מאת: משה פלדברג, תל אביב
את מה שאני עומד לספר כאן כולם מכירים. מטרת הכתיבה היא רק לרענן את הזכרונות מימי העבר, הרדומים בתוכנו. תמונות ואירועים שלמים יופיעו ברעננות כזו, כאילו חווינו אותם רק אתמול. בכל מקום בו נהיה, נישא איתנו את כל הרשמים שספגנו בעיירה, כמו עם חלב אמנו. כמו שאנשים אינם דומים זה לזה, כך גם לי בכל עיירה יש משהו מיוחד, אשר מפריד בינה לבין עיירות אחרות.
העיירה שלנו הייתה עשירה בנחלים ובמקומות שחיה. הם הביאו לנו לא פעם אחת, נחת רוח וכבוד.
קודם כל אני רוצה להזכיר את שמותיהם של מקומות השחיה:
"הלשון הצרה".
"איך שתי נשים מתרחצות".
"ההר".
"המגלשה".
המרסס.
ה"פלג של קלימטוב".
ה"סינים".
"מתחת למגרפה".
"מתחת לגשר ורשה".
ההזמנה.
לכל השמות הללו הייתה משמעות מיוחדת עבורנו.
באותו זמן עדיין לא היו בגדי ים, לכן אפשר היה לראות, מידי פעם, גוי שמתרחץ בינינו. הגוי היה לבטח מתבייש להראות את . . . לכן, אנחנו היהודים לא התביישנו. האם לא היינו בני-ברית?
כאשר הגיע הקיץ האהוב עלינו, ממש שרצנו כל הזמן במים. כמעט כולם בעיירה ידעו לשחות. המקום האהוב עלינו היה חוף "המגלשה", שם שחינו לראשונה מעמוד עץ אחד למשנהו. שם נשמעו הצעקות: "שחה בצד", "רגליים", "רשעים", "נזק", "טחנה", "מים רדודים" ועוד.
השחיינים הגדולים שלנו ידעו גם לשחות "גב". סיפרו ששמואל שמש נהג לגזוז את ציפורניו כאשר שחה "גב".
בחיים השקטים והשגרתיים בעיירה המים העניקו לנו שמחה גדולה. אבל היו גם צרות רבות שנגרמו על ידי הגויים, אשר נהגו לזרוק אותנו למים, או להעלים לנו את הכיפה ואת הטלית קטן. תלמידי בית המדרש שלא רצו לסבול מן הגויים, הלכו לשחות בחוף "ההר", לשם הגויים לא הגיעו.
בערב קיץ, אחרי יום לימודים בבית המדרש, נהגנו, קבוצת תלמידים, ללכת ל"הר" לשחות. רצנו לשם דרך סמטת שעיה יוסף, היינו במצב רוח טוב אבל עדיין הייתה קצת אי נוחות כאן. היינו צריכים לעבור ברחוב של גויים שהיה להם כלב גדול . . . הרצון לשחות היה גדול יותר מנשיכת הכלב, מצאנו פתרון לבעיה: כאשר התקרבנו לבית, פרצנו ביחד בריצה כמו בזמן שריפה, הכלב רדף אחרינו ולא ידע את מי לנשוך.
הגענו בשלום למקום, שם הרגשנו כמו בבית. נכנסנו למים הצלולים והרגשנו כמו בבית מרחץ גדול. שחינו אל "ההר" הרחק מחוף "הלשון הצרה" שם היו הילדים הקטנים בנים ובנות יחד. לא רחוק מהחוף שלנו היה החוף בו בילו הנשים . . .
כולם ידעו לשחות, לאחר חימום קצר, חלק מאיתנו שחה אל כרי הדשא ממול, אחרים התאספו ושחו בסגנון "חתירה", או אפילו "פרפר". זה היה כיף נטול דאגות. השקיעה הייתה מסנוורת, העיירה כולה טבלה בקרני השמש השוקעת אי שם ברחוב פולאווי, אבל ההשתקפות האחרונה של השמש הגיעה אלינו מן החלונות הקטנים של בית הכנסת הישן שלנו. הלילה ירד לאט, גשם קל התחיל לרדת, נהיה קריר. התארגנו מהר ורצנו רעבים הביתה, לארוחת ערב יוצאת מן הכלל, עמוסה וטעימה.
אני עצמי אהבתי להתרחץ בחוף "המגלשה". לדעתי זהו החוף היפה ביותר בעולם.
אני זוכר איך היינו שוחים מגדה אחת לגדה השניה, איך היינו גולשים בין פיסות העץ ומרחפים כמו בתוך צלחת. כאשר התעייפנו שכבנו על הגדה כאשר המים ניתזים עלינו. כשהיה נמאס לנו עלינו אל חוף "המרסס", שם המים היכו על הכתפיים ועל הגב, תענוג.
כאשר אני כותב שורות אלו, אני רואה בבהירות רבה את התמונה ואפילו יכול לשמוע את רחש עלי העצים בפנורמה (נוף) המופלאה של החוף.
הנהרות שירתו אותנו בדרך נוספת. בחג שבועות חתכנו ענפים מן העצים שצמחו ליד הנהר וקישטנו בהם את הבתים, את בית המדרש ואת בית הכנסת שלנו. את ריח השדות וריח הדשא אשר גדלו ליד המים אינני יכול לשכוח, זה נתן לחג משמעות מיוחדת.
ומה עם ה"תשליך"?
הייתה זו תמונה מהממת, כאשר כל העיירה, גברים לחוד ונשים לחוד, עמדו בחצי גורן, לבושים בלבן, על הכביש בדרך פולאווי עד הגשר שליד הטחנה! המים בנהר היו יפים ושקטים, רוח קלה הרעידה את המים כמו ביום הדין.
בני עירי היקרים, אני רוצה שבין שאר הזכרונות, יהיו גם הנהרות שם ישבנו . . .
