והתחבאו. באופולה היה מעין יודנראט. האנטישמים ריכזו שם את היהודים מרחבי פולין. יום אחד הגיע לאופולה גדה, מנהיג ה- ס.ס. מפולאווי, ובתירוץ שהעיר אופולה מלוכלכת מאוד, לקח יהודים רבים, בעיקר נשים וילדים למחנה מחוץ לעיר. שלושה ימים לאחר מכן – הייתה אקציה נוספת ובין הנלקחים – היו צריכים להיות אשתי ושלושת הילדים (יוסף עזב את הכפר קודם לכן). אמרתי לאשתי להיכנס מהר מתחת למיטה, היא הסירה וילון וכיסתה את המיטה. כך נשארנו במקום. בשבת נלקחו כולם לנלנצ'וב, גברים - ברגל, נשים וילדים על עגלות קטנות. למחרת בבוקר, ביום ראשון, חזר אלי בני יוסף מהכפר ושנינו החלטנו ללכת לנלנצ'וב, להיות עם אשתי והילדים.
פולנים מוכרים יהודים תמורת לבושם
יום שני, עם עלות השחר, הוקפה העיר בבריונים וכולנו, יהודי פולין, הובלנו לצריפים. במקומנו הביאו יהודים מצ'כיה. הם החזיקו אותנו בצריף במשך שלושה ימים. מותשים, נלקחנו באותו אופן לנלנצ'וב. על הכביש, ליד הכפר קוואלה, בין אופולה לוולניצה, עמדו הפולנים, עם אתים בידיהם וכאשר ראו יהודי לבוש טוב, הם קרצו לשומר, הניחו בקבוק של בראנפן בכף ידו של הגרמני או האוקראיני, הוא ידע מה זה אומר. מיד אמר ליהודי לעזוב את השורה, כיוון כדור לראשו וסיים. כל פולני שמכר יהודי תמורת בקבוק משקה הניח את הגופה בצד, הוריד את מגפיו, את החליפה וכל מה שהיה בעל ערך. איתנו היו יהודי קורוב הבאים:
אלתר שניידר ורעייתו, מנדלי קופיטקו, מרדכי (גנידה) טננבוים, אשתו וילדו, איציק שניידר (גר ליד יעקב הקצב) (פופילניק), קניג ואשתו, משה ברוך (בנו של לייב ברליגר) איבקלייד, ישראל אנשל פיירטאג עם משפחתו (בנו בישראל), מוטל אופנהיים ומשפחתו.
בנלנצ'וב הוכנסנו לרכבת מאה ושלושים בכל קרון והובלנו לסוביבור. איש מאיתנו לא ידע שסוביבור הוא מחנה השמדה. שם נלקחו מהטרנספורט מאה איש (כל הטרנספורט כלל אלפיים יהודים). הם מיינו את הנשארים: נשים עם ילדים לחוד וגברים לחוד. הנשים והילדים הובלו למחנה מספר 3. מאוחר יותר נודע לי, כי משמעות הדבר הייתה משלוח לתאי הגזים. נותרנו מאה. זה היה במקרה, כי כבר היה מאוחר. למחרת, מוקדם בבוקר, בא קצין בכיר האחראי על משמרת השמירה ושאל, "מי מכם הוא טבח?" הרמתי את ידי והצבעתי על יוסף שלי. כאשר שנינו היינו במטבח, ראינו מבעד לחלון את מאה הגברים שנשארו מובלים למקום אליו הובל כל הטרנספורט. כל זה קרה במאי 1942.
כל יום אלפיים עד ששת אלפים יהודים
מחנה ההשמדה, סוביבור, היה מוסווה היטב. לא רק למי שבחוץ, אלא אפילו למי שהיה בפנים. לכאורה זה נקרא מחנה עבודה. המטבחים, הסדנאות, הנגרות, החייטות, הסנדלרים ואחרים היו במחנות 1 ו-2. למעשה, זה היה מחנה השמדה ליהודים, אליו הובאו מדי יום שניים עד ארבעה טרנספורטים, לפעמים 6,000 יהודים מפולין ומכל אירופה. מדי יום – 10 עד 20 גברים החזקים ביותר נשארו מכל טרנספורט כדי להחליף את הפועלים שעבדו עם המתים ועם הבגדים. כל השאר נלקחו למחנה מספר 3 שם אמרו להם שכאן עושים את כל ההכנות לשלוח אותם לאוקראינה לעבוד. למדנו את זה לראשונה אחרי שהיינו במטבח עשרה שבועות.
כשנודעו לי העובדות האלה, שוחחתי על כך עם חברי הטוב, לייבל פלהנדלר בנו של הרב ז'שולקבקר, ועם שלמה גולדשטיין מוורשה. החלטנו לשמור את הסוד לעצמנו כי לספר זאת לאחרים לא יעזור לאף אחד. אם הבריונים היו מבינים שאנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים, הם היו יורים בכל שש מאות העובדים היהודים תוך שעה. כדי שנוכל לשכנע את עצמנו באמת העצובה, החלטנו שאני, כטבח, צריך לשים פתק בתוך המאפה ולשאול את העובדים היהודים שם:
– "אחים, תודיעו לנו מה עושים להמוני היהודים שנלקחים למחנה השלישי". (האוקראינים היו לוקחים עבורם את האוכל למחנה השלישי.)
קיבלתי מהם תשובה:
– “אל תשאלו, כולם כאן מומתים בגאז וקבורים כאן. אנחנו, 300 היהודים כאן, אנחנו העובדים שקוברים אותם".
זמן קצר לאחר מכן, פנה אלי המפקח הראשי על כל המטבחים, אוקראיני מקייב בשם קאשבצקי, ואמר:
– "אתה צריך לדעת שאני עובד יחד עם הפרטיזנים הרוסים ואני חושב על תוכנית לשחרר את כולכם מכאן."
התייעצתי מהר עם שני חברי והחלטנו להיות זהירים מאוד עם האוקראיני. עד שפעם אחת הוא בא אליי שוב וביקש:
מחר הוא נוסע לחלם שם יש לו אהובה. אם הגרמנים יבואו וישאלו אם הוא כאן, אני צריך לומר, "כן".
אף אחד לא שאל; כשחזר, הוא סיפר לי שאהובתו הייתה בדיוויזיה פרטיזנית תחת השם ונדה וושילבסקה. הוא גם הכיר רופא בחלם שעבד עם הפרטיזנים.
תכנית להרעיל את הגרמנים
הייתה לו תוכנית לנטרל את הגרמנים והאוקראינים במחנה בצורה קלה. ואנחנו אם נרצה נוכל לשחרר את עצמנו, אפילו לקחת את הנשק שלהם. התוכנית הייתה להכניס רעל למזון. היו שלושה מטבחים, אחד יהודי, שבו עבדו 13 יהודים, אוקראיני שבו עבדו רק שני יהודים כעוזרים וגרמני - שבו היו שני יהודים. קאשבצקי האוקראיני הכין את האוקראינים ואת שני היהודים מהמטבח הגרמני, הם היו אמורים להביא את הרעל. הרעל היה אמור להיות מוכן על ידי רופא, כדי שלא תהיה לו השפעה מיידית, אלא רק לאחר שעתיים שלוש. אז הייתה אמורה להגיע מהיער דיוויזיית פרטיזנים כדי לעזור לשחרר אותנו. אבל בינתיים הגיע מפקד ממחנה מיידנק והרחיק לפתע את שני היהודים מהמטבח הגרמני. כך הופסקה כל התוכנית, כי רק הרעלת האוקראינים, לא הייתה עוזרת.
סוביבור, מחנה המוות, היה עמוק ביער, על שטח גדול, מגודר בשלושה סוגי גידור של תיל. בין הגדרות היו מוקשים ואחריהם תעלת מים רחבה ועמוקה ומסביב מסביב – חוט מחושמל. היו עמדות שמירה עם נשק אוטומטי כל חמישים מטר.
הבריחה מהמחנה
יום אחד, מוקדם בבוקר, קיבלתי הנחיה לא לבשל אוכל ל-300 היהודים במחנה ה-3 שבו היו תאי הגזים. זה עורר אצלנו חשד. במחסן נודע לי שהם לא התבקשו לשלוח לחם. ואז למדתי את הסיבה: בליל ה-24 בדצמבר 1942, ערב חג המולד, כאשר אנשי ה-ס.ס. חגגו והשתוללו, שתי בנות יהודיות ביחד עם שני נערים יהודים ושלושה אוקראינים שעמדו על המשמר, חתכו את החוט החשמל של המחנה השלישי וברחו. כעונש, ירו הגרמנים בכל 300 היהודים במחנה השלישי.
כעבור זמן מה התפשטה שמועה שמחנה סוביבור יחוסל.
תאי הגז מוגדלים
אנשי ה-ס.ס ידעו שאם המחנה יחוסל הם יצטרכו ללכת לחזית. הם נסעו ללובלין ולמיידנק ושכנעו שם את המפקדים שלהם להגדיל את תאי הגזים. הם עבדו קשה ביותר. הם עבדו עם עשרה בנאים יהודים מגטו ורשה ובנו מחדש את תאי הגזים, ביכולת פעולה גדולה הרבה יותר. התליין הגדול, הימלר, יימח שמו, הגיע בעצמו לראות את בית המטבחיים המוגדל. וביום ביקורו הם בדקו את תאי הגאזים - הביאו שלוש מאות נשים יהודיות מלובלין (זה היה בערך בינואר 1943). הלכתי לקחת פחם למטבח. המכוניות שלהם עמדו לא רחוק מערימת הפחם. שמעתי צעקות:
– הרשל, הרשל!
פרל שטרסבורג (בתו של דוד הרש ואשתו של פסח ליפסקינד). היא צעקה להרשל צוקרמן במחנה סוביבור, אך הוא לא העז לענות לה. היא נספתה שם בתא הגאזים.
זה היה בערך 50 מטר מהמקום בו עמדתי. הרמתי לאט את ראשי, ראיתי שבאחת המכוניות נמצאת פרל בתו של דוד הרש ואשתו של פסח ליפסקינד. לא יכולתי לעזור לה בכלום. אם הייתי עונה לה או אם הייתי הולך אליה, מיד גם אני הייתי נלקח לתא הגאזים. הורדתי את ראשי, חרקתי שיניים והעמדתי פנים שאני לא שומע כלום.
הימלר נותן מדליות
כשהראו את הניסוי עם שלוש מאות הנשים בתאי הגזים החדשים לתליין היינריך הימלר, הוא העניק להם פרסים.
הוחלט בתקיפות בקבוצה שלנו, לחפש מה לעשות בכל מחיר כדי להשתחרר, אפילו אם לא, לפחות לא ללכת כמו צאן לטבח. היה מאבק שקט אך קשה בקרב הקבוצה שלנו. החייטים והסנדלרים לא רצו לשמוע על שום התקוממות. זה היה מסוכן בכלל לדבר, היה מקרה שאחד, יוסל כהן, פנה לאוקראיני ושאל אותו:
– אמרת פעם שנעשה משהו, למה אתה מחכה?
מיד במסדר הבא קראנו לו ושאלנו:
– מי רוצה להינצל מהמחנה?
הוא ענה: הולנדי אחד. למחנה הגיעו שבעים יהודים מהולנד וכולם נשלחו למחנה השלישי. היה גם סיכוי נוסף להימלט, כאשר לקחו ארבעים יהודים לעבודה מחוץ למחנה ואוקראיני אחד הוביל שני יהודים לכפר הקרוב כדי להביא משם מים. שני היהודים שיכרו את האוקראיני בכפר, הרגו אותו ונמלטו. כאשר ראו הגרמנים שחזרתם של שני היהודים והאוקראיני אורכת זמן רב מדי, הם רצו לקחת את 38 היהודים שנותרו ולחזור למחנה. 38 היהודים ידעו מה מצפה להם במחנה. הם החלו לברוח. אחד עשר נמלטו, השאר חזרו למחנה. השמועה על כך הגיעה למחנה, כולנו הוזהרנו ועשרה יהודים נורו למוות כעונש.
היה גם מקרה שבו בלילה חשוך, במהלך גשם שוטף וכבד, שני יהודים חפרו מתחת לתיל ועזבו. עשרה יהודים שוב נורו כעונש. השמירה התחזקה.
מנהרה תת קרקעית
כבר ציינתי שפעם ירו בכל 300 היהודים במחנה 3. הבריונים בחרו 300 יהודים אחרים למלא את מקומם, רק האינטליגנציה - רופאים, מהנדסים וכו'. כפי שהתברר, עם האינטליגנציה יכלו להגיע להבנה ביתר קלות מאשר עם העובדים הפיזיים הקודמים. הם, האינטליגנטים, חפרו מנהרה תת קרקעית. זה דרש הרבה ידע, עבודה, זהירות ובעיקר, סבלנות. כפי שהתברר, היה להם את כל זה. כשהם כמעט סיימו, חשף הכל קאפו, יהודי גרמני, וכולם הושמדו.
יום אחד הגיעה רכבת של יהודים לבושים היטב. לא כולם הורדו מהרכבת בבת אחת. רק 30-40 בכל פעם. מאוחר יותר, כשבגדיהם הגיעו למחנה 2, מצאו העובדים היהודים ארבעה אקדחים ופתק בכיסים שעליו היה כתוב:
"אחי היהודים! זכרו ואל תתנו לעצמכם ללכת שולל על ידי הרוצחים! אנחנו מגיעים ממחנה ההשמדה בלז'ץ. עשרות אלפים של יהודים הושמדו שם. החיות חיסלו שם הכל ואז אפילו נטעו יער צעיר במקום".
יהודים מרוסיה
זה השפיע על כל אלה שחשבו שהם יברחו מהגורל הזה. במקביל, העמלקים הביאו טרנספורט של יהודים מרוסיה. הם בחרו שמונים איש ואישה מהטרנספורט (תמיד היו 125 נשים במחנה). אלה היו אנשים חזקים. כאשר נודע להם מה קורה, הם אמרו:
– לא נחכה למוות. אנחנו חייבים לעשות משהו.
היו ביניהם כמה אנשים מאוד מוכשרים, אשר בקור רוח ובשלווה התחילו להרהר ולשקול את כל התוכניות שאפשר לבצע.
כפי שכבר ציינתי לעיל, היו ניסיונות שונים להשתחרר, חלקם מוצלחים, אך בעיקר כישלונות, מכיוון שארגון של דבר כזה במחנה ההשמדה סוביבור דרש את החשאיות המירבית. הפגם הקטן ביותר יכול להרוס הכל. למדנו הרבה מנסיונות הקודמים. ראשית, אסור שאנשים רבים ידעו על כך, כמה שפחות. שנית, היינו צריכים לקחת בחשבון שאם חלילה נכשל, נגרום לחיסולם של כל 600 היהודים שהיו במחנה. שלישית, היינו צריכים למצוא דרך שכל אלה שלא ידעו עד הרגע האחרון, פשוטו כמשמעו, יוכלו לקחת חלק כי לא תהיה להם הזדמנות שנייה. אחד מיהודי רוסיה הנ"ל, שמו היה סשה, סרן לשעבר בצבא הרוסי, איש מוכשר מאוד, עבד איתנו על התוכנית. הקבוצה המארגנת כללה עשרה גברים, מאה אחוז גברים אמינים. מקום המפגש היה אצלי במטבח, במחנה מספר 1. היה לי קשר טוב עם אנשי הקאפו, הם שלחו אלי למטבח לשם קילוף תפוחי אדמה את האיש שביקשתי. קודם כל שקלנו אם תיתכן התקפה על מחסן הנשק. כאשר הבנו שזה לא יצליח, הוחלט שאסור להתחיל בנשק חי. לא צריכה להיות כל יריה כדי שלא תושמע אזעקה מיידית, כי יותר משלושים בריוני ס.ס. וכן מאה וחמישים שומרים אוקראינים אותרו במחנה. כל מאבק גלוי איתם יגמר מיד, ללא סיכוי קטן לצאת בחיים מהקרב. רצינו להציל את עצמנו, לברוח. אם זה לא יצליח, לפחות לא להישרף ככבשים בתא הגזים, אלא ליפול בתחושה שניסינו לעשות משהו נגד החיות. החלטנו על דבר אחד:
כבר לא רצינו לחיות ככה! או להרוג את הבריונים ולשחרר את עצמנו או ליפול במאבק כיהודים גאים.
המרד במחנה – סוכות תשכ"ג (1943)
הכרנו את שלושים אנשי ה-ס.ס. התכנון היה שכאשר עשר מהחיות הנוראות יהיו בחופשה, נבצע זאת. היינו צריכים לחכות במיוחד שאיש ה-ס.ס. המפחיד, גוסטב וגנר לא יהיה כאן. הגיע היום והוא עזב עם תשעה חברים נוספים ב-ס.ס. לשבועיים של חופשה. קיימנו דיון והחלטנו:
- עכשיו או לעולם לא!
זה היה ערב סוכות תש"ג. כל אחד מאיתנו עשרת המארגנים היה צריך לבחור חמישה או שישה גברים. ולספר להם מה מכינים כדי שיהיו מוכנים. חישבנו שהקרב יתחיל בארבע אחר הצהריים כדי שתהיה לנו חשכת לילה. לאחר מאמצים ממושכים צורף גם יהודי ברלינאי בשם שוורץ. הוא היה מכונאי חשמל וניהל את תחנות החשמל שהאירו את המחנה. תפקידו היה לנתק את תאורת המחנה מיד לאחר שיקבל אות שהרגנו את הבריון הראשון. בכל בתי המלאכה, במחסנים ובחיתוך עצים שבהם היו פועלים, (כולם יהודים), תוכנן תחילה שכאשר מדובר באיש ס.ס - פיו יכוסה וייעשו מאמצים בכל הכוח שלנו להרוג אותו ולהשתיקו. ייעשו מאמצים להסתיר את גופתו ולמחוק את עקבותיו. "גויסו" גם "חיילי מילואים". סכינים וגרזנים חדים הוכנו היטב מראש. ה"סיסמה" לשבעים שמונים ה"חיילים": לנגב את השפתיים עם הלשון.
זה היה היום הראשון של חג הסוכות, תש"ג, 1943. "המזימה" הגיעה ליעדה במפקד, בשעה שלוש אחר הצהריים. כולם עמדו בעמדותיהם. בבית המלאכה לחייטות, שבו עבדו רק אנשי ס.ס. בודדים, עבדו עשרה חייטים יהודים, ביניהם ארבעה אחים מוורשה (שכחתי את שמם). הם שלחו את האח הצעיר לקרוא לראש המחנה, יוהאן נימן, שיבוא למדוד את חליפת הבגדים שהכינו לו, היא מוכנה לקראת החופשה הקרובה שלו. הוא בא רכוב על סוסו הלבן. כאשר ירד מהסוס ונכנס לבית המלאכה, אותו צעיר שקרא לו הוביל את הסוס בחזרה לאורווה כדי שלא יעמוד כאן וימשוך את תשומת לב שאר הגרמנים.
אנחנו הורגים גרמנים
כשנכנס מפקד המחנה לבית המלאכה, הוא הוריד את המעיל ואת החגורה עם האקדח. באותו רגע, כשהכניס את ידו לשרוול למדוד את הז'קט החדש, הוא קיבל מכת גרזן בגולגולת מאחור ואחר הכניס לו סכין מלפנים. מיד עטפנו את הפגר בכיסוי מיטה והעברנו אותו אל מתחת למיטה (כאן אזכיר שהנשים לא ידעו על כך, מלבד אישה אחת, גם היא מיהודי רוסיה). כאשר האישה העבירה את הבשורה שמפקד המחנה מת, כולם ידעו שאין דרך חזרה כי עכשיו לחייהם של כל היהודים לא היה כל ערך ועלינו להילחם. קווי הטלפון נותקו והאור במחנה כבה. זה היה בית מלאכה מעורב בחייטות ובסנדלרות – עבדו שם עשרה יהודים. הם עבדו רק עבור האוקראינים. משם הם שלחו לקרוא לאיש ה-ס.ס. שהיה מנהיג האוקראינים, לבוא למדוד את זוג המגפיים שנעשו במיוחד עבורו. הוא בא יחד עם עוזרו, אוקראיני, שניהם הומתו באותו אופן. שמואל פליישהקר, מנהל בית המלאכה לייצור נעליים, ראה את מנהל תאי הגאז במחנה השלישי, הוא קרא לו באמתלה שהוא הכין זוג מגפיים משובח לאיש ס.ס. והם לא מתאימים, הוא חושב שהם בהחלט יתאימו לו אם רק יוכל לבוא למדוד אותם. הוא הגיע, "ניסה אותם" ומיד חיסלו אותו.
במחנה מספר 2 היה מחסן כללי בו עבדו ארבעה יהודים. ועבד שם איש ס.ס. מישהו יצא אליו ביד מלאה בחתיכות זהב ופנה אליו באומרו שמצאו ערימה שלמה מהחתיכות הללו, הוא צריך להיכנס ולדאוג להם. הוא נכנס ומיד השכיבו אותו.
באותו מחנה מספר 2 היה מחסן למיון בגדי הקורבנות. עבדו שם מאה עשרים וחמישה יהודים. ערימות הבגדים היו ענקיות. איש ס.ס. פיקח על העבודה שם. העובדים חיפשו את החליפה היפה ביותר והציעו לו לנסות אותה. הם "התאימו" את החליפה וחנקו אותו במהירות. הם החביאו אותו בין בגדיהם של הקורבנות.
בין מחנה מספר 1 למחנה מספר 2 הייתה מונחת ערימה גבוהה של נסורת. יהודים עבדו שם בעץ. עבר במקום איש ס.ס. ומיד הוציאו אותו מתפקוד והחביאו אותו בנסורת.
איש ס.ס. עבר ליד צריף, האסירים הוליכו אותו שולל בתואנה כלשהי וגמרו אותו.
באופן כזה, במהלך 45 דקות, משעה 4 עד 4:45 אחר הצהריים, הרגנו 17 רוצחים נאצים, ללא ירייה אחת, ללא צעקה אחת. למרות שכבר לא היה חשמל במחנה, כולנו, המשתתפים, היינו מחושמלים באמת. קמנו כמו בתחיית המתים. כל אחד מאיתנו היה חזק פי 10 ממה שהוא באמת. זה היה כאילו צמחו לנו כנפיים.
כל יום בשעה חמש אחר הצהריים היה מפקד כללי של כל שש מאות יהודי המחנה. הפעם, כשהחלו היהודים להתאסף, הכרזנו כולנו מיד:
– יהודים, כדאי שתדעו שאין זה מפקד. זו התקוממות! הצילו את עצמכם בכל דרך שתוכלו!
כולנו הלכנו לצד שבו היו השומרים כי לא היו שם מוקשים, וגם לא הייתה תעלת מים. הנשק שלנו כלל 17 אקדחים שלקחנו מהרוצחים שהרגנו ושני רובים. עם זאת, זה היה חלש מדי מול המקלעים של השומרים. אבל לא הייתה ברירה אלא להתקומם נגדם. היה כאוס גדול, שעזר לנו מאוד כי השומרים האוקראינים התבלבלו. הם לא יכלו לקבוע מה קרה כאן ובמהלך המהומה הופיע נער צעיר עם מלח בידו ושפך לתוך עיניו של איש ה-ס.ס. וכאשר בעיניים עצומות הוא התבלבל ולא הבין מה קורה, הנער חנק אותו ולקח את האקדח שלו.
מתוך שש מאות יהודים - שלוש מאות נפלו
גם החושך במחנה עזר לנו. עם גרזנים בידינו חתכנו את חוטי החשמל ליד השומרים ורצנו. הירי היה אפילו כבד יותר. קורבנות נפלו בכל צעד. מתוך שש מאות יהודים, יותר משלוש מאות יצאו בחיים. רצנו במשך כל הלילה, אבל בבוקר לא היינו רחוקים מספיק ממחנה ההשמדה סוביבור.
תאי הגזים בסוביבור קיצרו את חייהם של יותר מ-900,000 יהודים. לא יותר מ-35 יהודים נותרו בחיים לאחר המרד. אמנם, לאחר שברחנו מהמחנה אל היערות, היינו יותר מ-300 יהודים. אבל הפולנים, ביערות ובכפרים הרגו את היהודים שהצילו את עצמם, כדי לקחת את המכנסיים והמגפיים של היהודים האלה. אני ובני יוסף יצאנו לכיוון קורוב ומרקושוב. הסתובבנו ביערות ובשדות שלושה חודשים, ישנו בשדות ובביצות הכבול בלילות הקרים, לפעמים ביערות, באזור מרקושוב ולברטוב. במהלך חודש נובמבר נודע לי שחיים פסח ואשתו ושני ילדיו הוסתרו בבור בחורשה בין קלודה, זסטוב וברליג. הגענו אליהם בבוקר וזחלנו אל תוך הבור בצורה זהירה. בבור פגשנו גם את מנס רוחלסמן ובנו, איציק בנו של החייט ובתו (גרו לא רחוק ממנס רוחלסמן ויעקב הקצב). התמלאנו שמחה והתייפחנו. ישבנו איתם יום אחד ויצאנו לחפש בור דומה איפשהו. מצאתי אחד אצל איכר מפלינק שליד קורוב (שמו היה וייאק), הגענו לנוצרי בדצמבר. תוך זמן קצר נודע לי שחיים פסח ומשפחתו ואלה שהיו איתו בבורות נרצחו כולם. זה נעשה על ידי צעירים גויים מהאזור.
הידיעות על מותם דיכאו אותנו מאוד. שנינו נשארנו בבור בפלינק עד סוף מאי 1944, אז נודע עלינו לאותם גויים בריונים. עם רובים בידיהם הם נכנסו לאסם בו נמצא הבור שהיינו בו כדי להוציא אותנו. הם כיוונו לעברי את האקדחים ושאלו מי מחזיק אותנו שם. אמרו לנו לא לחזור לבור כי הוא קרוב מדי לגרמנים ששכנו בבנייני קורוב. הם לא רצו לבצע שום ירי כי זה גם איים על הנוצרי שאצלו התארחנו. אותו דבר לגבי השכנים. אולם הבריונים תכננו לבוא שוב בלילה כעבור מספר שעות, כדי להוציא אותנו מהבור, להוביל אותנו ליער ברוניצה ולירות בנו שם. שם לא יפגעו באף איכר. עם זאת, בזמן שהם עזבו אותנו, הוצאנו את עצמנו בשקט מהבור ונכנסנו לאסם. משם ראינו שבחזית המרתף, בשער הקרוב לחזית הרפת, ניצבים שני בריונים עם אופניים וכלי נשק בידיהם. התגנבנו ויצאנו דרך השער האחורי של האסם אל יער וולדר. הבן שלי החליט להילחם באויב במקום לחכות למוות בבור. הוא הצטרף לקבוצת פרטיזנים, לחם ליד יער וולדר שליד לוורטוב, שם התנהל מאבק הגדול עם הרוצחים הגרמנים וגם עם הארמיה קריובה (שרצחו יהודים, גרמנים ורוסים). התחברתי לקבוצת הפרטיזנים כדי ללמוד משהו על בני. אני ביקרתי בשדות, ביערות ולפעמים בכפרים מסביב למרקושוב קורוב ולובלין, לבוש בבגדי איכר, וכמו האיכרים גידלתי שפם ארוך. נראיתי כמו פולני אמיתי וכך התחפשתי בהצלחה לנוצרי כדי להמתין עד ליום שבו הרוסים שחררו את לובלין וקורוב. אז עזבתי ללברטוב, בחיפוש אחר בני. נפגשנו בלובלין. גרנו אצל הרש קוטלר ומשפחתו ואצל שמואל חניסמן. מאוחר יותר יצאנו ללודז', מלודז' לשטוטגרט בגרמניה ומשם לאמריקה.
לתוכן העניינים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה