לא זו בלבד שרצחו, הכריתו והשמידו את הקרובים והיקרים לנו ביותר, אלא אף מחו את קבריהם. הירויים, חנוקי הגאז, השרופים, המחוללים - אין להם קברים. בקורוב הרסו גם את בית הקברות של אבותינו ואבות אבותינו, שמתו לפני ההיטלריות והובאו לקבורה באופן תקין במשך מאות שנים לפני 1939. רוב הנוצרים של קורוב לקחו להם את המצבות של בית הקברות המקומי לאבנים משחיזות או למפתנים ואסקופות לדלתותיהם, ואת העצמות שבקברים חרשו ועירבו בעפר האדמה, זרעו שם שיפון, שיבולת שועל, ושתלו תפוחי אדמה.
עשרות דורות קודמים והמעונים למוות שלנו, על ידי הגרמנים (בעזרתם של פולנים ואוקראינים), אין להם, איפוא, בית קבר, נחלת כל בן תמותה. גם עצמותיהם נשחקו והיו לדומן. השמדה טוטאלית וחילול טוטאלי. עלינו, איפוא, להנציחם עוד יותר בלבותינו, בנשמותינו, בזיכרוננו.
ובזיכרוננו תהא השארתם יציבה וקיימת יותר, אם קבריהם (הרוסים ולא קיימים) יועתקו לספרים. בספר יזכור שכזה מקבלים המוכרתים והמושמדים - בית מנוחה, תיקון, קבר, מצבה.
הנה קוראים אנו בזיכרונותיהם של הניצולים המעטים שלנו, איך צעירי קורוב, ברוצם על פני שדות, בהחבאם בתוך יערות, בחושם את הכליון הבלתי נמנע, חרתו על האילנות את שמותיהם — אולי יישאר עוד בחיים יהודי, אשר יוכל לקרוא פעם אי שם על עץ את שמו של מעונה למוות כזה.
רגעים מספר לפני המתתם נדברו יהודי קורוב והסכימו ביניהם, שאם יצליח מישהו מהם להישאר בחיים, יבוא אליהם וישמיע בקול רם אל קבריהם את דבר סופו של היטלר, יבשרם כי בא הקץ על הרוצחים, בא יום נקם ושילם.
אולם קברים של אותם המומתים לא נשארו, גם הניצולים המעטים מבני קורוב שוב אינם על אדמת קורוב בפולין.
על כן באים היום כל הנשארים בחיים מבני קורוב בכל העולם, בתוכם, במספר ניכר, בני קורוב שבמדינת ישראל המשוחררת, כולנו, זקן ונער, איש ואשה, קוראים אליכם, לנשמותיכם התועות:
— קדושי קורוב היקרים והאהובים — היום הבאנו אתכם לקבורה! בספר יזכור! היום הצבנו לכם מצבה!
לבותינו וזיכרוננו כרתו היום ברית עם זיכרכם, לבל נשכח אתכם עד אחרית ימינו. ספר יזכור מופיע בישראל, הרי זה, במובן מסוים, כאילו הבאנוכם לקבר ישראל! שמותיכם, מונצחים בספר יזכור זה, יעברו אל "יד ושם" בירושלים, ומדינת ישראל תעניק לכם אזרחות כבוד.
קורוב זכאית להתגאות בגבוריה, בין אלו שמתו במיתת הזוועה של קדושים פאסיבים, ובין אלו שנלחמו ביערות בתור פרטיזנים, עשו נקמות דם במרצחי היהודים הגרמניים, ירו עד כדור אחרון, ולבסוף, כדי שלא לנפול, בידיהם הטמאות של המרצחים הנאציים, ריסקו עצמם ברימון יד, כמעשה הפרטיזן חיים רוזנזון הי"ד, או אליעזר וורמן הי"ד, אשר נלחם עוד בגרמנים ביער שעות מספר לפני השחרור — ונפל חלל.
ייזכר שמעון אלנבוגן, שהלך מזוין ברובה, כבר לאחר השחרור, אל הכפר לואן, בקרבת מארקושוב, לקחת נקם מרוצחי אשתו וילדו, ונרצח שם.
תיזכר בגאון מיוחד דמותה של אלקה צוקרמן, שיכלה להציל את חייה במחיר התמסרות לגרמני "העממי", בנו של אולריך, ובמקום תשובה על הצעתו, ירקה לו בפרצופו, ולמחרת הומתה ביריה.
גדול היום הזה לכל בני קוריב בכל העולם. סיימנו את ספר הזיכרון, שהכנתו נמשכה שנתיים. היום עלינו לעמוד כאבלים על קברם החדש של אלפיים ושמונה מאות יהודי קורוב הי"ד, וכולנו אומרים עתה, כמחשבה ובקול — יזכור וקדיש — יתגדל ויתקדש!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה